תפארת יעקב על חולין חלק ב כו

שייך באמת אגמריה סמיך דמה בכך דהיה מקובל לטהר מראה זו שמא טועה בדמיונו וע"כ דיכול לטהר מה שטימא חבירו היכא שיודע בעצמו שהוא טהור ואי לא ידע רב שמואל שהוא טהור היכי טיהר דלא שייך לומר גבי דם דטיהר מסברא רק תלוי במראית העין וצריך שיהא ידוע לו דמראה זו טהור, וע"כ דלא מהני אגמריה סמיך להתיר מה שאסר חבירו רק על מה ששאלו בתר הכי אי נאמנת אשה לומר כזה ראיתי וטיהר לי פלוני חכם וס"ד דכיון דמשני דאמרה לו דכל יומא הוי מטהר לי על זה סמך רב שמואל והאמין לה ודחי דלא האמין לה רק על עצמו סמך שהיה יודע שהוא טהור, אבל מעיקרא פשיטא דע"כ אגמריה סמיך ומ"מ מקשה והיכי עביד הכי מוכח להדיא להיפוך דאפ"ה לא מהני לטהר מה שטימא חבירו, תדע דאי ס"ד שיש גבי דם דהתם שני מיני טהרה לחכם דהיינו שמטהר מסברתו ומטהר מחמת קבלתו א"כ תיקשי למה ליה לומר אגמריה סמיך דהא מה שטיהר רב שמואל מה שטימא רבב"ח בלא"ה לא קשיא כלל דהא באמת אמרה לו דגם רבב"ח טיהר לה כזה כל יומא רק האידנא חש בעיניה ואין צריך רק לדחות הפשיטות דנאמנת אשה לומר כזה טיהר לי פלוני חכם א"כ היה די שיאמר דרב שמואל מעצמו טיהר ולא סמך על נאמנותה, ופשיטא דליכא למימר דהאיבעיא היתה אי אשה נאמנת דחשדינן לה דמשקרא הא וודאי ליתא דהא וספרה לה כתיב ומי מכריחה להראות הדם, וע"כ דהספק לא היה רק אם לסמוך על דמיונה דכזה טיהר לה והשתא כל דרבב"ח עצמו ידע שהוא טהור רק לחוש מה שטימא רבב"ח א"כ בהא פשיטא דנאמנת דכל יום טיהר לה והיום חש בעינו ויכול להאמין דכזה היה משום דיודע דזה טהור, וע"כ דאגמריה סמיך היינו דלא סמיך עלה והוא לא היה מסופק בדבר רק מעצמו ידע שהוא טהור אבל אי הוא היה מסופק לא היה סומך עליה דכזה טיהר לה וא"כ מוכח להדיא דמעיקרא דלא ידע כלל דאמרה לו כך ומקשה היכי טיהר ע"כ הוי ס"ד דרב שמואל ידע שהוא טהור ומ"מ לא היה לו לטהר ועכ"פ פשיטא דאין להוכיח מהתם דהיכא דאגמריה סמיך יכול להתיר מה שאסר חבירו:

מיהו בעיקר סוגיא דהתם יש לדקדק דהיכי קאמר דאגמריה סמיך דהא קאמר התם מעיקרא טמויי טמי לה בתר דאמרה לו דכל יומא דכי לה כה"ג והאידנא חש בעיניה דכי לה אלמא דמעיקרא דעתו היה לטמא רק מחמת שאמרה לו דרבב"ח טיהר לה היה מטהר ש"מ דהאמינה, וליכא למימר דהוא ידע מעיקרא שהוא טהור רק שלא רצה לטהר מה שטימא רבב"ח דהא לא הוזכר כלל בגמרא שסיפרה לו מקודם דרבב"ח טימא לה רק שבאת לשאול וטימא לה וסיפרה לו דבכל יום טיהר לה רבב"ח טיהר גם הוא, תדע דאי סיפרה לו מעיקרא דרבב"ח טימא לה למה לא סיפרה לו תיכף דבכל יום טיהר לה רק האידנא חש בעיניה טימא לה והיאך סיפרה לו מן הטומאה בלבד לא מה שטיהר לה כל יום ושהוא היום חש בעיניה וע"כ דהיה מסופק רק האמין לה ומוכח דנאמנת:

לכן נראה לי דבלא"ה יש להבין לאיזה צורך אמר מעיקרא טמויי טמי לה הא על מה שהקשה היכי טיהר מה שטימא רבב"ח היה די שיתרץ דאמרה לו דרבב"ח עצמו היה מטהר לה כל יומא רק האידנא חש בעיניה ומה צורך לומר דמעיקרא טימא לה ומזה נראה לי דהא דקאמר מעיקרא טמויי טימא לה לאו אדרב שמואל קאי רק ארבב"ח כלפי שאמר מעיקרא דרבב"ח טימא לה והוקשה לו איך טיהר רב שמואל, משני לא דטימא לה רבב"ח לחלוטין רק מעיקרא טימא לה ולבתר שאמרה לו דכל יומא טיהר לה כה"ג רק האידנא חש בעיניה דכי לה רבב"ח עצמו רק ילתא לא רצתה לסמוך על עצמה שמא טעתה בדמיונה ובאת לשאול לרב שמואל וטיהר לה ורוצה לפשוט מזה דנאמנת ממה שהאמינו לה רבב"ח ורב שמואל ועל זה דחה דרב שמואל ידע בעצמו שהוא טהור וממילא אמרינן דרבב"ח נמי בתר דשמע ממנה דכל יומא מטהר לה והאידנא חש בעיניה דיקדק היטב וראה בעצמו שהוא טהור כנ"ל:

בד"ה וכן העדים וא"ת וכו' דכל דבר שנגמר וכו'. לכאורה יש לתמוה דמהך דהתם פרק התקבל גופא מוכח דבר זה לחלק בין נגמר ללא נגמר דאל"כ תיקשי היכי ס"ד לחוש שמא תשכור עדים דא"כ כל עדים דעלמא המעידין לפנינו ניחוש שמא שכרום להעיד שקר ולמה לן להקשות מעדים החתומים על מקח, גם מאי משני דיבורא אמרי א"כ כל עדים המעידין בדיבור אפי' לא יקחו מאותו דבר כלל ניחוש להו דהא גבי אמר אמרו ג"כ אין נראה מהם שום דבר לחוש ששכרום רק לפי שהוא רק דיבור א"כ בטלת כל עדים המעידין בדיבור וע"כ דדיבור שאינו גומר חיישינן אבל עדות הגומר באותו דיבור לא חיישינן, וצ"ל דס"ל דהתם נמי יש ריעותא בעדות זה כמו דאיכא התם כיסופא דסופר כן גנאי לעדים עצמן ולולא ששכרום לא היו מקבלים עדות זו מה שהוא גנאי להם והיינו דמקשה מעדים החתומים דג"כ יש ריעותא מה שרוצים ליקח השדה או האשה וא"מ לא חיישינן ומשני לחלק דדוקא דיבור בריעותא חיישינן ולא מעשה, והיינו דקשיא להו דיש ריעותא ואין כאן רק דיבור והוצרכו לתרץ דרק דיבור שאינו גומר חיישינן בריעותא ולא דיבור הגומר דהוי כמעש':

מיהו בעיקר קושייתם אני תמה היכי שייך להקשות דלא הוי רק דיבור דדוקא בפרק התקבל דהאשה נשאת לאחר לא הוי רק דיבור אבל אי הם בעצמם נושאים אותה או קונין החפץ אין לך מעשה גדול מזה שאי שקר אמרו הרי הם רשעים וגזלנים ואין זה דיבור בעלמא כמו בהך דהתקבל והוא תמוה לפע"ד:

בא"ד וא"ת דן את הדין וכו' והלא יחיד הוא וכו'. ולדעתי יש ליישב בפשיטות דדוקא אשה שהיא גלויה לכל שזאת היא האשה שמיאנה או חלצה מפלוני בב"ד ודיין זה נשאה לכך בעינן ב"ד דוקא אבל חפץ שאינו ניכר שזהו החפץ ויכול לקנותו בצינעה שלא ידעו כלל הילכך אין לחשדו שעשה בשקר דהא היה יכול ליקח בצינעה גם יוכל לקבל שוחד וכדומה ואיש לא ידע לכך ממילא אין כאן חשד רק הרחק מן הכיעור אבל אשה ושדה שייך לאסור דע"כ הדבר גלוי ואי אנו אוסרין לא יוכל ליקח אותה כלל ואי יהא מותר יש לחוש דעשה כדי שישאנה ודו"ק:

דף מ"ה ע"א בגמרא ניקבה כנפה מצטרפין לרובה. פירש"י מצטרפין הנקבים לרובה אלו היו כולן מחוברין יחד היה רובה נפסק טרפה עכ"ל, מבואר להדיא מדבריו דרק הנקבים מצטרפין אבל לא השלם שביניהם, ומשמע אפי' אין בין נקב לנקב כמלא נקב מדנקט כנפה דהיינו נקבים דקים כנקבי הנפה ואין ביניהם כמלא נקב, אבל הר"ן ז"ל כתב בהדיא דגם השלם מצטרף לנקוב דאינו מתקיים ובאמת לשון ניקבה כנפה משמע כהר"ן דלמה לו לומר בנקבים סמוכים הא נקבים גרידי מצטרפין אפילו רחוקים זה מזה, וראיה זו כתבה הפר"ח בי"ד סי' ל"ד והרב התב"ש כתב עליו כי ניים ושכיב אמרה דברחוקים לא משכחת שיהא רוב בצירופים, אבל דבריו תמוהין שהרי התוס' כתבו לפרש דר' ירמיה דייק דביש בהם חסרון מיירי מדנקט ניקבה כנפה והשתא קא צריך לומר כנפה מצד שהם סמוכים ויש רוב בצירופם וע"כ דהא ליתא דמ"מ לא הוי ליה להזכיר כנפה דכיון שאמר מצטרפין לרובה ממילא כל שלא יהא רוב לא נטריף ומה לנו באיזה אופן יהא רוב רק הפר"ח הוסיף להקשות דרחוקים הוי רבותא טפי א"כ פשיטא דעכ"פ לא הוי ליה להזכיר כנפה רק ניקבה נקבים מצטרפין לרובה והוי משמע אפי' יש מהן רחוקים מצטרפין ונהי דבכולן רחוקים לא משכחת לה אבל מ"מ אי לא הוי מזכיר כנפה הוי שמעינן רבותא אפי' יש מהן רחוקים, מיהו בעיקר הדין וודאי דברי רש"י ז"ל עיקר חדא מדקאמר מצטרפין לרובה משמע בהדיא שמצטרפין הנקבים וכן הך מילתא דרב בתר הכי נקבים שאין בהם חסרון מצטרפין לרובה משמע בהדיא דרק הנקבים מצטרפין ועוד כיון דהוכחת ר' ירמיה היתה דביש בהן חסרון מיירי מדנקט כנפה והשתא אי ס"ד דהכוונה דהשלם מצטרף לנקוב א"כ שפיר יש לומר דבאין בהם חסרון מיירי ונקט כנפה לאשמועינן דהשלם מצטרף לנקוב, ועוד דאפילו אי ביש בהם חסרון מיירי כיון דכאן בא לומר דהשלם מצטרף א"כ מנין לו לר' ירמיה להוכיח מהך דמלא מקדח לענין צירוף השלם לנקוב דכיון דאין בהם עצמן שיעור איסר רק בצירוף השלם לא מצרפינן לאיסר רק לרובה דהא התם נמי לא מצרפינן למלא מקדח לצרף השלם לחסר ועוד אבאר לקמן בס"ד דגם בנקבים שיש בהם חסרון משמע דאין מצטרפין השלם לחסרון איסר ע"ש:

שם מצטרפין למלא מקדח. ברייתא זו שנויה בתוספתא דאהלות פ"ב ולכאורה אליבא דב"ש שנויה דלב"ה ליכא שיעורא דמקדח כלל, ורש"י ז"ל פי' כאן אליבא דב"ה והיינו כפי לישנא קמא דבכורות דמקדח וחיסומו שנינו ע"ש, אבל לדעתי קשה מאד לומר דמה שנחלקו במשנה ר"ע וחכמים אי מקדח קטן או גדול יהא הכל אליבא דב"ש, לכן נראה לי דאפי' ללישנא בתרא בבכורות דשיעורו של ב"ה דהיינו כסלע קטן ממקדח של רופאים מ"מ ע"כ לא פליג ב"ה רק אי חסר כסלע ג"כ טרפה אבל אי אין בו חסרון כסלע רק שיש בו נקבים שאין בהם חסרון כסלע רק מ"מ הם בצירוף כשיעור מקדח שוב אינו מטמא באוהל וכן לטרפה, וב"ש סברי דלא תליא בשיעור מיתה רק כמקדח דווקא בעינן דבזה בטל חשיבותו וב"ה סברי דבשיעור מיתה דהיינו בחסרון סלע בטל החשיבות וכשאין בנקבים חסרון כסלע מודו ב"ה דשיעורו כמקדח, והשתא שפיר פליגי רבנן ור"ע אליבא דב"ה ג"כ והיינו דקתני בתוספתא מצטרף למלא מקדח והיינו אליבא דב"ה ג"כ, מיהו הרמב"ם בפי' המשנה לא פירש כן אבל דברי רש"י ז"ל יש לפרש כך ונקט לפי תירוץ ראשון בבכורות וה"ה למסקנא שם כנ"ל, גם נראה לי לומר דחסרון גולגולת שאמרו ב"ש כמלא מקדח לאו דוקא שניטל ממנו כמלא מקדח רק אפי' תחב בו יתד גדול עד שעשה בו חור ונקב כמלא מקדח אף שלא נפחת וניטל ממנו כמלא מקדח בטל חשיבותו אבל פחות מזה אפי' ניטל לא בטל וב"ה ס"ל דכל שניטל כסלע ג"כ בטל החשיבות אבל בלא ניטל ממנו כסלע שיעורו כמלא מקדח דב"ה לאו להקל באו בטומאה רק להחמיר כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה מצטרפין:

שם ה"נ כיון דשיעורו כאיסר לכאיסר מצטרפין. פירש"י אע"ג דבפסיקה וכו' ניקב הקנה טריפתו בכאיסר וגבי נקבים קטנים