תפארת יעקב על חולין חלק ב רנד

כיון דבעור דעלמא לא מבעי' לי' כלל ואפשר דס"ד דלכך בעי עור חמור שהוא קשה ביותר ובעי שליקה דוקא ואין דרכו בכך ובטלה דעתו ולא חשיב אוכל אבל עור דעלמא בישול נמי משוי לי' אוכל והוי אורחי' בכך והיינו דמקשה לי' תנינא עור ששלקו ואי בעור דעלמא אין צריך שליקה למה נקט שלקו וע"כ דעור דעלמא נמי בעי שליקה או נקט ששלקו דאפילו עור חמור חשיב בהא אוכל עכ"פ נפשט בעי' דידי' ואפשר דלא ידע באמת שום הפרש בין עור חמור לשאר עור והוי לי' להקשות עליו מ"ש עור חמור דקא בעי אלא דעדיפא מקשה לי' תנינא וממילא אם נחלק בין עור דעלמא לעור חמור נדע מהו ההפרש ביניהם והיינו דמסיק משום דמאוס:

מיהו הא קשיא לי מה דס"ד דלענין טומאת נבלות קא בעי דכיון דקודם שליקה בשעה שמתה לא הי' על העור שום טומאה היכי ס"ד דבמה ששלקו באה עליו טומאה חדשה שלא הי' עליו בשעת מיתה והרי אח"כ לא מתה ובשלמא במתניתין בשליא דקתני חישב עלי' אינה מטמאה טומאת נבלות איכא למימר שחישב עלי' בעת מיתתה של בהמה לאכול השליא שבה וס"ד שתטמא תיכף אבל כאן לאתר ששלקו יבוא עליו טומאה של נבלות הוא דבר מתמי' לפע"ד ואמת דכמו כן קשה בהא דקאמר לקמן שעשאן ציקי קדירה דמה בכך וכי בשביל זה יטמאו טומאת נבלות מה שלא היו טמאין בשעת מיתה ובשליקתו יביא עליהם טומאה של נבלות בשלמא טומאת אוכלין כשנעשה אוכל מקבל טומאה ולא בשביל ששלקו יטמא אחרים משום נבלה מה שלא הי' נבלה בעת מיתה ובשלמא בשר אף שאינו ראוי לאכילה רק ע"י בישול מ"מ תיכף מטמא בשביל שראוי לאכילה ע"י בישול אבל כאן דאי לא שלקו אינו מטמא כלל ואחר שליקה יטמא זהו דבר קשה מאוד לפע"ד. ואפשר לי לומר דוודאי בשר ושאר דבר הצריכין בישול לאכלן אינן צריכין מחשבה למישווי' אוכל קודם בישול כיון דדרכן בכך אמנם דבר שאין דרכו בכך צריך מחשבה כגון שליא דמתניתין והשתא ס"ד אי חישב על עור חמור לאכלו בשליקה בשעת מיתה חשיב העור בשר ומטמא תיכף ודווקא בשליא לא מהני מחשבה לטומאת נבלות דלא חשיב בשר כלל אבל עור ע"י שליקה חשיב בשר ומטמא תיכף מחמת מחשבתו מיהו לישנא דרבה בר ר' מנא לקמן משמע דבאמת עשאן ציקי קדירה ויש לומר דוקא במחשב להאכיל לעכו"ם או לאכול דבר המאוס מהני מחשבתו אף שלא אכל ולא האכיל אבל הך מחשבה דהכא כל שלא גמר מחשבתו ועשה כך אין זו מחשבה גמורה כיון דמחוסר מעשה וטירחא גדולה רק אי באמת עשה כך נתגלה מחשבתו למפרע דהוי מחשבה גמורה ומטמא למפרע והיינו דבעי ר"י בר נפחא ופשיט לי' דאינו מטמא מקרא בנבלתה ולא בעור אפילו עשאן ציקי קדירה ועמ"ש לקמן ע"ב:

בתוס' בד"ה עור ששלקו וא"ת א"כ יאכל עור בפסח וכו'. דבריהם תמוהין לפע"ד דבפסח כתיב ואכלו את הבשר ופשיטא דלכ"ע עור לאו בשר הוא והא דאמרינן כל הנאכל בשור הגדול בשלקא היינו מה דמיקרי בשר רק שאינו ראוי לאכילה בשור הגדול רק בשליקה אז נאכל בצלי בגדי הרך אבל עור אפי' נאכל בשליקה עור הוא ולא בשר והא דאמרינן הכא עור ששלקו היינו דחשיב אוכל למקבל טומאת אוכלין אבל לא שהוא בשר תדע שהרי אינו מטמא משום נבלה דלא חשיב בשר ואפי' לס"ד היינו דס"ד נבלה שאמרה תורה שתטמא כולה עורה ובשרה דלא כתיב בטומאה בשר רק בנבלתה רק במ"מ הוצרך לומר בשליקה דנבלה שאינה ראוי' לגר אינה קרוי' נבלה אבל הא פשיטא לן דבשר לחוד ועור לחוד וזה ברור:

(ע"ב) בגמרא לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדירה פירש"י לא נצרכה למעוטינהו דוודאי לאו בשר נינהו ואני תמה אי פשיטא לן דאין נבלה מטמאה רק בשרה א"כ וכי בשביל ששלקו נעשה בשר הרי לא נעשה רק אוכל אבל מאיזה צד נעשה העור בשליקה בשר ועוד וכי פשיטא לן דרק בשרה מטמא שמא כולה כמות שהיא מטמא עורה ובשרה כל שהוא מגוף הבהמה גם לא ידעתי היכי ממעט מבנבלתה ולא בעור וזה הוי שייך למעט אי הוי כתיב בבשרה:

לכן נראה לי דוודאי הוי ס"ד דלאו בשרה דוקא הוי נבלה רק דקשיא לי' לרבה בר ר' חנא דכיון דקי"ל דבעינן נבלה הראוי' לגר לאכילה א"כ מה צריך קרא למעט עור וגידין דהא אפי' בשרה כל שאינו ראוי לאכילה אינו מטמא ומה ס"ד דעור וגידין ועצמות יטמאו ועל זה קאמר לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדירה ושפיר הוי אוכל קמש"ל קרא בנבלתה דהיינו במה שנעשה נבלה תיכף בעת מיתתה אבל בדבר שאינו נבלה רק אח"כ כששלקן אינו מטמא ואפי' לפי מה שכתבתי לעיל (דף ס"ד) דאי חישב עלי' ועשאן ציקי קדירה מטמא למפרע מ"מ עכ"פ אינה נבלה מיד והכתוב אומר וכי ימות מן הבהמה הנוגע בנבלתה היינו מה שמטמא תיכף במיתתה לא כשיעשה תיקון דוקא:

בתוס' בד"ה בנבלתה. וא"ת אמאי לא מייתי וכו' דתנן בהדיא וכו'. דבריהם צריכין ביאור ולא אאריך במה שיש לדקדק בדבריהם כי הוא מובן מעצמו ונראה לי דכוונתם לפי שמהך דהכא עדיין יש לפקפק דאיכא למימר דוקא שיטמאו בעצמן מפקינן להו מקרא אבל ע"י צירוף אפשר דמטמאין ואף דאין שומר לנבלה לצרף היינו שומר שאינו אוכל כלל אבל ע"י שליקה דחשיב אוכל קצת מצטרף והוי לי' להקשות מהך משנה דהעור והרוטב דקתני בהדיא דהעור אינו מצטרף לטמא טומאת אוכלין דהשתא אי אפשר לדחות דר"י נפחא בעי אי מטמא טומאת נבלות בצירוף ומהך ברייתא ג"כ מוכח אפי' בצירוף כמ"ש בדיבור שאחר זה אבל אינו כ"כ בהדיא כמו מהך משנה דהתם והוי לי' לאתויי עלה הא דרבה בר רב חנא דקאמר לא נצרכה אלא שעשאן ציקי קדירה ואהא תרצו דרבה בר רב חנא ע"כ על הברייתא קאי דאמתניתין לא מצי לומר לא נצרכה אלא לציקי קדירה דבלא"ה איצטרך לאשמועינן דלא מהני צירוף בנבלה אף דמהני לענין טומאת אוכלין ועמ"ש בדיבור שאחר זה לפרש דברי התוס' שם בזה:

מיהו הא וודאי קשיא היכי ס"ד להביא הך משנה דהעור והרוטב הא התם קתני מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות ופשיטא דטומאת אוכלין מטמאה בלא שליקה כלל והיכי ס"ד לפרש הך דהתם בששלקן ור"י נפחא בפי' בעי בשלקו וניהו דבאמת וודאי אפי' שלקו אינו מצטרף דאין צירוף לענין טומאת נבלה כל שאינו מטמא בעצמו דשומר ליכא בנבלה רק יד אבל וודאי אי אפשר לאוקמא בששלקן דוקא מכח טומאת אוכלין דמיירי בי' התם:

בד"ה ולא בעור. כשאין עליו כזית בשר. דבריהם צ"ע דמה בקשו בדבר הזה והרי דבר זה מביא תימא דהיכי דייק רבה בר רב חנא שעשאן ציקי קדירה כיון דמיירי שאין עליו כזית בשר הרי צריך קרא אפי' לא שלקן שאינו מצטרף לפחות מכזית אף דלענין טומאת אוכלין מצטרף גם לא הבנתי מה שזכרו בכאן הך דרשה דקולית סתומה:

ונראה לי שהוקשה להם דמאי קשיא לר"י נפחא דילמא הוא בעי לענין צירוף דאף דאין עור ששלקו מטמא בעצמו אבל בצירוף חשיב אוכל ובשר לטמא וזה לא שמענו מהך ברייתא ואהא כתבו דהך ולא בעור הכוונה שאין עליו כזית בשר דמיני' למדו דאינו מצטרף ועלה קאמר רבה דעשאן ציקי קדירה ש"מ דאינו מצטרף ג"כ ומשום דקשיא להו א"כ היכי קאמר רבה לא נצרכה הא לענין צירוף צריך אפילו בלי שליקה לזה כתבו דדריש התם ג"כ הך דולא בעצמות בקולית סתומה והשתא תרתי לענין צירוף למה לי דהא שמענו מקולית סתומה דאינו מצטרף ולכך מוקי רבה בר רב חנא בעשאן ציקי קדירה וקמש"ל דאפילו בשליקה לא מצרפינן להו והשתא לענין שליקה איצטריך תרווייהו דאין ללמוד חד מחברי' דס"ד דזה חשיב טפי אוכל מזה ועוד דאי מחדא לא הוי ידענו אפילו בשליקה ועכ"פ לא באו התוס' רק לגלות עיקר הפשיטות מהך ברייתא וזהו סיוע למה שכתבתי בדיבור הקודם מיהו המעיין בת"כ יראה דהך בנבלתה ולא בעור שיש עליו כזית בשר מקרא אחר דריש דטובא בנבלתם כתיבי התם וכלהו דריש וקולית סתימה נמי מבנבלתם אחריתי דריש ואין צורך לומר דשקולין הן עיי"ש ואין להאריך:

בגמרא אמר ר"א ל"ש אלא שאין עמה ולד וכו'. לפי דעת הראב"ד ז"ל שהבאתי לעיל הכוונה הכא שכל שיש כאן ולד באופן שאין לולד נימוח אז בין שיצאת כולה או שיצא הולד אין איסור בשליא דהוי פירשא בעלמא ולדעת הרמב"ם וכפי הנראה מפירש"י כאן הך ל"ש הכוונה ל"ש דאי יצאה מקצתה חוששין שמא יצא ראשו נימוח ואסורה כולה דהוי הכל כילוד דוקא כשאין כאן ולד אבל כשיש ולד בפנים אין חוששין ביצאה מקצתה שיצא ולד אחר נימוח ראשו או רובו אבל כשיצאה כולה או שיצא הולד כולו השליא אסורה ודוקא לענין טומאת אוכלין בעינן מחשבה אבל לאכילה כל שאוכל לא בעינן מחשבה ואין לך מחשבה גדולה מזו במה שאוכל אותה:

והנה בהג"א הביא בשם רבינו יואל שדן על שליא של נבלה וטרפה שנתבשלה עם בשר שאינה אוסרת דכיון דאינה מטמאה טומאת אוכלין פירשא בעלמא היא ולכאורה נראה דמיירי בשליא שיש עמה ולד שאין בשליא חשש ולד דאי בשליא בלי ולד הא בהדיא אמרינן שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה ומה נפקא מינה שליא של נבלה או שיצאת, לחוץ ואם אתה אומר דכשהאם נבלה הוי פירשא בעלמא כ"ש איסור יוצא דקיל מאיסור נבלה כשנמצאת בה וכיון דמפורש במשנה דיוצא אסורה כ"ש נבלה רק רבינו יואל איירי בשליא, שיש עמה ולד ולמסקנא ביש עמה ולד קשור לא חיישינן לולד וכן אי