תפארת יעקב על חולין חלק ב רנו

שליא לולד אין חוששין לולד אחר א"כ היכי מייתי סייעתא לר"א הא לר"י דס"ל דאין זה וודאי רק ספק א"כ הוי ס"ס א"כ לדידי' ג"כ ניחא ברייתא דהוי רק ספק אחד דאי בברייתא נמי הוי ס"ס תיקשי ברייתא גופה לר"א נמי הא בס"ס מתיר רק כאן סובר דהוי וודאי וברייתא בשליא הבאה אח"כ מיירי דהא שמא קתני והוי ספק ספיקא וע"כ דברייתא כפי שיטתם דכר"מ אתיא לא הוי רק ספק אחד א"כ לר"י ג"כ ניחא וליכא סייעתא כלל גם תירוץ השני שתרצו דגזרינן מקצתה אטו רובה ג"כ תמוה חדא דעכ"פ מאי סייעתא איכא לר"א מברייתא כיון דליכא רק חד ספק ובמתניתין איכא תרי ספיקי מנ"ל דגזרינן בס"ס מקצתה אטו רובה ולר"י דלא גזר ג"כ אתיא ברייתא שפיר דליכא רק חד ספק דאי איכא תרי א"כ הא בברייתא לא שייך לגזור בהא ולמה נותנין עליו חומר ב' ולדות. ועוד תימא דפריך לר"א בב"ק שם מאי קמש"ל תנינא שליא שיצאה מקצתה ומה ס"ד להקשות כיון דלדידי' אפילו יש ולד חיישינן ואסורה באכילה א"כ תיקשי לי' הא הוי ס"ס ואין כאן קושיא תנינא רק להיפוך כיון דאי יש מקצת שליא בלא ולד מתיר מס"ס ולמה התם אסורה באכילה לר"א אפילו בס"ס וע"כ משום גזירה א"כ אין כאן קושיא תנינא אבל כבר כתבתי דלק"מ עיקר קושייתם דשאני הכא דשליא קודם לולד וכן בהמה חי' ועוף תרווייהו לאו אורחי' וכיון דלאו אורחי' לא מהני ס"ס כמו שבארנו דזהו עיקר הכוונה בכולה סוגי' והך דב"ק נמי עיקר הטעם דאין מקצת שליא בלא ולד דאין דרך שליא לצאת קודם הולד לכך חיישינן לולד ולא מהני ס"ס אבל אי הי' דרך מקצת שליא לצאת קודם הולד הוי שפיר ס"ס הילכך כאן דאין דרך שליא לצאת קודם לא מהני ס"ס לר"א כמו התם ממש וכן בברייתא לא מהני ס"ס דאין דרכה של אשה להוליד בהמה חי' ועוף בשליא הילכך חוששין אפילו בס"ס וזה ברור ועוד קשה לי על תירוץ זה האחרון שתירצו דלכך לא מהני ס"ס דגזרינן מקצתה אטו רובה א"כ יהא הדין שליא שיצאה ולא נמצא ולד כלל דאין כאן ס"ס אסור מדאורייתא ואי יש שם ולד אסור מדרבנן וא"כ היכי מוקי ר"א מתניתין שליא שיצאה מקצתה באין ולד קשור אבל יש שם ולד דהיכי עריב התנא הני תרתי כשיש ולד ובלי ולד בחדא כיון שזה אסור דרבנן וזה דאורייתא ולא הוי לי' לומר לא שנו דמתניתין וודאי באין ולד מיירי ואסור מדינא ולא הוי לי' לר"א רק לחדש דאי יש ולד ג"כ אסור מדרבנן וע"כ דלר"א שוה ממש באין ולד כלל כמו ביש ולד ואינו קשור א"כ ע"כ דלאו מכח גזירה דרובה אסרינן לה:

בגמרא המבכרת שהפילה מ"ט וכו'. איכא למידק הא תנן בנדה פרק המפלת שליא בבית הבית טמא לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד ר"ש אומר נימוק הולד עד שלא הוציא פירש"י דנתהפך לדם ונתערב בדם הלידה ומפרש טעמא בגמרא דבטל הולד בדם הלידה ואפילו ת"ק לא פליג עלי' אלא שאומר דבלי טילטול לבית אחר לא נימוק יפה ולא נתבטל אבל בבית אחר או ניתן בספל והוציאוהו טהור וכן מפורש בבכורות (דכ"א) דבהמה גסה ששפעה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא משום ביטול ברוב וקאמר התם דראב"י ור"ש אמרו דבר אחד ואף דלא קי"ל כר"ש היינו משום שלא נתערב יפה עדיין כל שלא הוציאוהו לבית אחר והשתא מאי קושיא הכא דקתני משליכה לכלבים דכיון שמוציאה ומשליכה לכלבים הרי נתבטל הולד הנימוק בשליא ובדם וכיון שאין ולד בשליא מה צורך לקברה והרי בוודאי נתבטל כשמטלטלין אותה ונראה לי דדוקא לענין טומאה מהני ביטול ברוב אבל לענין איסור הנאה לא מהני ביטול כלל דס"ס נהנה הוא ועמ"ש בתוס'. שם סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקיבות. איכא למידק א"כ בהך ברייתא דלעיל המפלת מין בהמה חי' ועוף לרבנן דכל שאינו מצורת אדם אינו ולד למה תשב שבועיים לנקיבה סמוך מיעוטא שאינו מצורת אדם למחצה זכרים ולא תטמא רק שבוע אחד. ואולי יש לומר דכמו דלא מהני ס"ס היכי דפעמים יהא הס"ס בהיפוך כמ"ש התוס' פרק המפלת ובב"ק גבי שליא שיצאה מקצתה כמו כן לא אמרינן סמוך בכהאי גוונא שאם תראה ביום ל"ד וביום מ"א נימא להיפוך סמוך מיעוט שאינו מצורת אדם למחצה נקיבות והוי שומרת יום כנגד יום ובכהאי גוונא לא אמרינן סמוך כלל משא"כ הכא:

ודע שאני מסתפק ושואל בענין שליא זו שאנו דנין עלי' לענין בכורה אי הכוונה שכל שליא אין בה שום קדושה כלל ואי נולד בכור ממש חי או מת ושליא עמו וקדם הולד לשליא באופן שתולין השליא באותו ולד מ"מ אין על השליא שום קדושה כלל ויכול להשליכה לכלבים כיון שיש כאן בכור בפני עצמו וכל מה שאנו דנין כאן הוא לפי שאין כאן שום ולד ואין שליא בלא ולד וע"כ נימוח הילכך אנו חוששין להשליכה לכלבים מצד הולד הנימוח בה ואף שאנו רואין השליא שאין בה כלום חוששין שמא נדבק ונבלע עד שאינו ניכר הלכך לולא דרובה לא קדוש היתה צריכה קבורה אבל אי הבכור לפנינו מת או חי אין השליא צריכה קבורה בלא"ה שאין בה שום קדושה וכן נראה מלשון רש"י ז"ל במשנה דפי' ישליכנה לכלבים שאין בה קדושה ואף שאין שליא בלא ולד רובה לאו בר מוקדש הוא משמע דשליא עצמה וודאי אין בה קדושה ואי משום ולד רובה לא קדוש ואף שיש לפרש לשון רש"י דשליא עצמה בלי ולד אינה קדושה בבכורה אבל כשיש ולד אפילו ישנו לפנינו השליא קדושה וכשאינו לפנינו ראוי לחוש לולא דרובה לא קדוש אבל פשטא דמילתא משמע שאין בשליא עצמה קדושה אפילו יש ולד בפני עצמו וכמו כן במוקדשין צריך לומר שאין בשלי' עצמה קדושה כלל רק מחמת הולד שנמחה בה אבל אי יש ולד אין על השליא קדושה דמאיזה צד יהא לה קדושה דאי משום דבאה מבהמת קדשים א"כ אפילו יהא הולד נדמה השליא קדושה וע"כ כיון דנדמה לא קדוש שליא וודאי אינה קדושה א"כ אי יש ולד קדשים או בכור חי או מת אין השליא צריכה קבורה וכן משמע בסוף תמורה דתנן קדשים שהפילה יקברו הפילה שליא תקבר ולמה לא זכר קבורת השליא גבי הפילה דלכל ולד יש שליא ג"כ וכן שליא של ולד חי וע"כ שאין קדושה על שליא ואפי' אי נדמה קדוש וכן כלאים אבל לא שליא רק עיקר מה שאנו דנין על השליא הוא מחמת שאין ניכר ולד ואנו יודעין שיש כאן ולד ולכך תקבר במוקדשין משום מיחוי הולד ובבכור לא משום דרובה לא קדוש. מיהו הדבר הקשה הוא דמשמע בהך סוגי' דהמפלת בשליא בבית דפליגי ר"מ ור"ש אי הבית טמא דלכ"ע לא חיישינן בשליא עצמה שיש בה ולד שאינו ניכר [וכ"ש כאן שהרי יכול לנקות השליא ולרחוץ אותה עד שלא ישאר בבירור שום מיחוי בה רק השליא עצמה ומ"מ לולא דרובה לא קדוש תקבר רק שאנו אומרין כיון שאין שליא בלא ולד ע"כ הי' כאן ולד ונאבד ואיננו וכבר נטמא הבית וכן בשליא שיצאה מקצתה דמתניתין עיקר החשש שכבר הי' ראשו באותו מקצת שיצא ונשפך לארץ וכדומה או שנמחה בתוך דם הלידה כמו שפירש"י שם פרק המפלת אבל לא ס"ד לחוש בשליא שאנו רואין שאין בה כלום רק בכל שליא שיש כעין ולד ואינו ניכר בה כלל ומזה נראה לכאורה דכל בכור שנולד וכן קדשים שנולדו השליא קדושה עמו וצריכה קבורה ורק כאן דרובה לא קדוש משליכה לכלבים אבל לא כשיש כאן ולד גמור חי או מת זכר הקדוש בבכורה אף שליתו קדושה עמו ואני תמה שלא ראיתי בפוסקים וברמב"ם ז"ל מהו דין השליא כשהבכור תי או מת לפנינו ולסברא זו האחרונה הי' אפשר לומר דהא דאמרינן סמוך מיעוטא דנדמה אף דמיעוט הוא ולא שכיח מ"מ כיון דלאו על עצמות השליא דנין שיש עדיין בה ולד ושליא עצמה אין בה קדושה רק שאתה דן עלי' מכח הולד הילכך כל דרובה לא קדוש משליכה לכלבים אבל היכי שאנו דנין על גוף הדבר כגון לענין טומאת יולדת דלאו מכח השליא דנין רק מכח הולד שהי' בה לא אמרינן סמוך לסמוך על מיעוט שאינו מצורת אדם כיון דלא שכיח שליא שלא יהא בה ולד מצורת אדם ומיושב קושיא הנ"ל בלא"ה וכמו כן קושית התוס' מהך דבכורות בבהמה שהפילה חררת דם דהתם על החררה דנין שהוא הולד הקדוש אין סומכין על מיעוט נדמה רק כאן שאנו דנין על השליא לקברה מכח הולד שהי' בה סמכינן על סברא דרובה לא קדוש וצ"ע בזה לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה סמוך:

שם והא תניא אילן שמשיר פירותיו וכו'. איכא למידק דמה ענין קושיא זו לאביי ורבא הא במתניתין גופא תיקשי דקתני אין קוברין אותה בפרשת דרכים ואין תולין באילן והכא קתני וסקרו בסיקרא ומ"ש הא מהא ונראה לומר דבלי אביי ורבא הי' אפשר לומר שיש לחלק בין דבר לדבר ולא הכל שוה ובזה ידעו שאינו דרכי אמורי ובזה הוי דרכי אמורי רק לאביי, ורבא שנותנין כלל לדבר שכל שהוא לרפואה לחולה אינו דרכי אמורי וכל שאינו לרפואה הוי דרכי אמורי שפיר מקשה הא סקרו בסיקרא אינו לרפואה ומותר ועוד דבמתניתין יש לומר דעיקר טעמא שהוא עושה הדבר במקום אחר ואין שם אותו דבר הניכר שלצורך זה עשה הדבר לכך נראה כמנחש בעלמא אבל כשסקרו בסיקרא לאילן כיון שהאילן משיר פירותיו הרי נראה שעושה לתועלת האילן וכמו דמתירין אביי ורבא לתועלת חולי או מכה כמו כן יש לומר לתועלת האילן אבל אביי ורבא דאמרו דאין היתר רק דבר שיש בו משום רפואה וכל שאינו לרפואה אסור שפיר מקשה מהך ברייתא ומשני דאי עושה זה שיהא לאילן תועלת מדבר זה בעצמותו כיון שאין בו משום רפואה לאדם ועוד שהחוט לא ירפא את האילן רק בדרך ניחוש וכאן עושה לבקש עליו רחמים ועיין בר"ן מ"ש בזה ועיין