תפארת יעקב על חולין חלק ב רנה

נמצא ולד בתוכה פשיטא דלכ"ע לא חיישינן לולד בהא סובר רבינו יואל דהוי פירשא בעלמא והיינו דאינו מפרש כפירש"י רק כהראב"ד הנ"ל ומה שהביא על זה חישב עלי' דמתניתין היינו דמשמע לי' דמחשבה מהניא אפילו יש עמה ולד דהא לא פליגי ר"א ור"י ברישא דמתניתין דנימא דמיירי דוקא באין עמה ולד אבל ביש עמה ולד לא מהניא מחשבה וע"כ אף דבלא מחשבה פירשא הוא אבל מ"מ מחשבתו משוי לה אוכל לקבל טומאה:

ומ"מ נראה לי דשפיר יכול רבינו יואל לסבור כרש"י ורמב"ם דלא כהראב"ד ומודה דאסורה באכילה אפילו יש עמה ולד כל שיצאת או שהיא נבלה דכיון דמהניא בה מחשבה כ"ש שאסור לאכלה רק כאן מיירי שנתבשלה עם בשר בטעות ולא נתכוין לאכלה כלל ולא חישב עלי' לכך ס"ל שאינה אוסרת ואפשר דגם רש"י ורמב"ם מודים שאם נתערבה בשוגג דאינה אוסרת המאכל ולפי זה יש לומר דאפילו אין עמה ולד מתיר המאכל דדוקא ע"י מחשבה הוי אוכל וכל שלא חישב הוי פירשא בעלמא אבל באכילה פשיטא דאסורה דלא גרע אוכל ממחשב לאכילה כנ"ל:

שם אלא אי איתמר וכו' ור"י אמר אנו אין לנו וכו' תניא כוותי' דר"א עד סוף הסוגיא. לפי שנראה לפע"ד לפרש סוגיא זו דלא כנראה על פי פשוטו והוא מסכים לפירש"י וכל קושיות התוס' יסתלקו בזה לכן. ראיתי להאריך קצת והנה יש דקדק בסוגי' זו במה שנחלקו ר"א ור"י באינו קשורה בולד אחר רק יש שם ולד אי חוששין לולד אחר והא הכא ע"כ שיצאת שליא קודם לולד דאי ולד קדים אפילו לא ניחוש לולד אחר אסורה מכח אותו ולד שיצא הכל אסור דשליא בתר ולד גריר וכן מפורש בפירש"י דהולד בפנים א"כ הא איפסקא הלכתא בנדה פרק המפלת (דכ"ז) דאין חולין את השליא בולד רק כשקדם ולד לשליא אבל שליא קודמת לולד חוששין לולד אחר והוא מימרא דשמואל שם בלי חולק ואהך מימרא מייתי התם רבב"ח אמר ר"י על תחילת דברי שמואל משמע בהדיא דבהא בקדמה שליא לולד דאין תולין שליא בולד לית מאן דפליג והשתא היאך לא מייתי הכא דשמואל פליג וכן התם דר"י פליג גם יש לדקדק במה שפירש"י בד"ה מין בהמה חי' ועוף וז"ל ורבנן הוא דאמרי במסכת נדה כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד ודבר תימא הוא לכאורה דלמה פי' כך הא כר"מ פשיטא דאתיא ואתי שפיר טפי חומר ב' ולדות דהיינו חומר זכר לענין דם טוהר וחומר נקבה להיות טמאה שבועיים אבל לרבנן קשה הלשון שני ולדות דהא החומר הוא שאין כאן ולד כלל והרי בנדה שם מביא הך ברייתא ופירשה רש"י ז"ל כר"מ לפי פשוטו והדר כתב דלרבנן יתפרש כך כמו שפירש כאן ולמה פי' כאן כרבנן דוקא ומה צורך יש בזה להך סייעתא לר"א אי כר"מ או כרבנן ועוד הקשו התוס' בענין זה ותירוצם צ"ע כמו שאבאר בדבריהם:

אשר על כן נראה לי פשוט בפי' סוגי' זו ויתיישבו כל קושיות התוס' ג"כ דוודאי מודה ר' יוחנן דשליא הבאה קודם הולד אין תולין השליא בולד כדברי שמואל פרק המפלת אלא דס"ל לר"י דוקא התם אין תולין וודאי רק טמאה מספק דכיון דשליא קדמה ראוי לחוש לולד אחר אבל מ"מ ספיקא הוא והשתא ממילא הכא בשליא שיצאה מקצתה לאסור אף מה שבפנים כל שיש ולד אחר הוי ספק ספקא ספק שמא אותה השליא מאותו הולד שיש בפנים ואת"ל שהי' בכאן עוד ולד שמא לא יצא רובו או ראשו ועדיין השליא מותרת דהיינו מה שבפנים ור"א פליג עלי' דכיון דשליא קדמה לולד קרוב הדבר טפי דולד אחר יש שאין דרך שליא להקדים לולד ולא חשבינן לה לתרי ספיקי כיון דלאו כי אורחי' הוא ומייתי ברייתא לסייע לר"א ואי הך ברייתא ר"מ אין כאן ראי' כלל דשאני הך דמתניתין דידן דהוי תרי ספיקי מה שאין כן התם ליכא רק חד ספק דליכא, למימר דהוי נמי תרי ספיקי חדא שמא אין כאן ולד בשליא ואם תימצי לומר יש כאן ולד שמא אותו ולד גם כן זכר הוא דהא ליתא דכה"ג לא הוי רק חד ספק שמא יש כאן נקבה שמא אין כאן דמה נ"מ זכר אחד או ב' זכרים וכן מוכח מדברי התוס' גופייהו שהקשו כיון דקתני שמא נימוח אלמא ספק הוא א"כ למה במתניתין אסורה באכילה הא הוי ס"ס ותירצו דהא דקתני בברייתא שמא היינו בשליא הבאה אחר הולד ולכאורה תמוה דתיקשי בברייתא עצמה הא הוי ספק ספיקא ספק אין שם ולד ואם ת"ל יש שם ולד שמא זכר הוא וע"כ דכיון שיש כאן בהמה זכר שוב אין שייך לספק שמא יש עוד זכר ולא הוי רק ספק אחד שמא יש שם נקבה או לא ואין נ"מ אי אין שם נקבה מצד שהי' בו זכר בשליא או שלא הי' כלום. אמנם לרבנן כיון דחי' ועוף אינו ולד כלל שפיר יש ב' ספיקות חדא שמא לא ילדה כלל ואת"ל ילדה שמא זכר ילדה ועכ"פ למה תטמא שבועיים והיינו דמקשה לר"י ודייק דע"כ הך ברייתא כרבנן נמי אתיא דאי רק ר"מ למה קתני בהמה חי' ועוף הוי לי' לומר נפל וליכא למימר משום דתוך שלשה תולין מ"מ הוי מצי לומר בשליא הבאה קודם לולד שאין תולין בולד כדברי שמואל פרק המפלת הנ"ל ומדקתני מין בהמה חי' ועוף ש"מ דבא לאשמועינן אפי' לרבנן דאיכא תרי ספיקי מ"מ חוששין לחומר ב' ולדות וע"כ משום דלא הוי כי אורחי' חוששין אפילו בתרי ספיקי וה"ה הכא כיון דשליא קודמת לולד דלא הוי כי אורחי' חוששין אפי' בתרי ספיקי והוי שפיר סייעתא לר"א וקושיא לר"י ועמ"ש בתוס' מה שיש לתמוה על דבריהם ומיושב הכל לפי מה שכתבתי. וזה שפירש"י כאן בד"ה מין בהמה חי' ועוף דרבנן הוא והיינו דלשון זה וודאי רק לרבנן הוזכר ומזה עיקר הסייעתא לר"א אבל בנדה פי' גוף הברייתא בין לר"מ בין לרבנן כל אחד יפרש חומר שני ולדות לפי דרכו וזה ברור:

בתוס' בד"ה המפלת לא הוי מצי למינקט נפל משום דתוך שלשה תולין בו את השליא. דבריהם צ"ע דמה בכך הא אין תולין רק בולד קדם לשליא אבל שליא קודמת לולד אין תולין ושפיר הוי מצי למינקט נפל כשקדמה שליא ודברי שמואל פרק המפלת ליכא מאן דפליג עלי' ועוד דתיקשי לשמואל עכ"פ הך ברייתא למה לא נקט נפל אבל באמת לק"מ דנקט חי' ועוף לרבותא דרבנן אף דלדידהו אינו ולד ואיכא לספוקי שמא לא ילדה כלל ואת"ל ילדה שמא זכר ילדה מ"מ כיון דלאו כי אורחי' ילדה חוששין אפילו בס"ס כמו שבארנו וברייתא אתיא בין לר"מ בין לרבנן ונקט חי' ועוף לרבותא דרבנן ולכך לא זכר בפי' ולנדה דלר"מ ליכא רק נקט חומר ב' ולדות ויתפרש לר"מ לפי דעתו ולרבנן לפי דעתם כמ"ש לעיל:

בד"ה הריני מטיל עליו חומר ב' ולדות בקונ' פי' וכו' אבל מתוך הלשון וכו'. כבר כתבתי דפירש"י מוכרח בכולה סוגי' וחד מינייהו מכח קושית התוס' הקודמת דלא נפל בשליא קודם לולד ולכך נקט לה בהאי לישנא חומר ב' ולדות שיתפרש שפיר לתרווייהו וחי' ועוף לרבותא דרבנן כמש"ל:

בא"ד וא"ת לפי מה שפירשתי. מה שהקשו קושיא זו כאן ולא בדיבור הקודם דלכאורה שם שייכא משום דאי כרבנן אתיא אין ראי' ממה דלא נקט נפל דלרבותא נקט אף דאיכא לספוקי שלא ילדה כלל ולכך זכרו קושיא זו כאן לפי שהחליטו דכר"מ אתיא מדלא קאמר ולנדה ולר"מ ע"כ דלכך לא קתני נפל משום דתולין השליא בו רק חי' ועוף נקט דלאו אורחי' וקשיא להו הא מתניתין הוי כי אורחי' ומאי סייעתא מייתי אדרבא קשיא לר"א ולפי זה אפי' לפי מה שהוכחתי לעיל דכרבנן אתיא ממילא אין קושיתם מוכרחת כלל אבל מ"מ וודאי מנא לן להקשות לר"י דילמא התם משום דלאו אורחי' אבל באמת לק"מ כמ"ש לעיל דהך דפליגי ר"י ור"א הכא ג"כ לא הוי כי אורחי' כיון דע"כ פלוגתייהו בשליא קודמת לולד א"כ הוי ממש לאו כי אורחי' כמו בברייתא ושפיר מקשה לר"י ומסייע לר"א כמו שכתבתי לעיל באריכות ודברי התוס' בתירוצם צ"ע לפע"ד מלבד שהחוש והנסיון מעיד בהיפוך דבהמה במעי בהמה וודאי מתפרדת מן השליא אבל בלא"ה היכי ס"ד להקשות לר"י ולסייע לר"א דילמא משום דלאו אורחי' וכן מוכח בהדיא בסוגי' פרק המפלת דתליא בכי אורחי' ואי ילדה דבר של קיימא אין חוששין לולד אחר רק לפי שאינו דבר של קיימא חוששין לולד אחר:

בא"ד וא"ת וכו' משמע דספיקא הוא וכו' אמאי אסורה השליא וכו'. הא דלא הקשו הכא גופה הוי ספק ספקא ספק אין כאן ולד אחר כלל ואת"ל יש כאן ספק שמא זכר הוא דכל כי האי לא הוי רק חד ספק שמא ילדה נקבה או לא ילדה כמו שביארנו לעיל אך כל זה לפי דעתם דהכא כר"מ אתיא אבל אי כרבנן אתיא הכא גופה הוי ספק ספקא ספק שלא ילדה כלום ספק זכר ילדה ועכ"פ בשבוע שני תטהר אבל באמת לק"מ ואדרבא מכאן למדו סייעתא לר"א דמשום דלא הוי כי אורחי' לא הוי ספק ספיקא וה"ה הכא כיון דקדמה שליא לולד לא הוי כי אורחי' ולא מהני ספק ספקא. ובעיקר דברי התוס' במה שנראה מדבריהם דההוא דב"ק מתורת ס"ס נגעו בה צ"ע לפע"ד דהיכי שייך ס"ס בכה"ג דנימא חדא שעדיין לא יצא כלום ועוד שמא לא יצא רק מיעוט דפשיטא דחד ספק הוא דמיעוט הוי כאילו לא יצא כלום ואטו נוכל לחלק המיעוט לב' מיעוטים ולעשות מזה ס"ס דכיון דאין שליא בלא ולד הרי יש בשליא זו ולד ואין כאן רק חד ספק אי יצא רובו או לא יצא רובו ומפירש"י ז"ל שם יש ללמוד פי' אחר ואין להאריך כאן בזה:

בא"ד וי"ל וכו' אי נמי וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דלתירוץ ראשון קשה הא מ"מ חזינן לר"י דסובר אפילו קדמה