תפארת יעקב על חולין חלק ב כה

שנפסק רוב טרפה ורבב"ח סובר דעל עיקר הגרגרת קאי דוקא דהיינו רוב חללה דזהו עיקרו לכ"ע, מיהו לפי זה יש לומר ג"כ דנהי דלרב בכל שהוא מיטרפה, אבל לרבב"ח יש לומר דבעינן תרתי רוב עוביה ורוב חללה דהיינו שיהא רוב מכל צד והשתא הוי מחלקותן דרב סובר דברובה הכוונה כל רוב שהוא ובין ברוב עוביה בין ברוב חללה טרפה ונקט רוב עוביה דמסתמא מלמעלה למטה נפסק והוי רוב חללה כ"ש דאיכא תרווייהו, ורבב"ח סובר דברובה הכוונה שיהא רוב מכל צד ותרווייהו בעינן ודברי רש"י ז"ל ג"כ מטין לפי' זה:

ומעתה אני אומר דנפשט הך ספק דלעיל ג"כ לענין שחיטה והוא דאי איפשר לומר דכמו דנחלקו בטרפות נחלקו בשחיטה דהא כיון דבמתניתין קתני פסוקת הגרגרת ולא קתני שיעורא רק בברייתא קתני ברובה וא"כ פשיטא דהוי להו לחלוק לעיל ריש פרק השוחט דקתני בהדיא במתניתין רוב אחד בעוף ורוב ב' בבהמה הוי להו לחלוק איזה רוב אי רוב עוביה או רוב חללה, וע"כ דבשחיטה לא נחלקו כלל ואי איפשר לומר דבשחיטה לכ"ע רוב עוביה דהא רבב"ח מכשיר ברוב עוביה ואי איפשר שתהא שחיטה כשרה כשלא עשה בה מעשה טרפה עדיין, ואי נפסקה בקוץ היתה כשרה עדיין והיאך תהא כשרה בשחיטה זו, וכמו כן אי איפשר לומר דלכ"ע בעינן תרווייהו גבי שחיטה דא"כ הך ברייתא דהשוחט חטאת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות ומוקמינן לה בחצי קנה פגום והוסיף כל שהוא דכלהו בהדי הדדי אתיין, והרי לרב ע"כ דהך חצי קנה פגום היינו דאפילו רוב עוביה לא הוי דאי הוי פגום רוב עוביה כבר היתה טרפה ואין בה משום שחוטי חוץ וע"כ דלא הוי רוב עוביה א"כ ונעשה רוב עוביה הרי נאסרה משום ע"ז, ואידך עד רוב חללה ג"כ הוי עפרא בעלמא התם, ואין מקום לומר רק דגבי שחיטה לכ"ע ברוב חללה בלבד, והשתא הך דחצי, קנה פגום מיירי שנפסק חצי חללה לצד המפרקת והוסיף כל שהוא ואתו כלהו בהדי הדדי, מיהו דוקא אי נימא דרב סובר כאן ברוב עוביה בלבד וברוב חללה בלבד מיטרפה אתי שפיר, אבל אי נימא דרב סובר דוקא ברוב עוביה בלבד אבל ברוב חללה בלבד לא מיטרפה קשה כנ"ל דהיכי ס"ל בשחיטה אי כמו בטרפות א"כ ע"כ רבב"ח פליג עליה בשחיטה ג"כ דאי בשחיטה מודה היכי אכשר כאן ברוב עוביה כיון דאי שחט רוב עוביה כשרה ע"כ נעשה בה עכ"פ מעשה טרפה א"כ למה לא נחלקו לעיל ריש השוחט כנ"ל, ואי דלכ"ע בשחיטה ברוב חללה קשה כיון דלא מיטרפה לרב פשיטא דלא מתכשרה בשחיטה בהכי, רק לפי מה שהוכחתי דלכ"ע ברוב חללה בלבד מיטרפה א"כ יש לומר בשחיטה לכ"ע ברוב חללה בלבד מתכשרה, ומצד המפרקת נפסק חצי חללה והוסיף כל שהוא, אמנם גם אי נימא דסובר רב רוב עוביה בלבד טרפה ולא רוב חללה בלבד ג"כ אתי שפיר דנימא בשחיטה בעינן תרווייהו לכ"ע ושפיר משכחת לה לרב ג"כ שהיה פגום מצד המפרקת עד חצי עוביה והוסיף כל שהוא. ואתו כלהו בהדדי ולרבב"ח אי סובר ברוב חללה בלבד מיטרפה רק לא ברוב עוביה בלבד א"כ משכחת לה חצי קנה פגום מצד הצואר שנפסק רוב עוביה עד חצי חללה ואי סובר דתרווייהו בעינן גם בטרפות משכחת לרבב"ח בין מצד הצואר בין מצד המפרקת ולרב מצד המפרקת, אבל לפי מה שהוכחתי מפירש"י דלרב ע"כ ברוב חללה בלבד ג"כ מיטרפה א"כ אי איפשר שיסברו בשחיטה בעינן תרווייהו א"כ לא משכחת לרב כלל חצי קנה פגום וע"כ בשחיטה לכ"ע ברוב חללה בלבד וזה ברור:

שם לא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. לעיל דל"ז ע"ב פירש"י שנפל לו ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו, ובוודאי שאי איפשר דהכוונה שלא לאכול משום שאלה ששאל לחכם והורה להיתר ואפילו לפי מה דמשני כאן לחלק דוקא מידי דתליא בסברא רבב"ח אגמריה סמיך והיינו שהיה מקובל מרבו כך אבל לא ידעתי מאי אולמא סברת רבו מסברתו ואין סברא לומר רק שאין לאכול רק מדבר המקובל מסיני להתיר שהרי רב היה אוסר מעיקרא ולא שייך דרבב"ח היה מקובל מסיני ברוב חללה דברי רב, ועוד דא"כ הוי ליה רב טועה בדבר משנה ומה זה ששאלו לעיל הא אין חכם רשאי להתיר הא בדבר משנה חוזר לכ"ע, ונראה לי דעיקר הכוונה הכא שאם נפל לו ספק בשאלה שאירע לו בבהמה מה שלא נפסקה הלכה בזה עד עתה רק מחמת מקרה שאירע כאן חידש החכם מסברתו להתיר ומדבר זה ראוי לגברא רבה שלא יאכל מזה לפי שנתחדש היתר דבר זה בבהמה זו עצמה והכא נמי ס"ד דרבב"ח חידש דבר זה עכשיו בבהמה זו שנפסק רוב עוביה ומקשה הא הוי בהמה שהורה בה חכם ומשני דרבב"ח היה אצלו ידוע מכבר דין זה ברוב חללה ולא חידש הדבר בבהמה זו מעכשיו ויש לי מקום לפרש עוד דבהמה שהורה בה חכם היינו שכבר נשאלה לפני חכם ולא רצה להורות היתר אף שהוא היה נראה לו ברור שהיא מותרת לא היה רוצה כיון שכבר היתה לפני חכם ורצה לאוסרה ועכ"פ לא נראה לו להתיר, והשתא כלפי דמקשה מעיקרא הא חכם שאסר אין חכם יכול להתיר ומשני דרב לא אסר מיסר ואהא מקשה עכ"פ רבב"ח עצמו היאך אכל ממנו דמ"מ הוי בהמה שהורה בה חכם דכבר היתה השאלה אצל רב ולא רצה להתיר ומדקאמר שהורה בה חכם ולא קאמר שאסרה חכם ש"מ אפילו לא אסרה רק שהיתה השאלה לפניו וגמגם לאיסור אסור לגברא רבה לאכול ממנה, ועוד אי הורה בה חכם ממש לאיסור מאי רבותא דיחזקאל הא מדינא אינו יכול להתיר כלל לשום אדם וע"כ כל שהיתה לפני חכם אף שלא אסרה לחלוטין רק לא רצה להתיר וכ"ש כאן דלולא רב כהנא ור"א היה אוסרה דהא בדק ברוב חללה א"כ הוי עכ"פ בהמה שהורה בה חכם ולא היה לו לרבב"ח עצמו עכ"פ לאכול ממנה כנ"ל:

שם איזהו ת"ח הרואה טרפה לעצמו איזהו שונא מתנות יחיה זה הרואה טרפה לעצמו. פירש"י דיש לו סברות לכאן ולכאן ואוסרה, ואני תמה וכי בשביל שחושש לספק טרפה בשביל זה הוא שונא מתנות דהוא היתר גמור ואין בו שום צד איסור ומה ענין זה לזה גם בכל מקום שאמרו איזהו גבור איזהו חכם הכוונה שגבורתו הוא מה שכובש יצרו וכן כלהו אבל כאן אין ראיית טרפה עצמה שונא מתנות רק דזהו הוכחה שנדע מזה שהוא שונא מתנות וכן איזהו ת"ח אטו בשביל שהוא אוסר הוא ת"ח רק דת"ח צריך להחמיר על עצמו, ונראה לי דהכוונה שאינו בגדר ת"ח אלא אם אינו צריך לשאול הוראותיו לאחרים רק תקיף הוא בדעתו מחמת שקרא ושנה ושימש ת"ח הרבה עד שאינו צריך לשאול שום הוראה לאחר אבל מי שעדיין לא הגיע למידה זו רק צריך לשאול הוראה לאחר עדיין אינו ת"ח, וכדרך שאמרו איזהו חכם כל ששואלין אותו הלכה אפילו במסכת כלה ואומר רק דס"ד אף ששואל טרפה לאחר לא נגרע מגדר ת"ח שאינו רוצה לעמוד על דעתו באיסור הנוגע לו קמ"ל דכל שאין משנתו ברורה כ"כ עד שאפי' טרפות של עצמו לא יצטרך לשאול לאחרים אינו בגדר ת"ח,. וכמו כן שונא מתנות כך הכוונה שזה ג"כ בגדר מקבל מתנה שצריך לחבירו להורות לו הוראה ומקבל ממנו טובה שמתיר לו הבהמה וכדומה, ולא הוי שונא מתנות רק באופן דאפילו מתנה כזו אינו רוצה לקבל מאחר ומייגע עצמו לידע בעצמו הוראה על בוריה שלא יצטרך לאחר שיתיר לו, וכן מורה הכתוב שהביאו יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך והיינו שהוא נהנה מיגיע כפיו ואין צריך לאחר שיתיר לו כנ"ל:

שם זוכה ונוחל שתי עולמות. נראה לי דהכוונה דבריאת האדם קודם החטא היה שיהא לו הכל שלא ביגיעה כלל וכלל וכשחטא נתקלל בזעת אפיך תאכל לחם וכן בתורה צריך יגיעה רבה להשתדל להבינה ואמרו כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ והיינו דהיגיעה האדם להתייגע בעוה"ז הוא מייגע עצמו בתורה ממילא פרנסתו באה לו בלי יגיעה וזהו שאמר נוחל שתי עולמות כדרך שאמרו שלישית מאכל יורשין שבא להם בלי יגיעה וזה ג"כ שמייגע עצמו בתורה באה לו פרנסת עוה"ז בלי יגיעה כיורש האוכל בלי יגיעה אמנם יגיעה זו בתורה היא רבה כ"כ עד שיוכל להורות טרפה לעצמו ולא יצטרך לשאול לאחרים שהכל שגור בפיו בהלכה ברורה כנ"ל:

בתוס' בד"ה והיכי עביד הכי וא"ת דלקמן וכו'. תמוה לי על דבריהם דהא בע"ז ד"ז כתבו התוס' בהדיא דהך דחכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר היינו דוקא בטעות דליכא לברורי טעותא כההוא דריב"י ור"ח בסנהדרין אבל בטעות בד"מ או בש"ה דסוגיא דעלמא כאידך יכול להתיר מה שאסר חבירו א"כ התם דקאמר רבא שקולו גלימא דטרופאי, ע"כ היה או בדבר משנה או בש"ה דסוגיא דעלמא כאידך דאל"כ פשיטא דאינו מחוייב לשלם כלל, ואפי' אי נימא דקושיית התוס' כאן לר"ש דאמר פרק אחד ד"מ ליישב הך מתני' דהתם עם משנה דדן את הדין כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בש"ה, א"כ בלא"ה קשה התם ממתניתין דבכורות דקתני טימא את הטהור מה שעשה עשוי וע"כ או דהתם היה דבר משנה או דלא הכשירו שיחזור הדין דהא קאמר שקולו גלימא דטרופאי ופירש"י שהאכילה לכלבים ולא אמרו הם רק לדינא בעלמא דכשרה היתה ולחייבם בתשלומין אבל לא שהחזירו הדין להתיר גוף הדבר שאסרו הם דבש"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו, מיהו ממה שפירש"י דהאכילה לכלבים ולא פי' בפשיטות משום דבש"ה מה שעשה עשוי צ"ל דס"ל דהוי טועה בדבר משנה ומ"מ בהאכילה לכלבים חייב מדינא דגרמי ולמ"ד דהיכא דאילו הואי הוי הדר אפילו גורם לא הוי צ"ל דבידים האכילה לכלבים כמו שפירש"י לעיל גבי תורבץ הושט וכן התוס' שם אבל עכ"פ פשיטא דלא קשיא עלייהו היכי עביד הכי ועמ"ש בסמוך:

בא"ד דאגמריה סמיך כדאמרינן בספ"ב דנדה וכו'. גם בזה אני תמה מאד דאדרבא מהתם מוכח דלא מהני אגמריה סמיך להתיר מה שאסר חבירו דאל"כ מה ס"ד להקשות מעיקרא על רב שמואל שטיהר מה שטימא רבב"ח כיון דלא ס"ד דאמרה לו דכל יום היה מטהר לה רבב"ח כיוצא בזה א"כ פשיטא דאגמריה סמיך דאל"כ היכי טיהר את הדם דפשיטא דלענין מראה דם לא שייך לומר דלא מהני אגמריה סמיך דשמא טועה בדמיונו במראה זו דא"כ היכי