תפארת יעקב על חולין חלק ב רנז

בתשובת הרשב"א סי' תי"ג מה שהאריך בענינים הללו:

בתוס' בד"ה סמוך מיעוטא וכו' והא דתנן וכו' עד סוף הדיבור משום דבטל. כדי לבאר לך שדברי התוס' הללו צ"ע צריך אני להעתיק אותה סוגי' דבכורות והסוגי' עצמה מוקשת מאוד כמו שאבאר והנה שם שנינו ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם הרי זו תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה ר"ח אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ופריך עלה ומאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא למה תקבר ומשני כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה ופריך למימרא דולד מעלי' היא אמאי אינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמר ר"י משום ביטול ברוב נגעו בה ע"כ ופירש"י ז"ל השתא ס"ד משום דלא חיישינן שמא ולד נימוק אמאי תקבר ומעתה מבואר להדיא דהמקשה הזה שהקשה אמאי תקבר לא הוי ס"ד רק דטעמא דר"ח דלא חיישינן שמא ולד נימוק א"כ תיקשי קושית התוס' הא במתניתין ג"כ ע"כ כדי לפרסמה הוא דהא רובה לא קדוש ומדברי התוס' נראה דהמקשה הוי ס"ל טעמא דר"ח מכח ביטול ברוב ואהא מקשה אמאי תקבר ומלבד שכבר הוכחתי דע"כ אין באיסור הנאה מועיל ביטול ברוב רק לענין טומאה דאי ס"ד דגם לענין קבורה מועיל הביטול א"כ כיון דמקשה התם תקבר מכח ביטול ברוב והיכי מקשה כאן בהיפוך למה ישליכנה לכלבים הא הכא ג"כ בטל ברוב דהא מייתי התם עלה דשליא בבית ג"כ בטל רוב והבית טהור וה"ה לענין קבורה והכא ע"כ לא שייך כדי לפרסם דאל"כ למה לא תקבר וע"כ דביטול ברוב לא שייך לענין קבורה מכת איסור הנאה א"כ הנך רואה שתירוץ התוס' קשה מאוד אמנם גוף הסוגי' דהתם לפירש"י ג"כ תמוה דאי ס"ד דאין חוששין לולד כלל לר"ח ומשני כדי לפרסם קוברין אותה והיכי קאמר תיכף למימרא דולד מעליא היא הא עיקר התירוץ הוא שאין חוששין לולד רק לפרסם קוברין ולהיפוך הוי לי' להקשות למה תפטר מן הבכורה כיון שאין אתה חושש לולד:

ונראה לי בפי' סוגי' זו דס"ד טעמא דר"ח דוודאי גמור הוא ואי לא היתה מפילה הי' נולד ולד גמור רק דסובר כל כמה שאין נראה בה צורת בהמה לא קרינן בה וכי ימות מן הבהמה לכך אינה מטמאה במגע ומשא והיינו דמקשה כיון דלא חיישינן שכבר הי' ולד גמור בצורתו ונימוח א"כ אמאי תקבר הא קדושת בכור ג"כ אין בה מהאי טעמא דלא קרינן בי' בהמה ובקר וצאן להתקדש בבכורה ומשני כדי לפרסם שפטורה כמו שפירש"י התם ואהא מקשה בתר הכי כיון דפוטר מן הבכורה ע"כ חשבת להאי חררה ולד מעלי' א"כ למה לא יטמא במגע ומשא ולא ניחא לי' דדבר זה שאינו מטמא במגע שאין זה נבלה ולא קרינן בי' וכי ימות מן הבהמה א"כ אין מהראוי שיפטר מן הבכורה שעדיין אינו ולד ולא פטר את הרחם וכיון דולד מעלי' לפטור רחמה גם טומאת נבלה יש בו ומשני מכח ביטול ברוב ולפי זה במשנה עצמה יש לומר דמיירי שהי' ניכר צורת בהמה זכר אבל כיון דקאמר ר"ח שאינה מטמאה במגע ומשא ע"כ שאין ניכר שום צורת בהמה ולמה תקבר כנ"ל ולפי מה שכתבתי בגמרא שיש לחלק בין אי דנין על השליא שאין בה מצד עצמה איסור הנאה רק לבוא עלי' לאסרה מכח ולד שהי' בה בהא מהני סמוך ואין מביאין איסור על השליא מכח הולד אבל בחררת דם דהוא הולד עצמו לא מהני סמוך אבל העיקר נראה לי כמ"ש ודברי התוס' צ"ע לפע"ד כמו שבארנו:

בד"ה רובה בר מוקדש הוא וא"ת וכו'. ולדעתי יש ליישב לפי מה דקי"ל כר"י בתמורה (ד"י) דקדושה חלה על העוברין א"כ בהקדיש בהמה מעוברת למזבח הקדושה חלה על העובר בפני עצמו א"כ בהא וודאי נדמה לא קדוש ובמתניתין קתני ובמוקדשין תקבר אפי' הקדישה כשהיא מעוברת או הקדיש העובר בלבד לכך הוצרך לומר דרובה בר מוקדש הוא כנ"ל:

סליק פירקא בריך רחמנא דסייען