תפארת יעקב על חולין חלק ב רנב

רובו לחוץ וכיון דנפל בעודה כשרה חשבינן רובה ממה שנשאר אבל מ"מ הך מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מורה דלא כהרז"ה דהיכן הוזכר יצא לחוץ להחמיר הא בברייתא קתני יצא לחוץ ומחלק בין עור ובשר חופין רובו וכאן הרי עור ובשר חופין רובו בשלמא אי הוי קתני בברייתא יצא לחוץ בהחלט לאיסור הוי שייך לומר כיון שיצא לחוץ אסור וכיון דבברייתא לא הוחלט לאיסור ואדרבא אי עור ובשר חופין רובו כשר א"כ יש להכשיר כאן ג"כ דהא עור ובשר חופין רובו:

לכן נראה לי דוודאי פירש"י ז"ל עיקר והלשון מיושב שפיר והוא דלעיל פירש"י רוב עובי' שלא יצא רוב השבירה דרך נקב קטן ורוב הקיפו היינו אפילו יצא רוב דרך נקב קטן כיון שיש רוב הקיפו כשר ומסיק דבעינן תרווייהו והיינו דבעינן שלא יצא לחוץ רק מיעוט ומ"מ אי אין רוב בשר קיים אסור כמו שפירש"י הכל לעיל. וכן נראה לי דעת הרמב"ם דכתב בהמ"א עצם שנשבר ויש רוב עובי' ורוב הקיפו כשר ואם יצא לחוץ האבר אסור ויש לתמוה הא בברייתא קתני נשבר העצם ויצא לחוץ ועלה קתני אם עור ובשר חופין רובו כשר ש"מ דאפילו יצא לחוץ מועיל רוב וברור דמפרש הך יצא לחוץ דקתני בברייתא היינו דעכ"פ יצא ולא ביאר כמה יצא ועל זה אמר שאם עור ובשר חופין רובו א"כ לא יצא רק מיעוט כשר ואי אין עור ובשר חופין רובו דיצא רובו אסור ולכך נקט הרמב"ם דבעינן רוב ואי יצא לחוץ שאין כאן רוב חיפוי אסור ובהא פליגי באמת מ"ד רוב עובי' סובר דהך יצא לחוץ היינו סתמא ובתר הכי ביאר כמה יצא ומ"ד רוב הקיפו סובר דיצא לחוץ לגמרי ומ"מ מהני רוב בשר ובאמת שכך משמע במשנה דלא הוזכר יציאת העצם רק רוב בשר ש"מ דבהא תליא ומסקינן דבעינן תרווייהו היינו כשאין רוב בשר אסור אפילו לא יצא לחוץ כמתניתין וכשיצא לחוץ אפילו יש רוב בשר כל שאין כאן חיפוי על העצם שיצא שלא יהא רובו בחוץ אסור והיינו אפילו יצא דרך נקב קטן והן הן דברי הרמב"ם ממש דמעיקרא כתב כל שנשבר העצם בעינן רוב עובי' ורוב הקיפו שיהא רוב בשר בהיקף ורוב בשר על עובי' שלא יהא רוב השבר בחוץ כפירש"י ועל זה קאמר ואם יצא לחוץ דהיינו שאין רוב עובי העצם חיפוי אף שיש רוב בשר בהיקף אסור. וכבר כתבתי דפירש"י מוכרח מלשון הש"ס לעיל דבעינן תרווייהו ולפי' התוס' והרא"ש אין כאן תרווייהו רק אי רוב עובי' גדול בעינן רוב עובי' ואי רוב הקיפו גדול בעי' רוב הקיפו ולפירש"י בעינן שפיר תרווייהו ומה שהקשה הרא"ש דא"כ אפילו לא יצא לחוץ שמא יצא וחזר ומזה מכריח דכל שיש רוב עובי' ורוב הקיפו כפי פירושו אפילו יצא דרך נקב קטן כשר אבל באמת אין דבריו מוכרחים כלל דוודאי כל שנפרד האבר מבשר שעליו שוב אין מועיל חזרה ואפילו מצאנו אותו יצא מיעוט יש לחוש שיצא רוב וחזר אבל אם רוב שלא יצא דבוק בבשר ממילא אין הבשר מניחו ליצא לחוץ וכל זה ניכר בעין ומעתה אני אומר דמהך סוגי' מוכח כפירש"י והשתא שפיר קאמר דכאן הי' המעשה שהי' עור ובשר חופין רובו רק מקצת יצא ונפל מן המקצת שיצא קורט לארץ והוי ס"ד דאביי דוקא ביצא מיעוט סופו לחזור ויתרפא אבל רובו לא וא"כ כשנפל המיעוט ואיננו ממילא לא הדר בריא כיון שאין חוזר למקומו שהרי נפל ועל זה השיב רבא מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן ומ"מ מועיל עור ובשר חופין רובו אף דאיהו יצא רובו לא מהני חזרה כלל אף שאי יחזור יהא עור ובשר חופין רובו אלמא דחזרה לא מהני א"כ ע"כ דמה שיצא מיעוטו כשר הוא משום דלא איכפת לן באותו מיעוט כלל אפילו לא יחזור לעולם א"כ הך יציאה הוי כנפל ממש דהא אינו מועיל חזרה ומ"מ במיעוט כשר א"כ מה לי נפל אותו המיעוט או איתא דהא אפילו לא נפל חשיב כמאן דליתא ומ"מ כשר וה"ה נפל:

והנה הרמב"ם ז"ל לא זכר דין זה דנפל רק בטריפות הבהמה בה"ש ומעיקרא בהמ"א לא זכרו ונראה טעמו דבאבר המדולדל דרבנן לא נסתפק אביי כלל ולא הוי משהא אותו תלתא ריגלי דמהיכי תיתי נחדש בדרבנן לאסור בנפל אפילו עור ובשר חופין רובו משא"כ בטריפות דאורייתא הי' חושש שמא בכהאי גוונא אינה יכולה לחיות ועמ"ש לקמן:

שם ת"ש דאמר עולא אמר ר"י וכו' דילמא דקנה משכא דידי' פירש"י כגון שנשבר העצם סמוך לארכובה והרשב"א פי' דנדבק העור בעצם משא"כ שליש בשר לא נדבק הנשאר ולפי דעתם עור נמי היכי דאינו סמוך לארכובה ולא נדבק לעצם אסור אפילו לעולא אמר ר"י ואני תמה היכי מקשה ר"נ לעולא מברייתא דקתני עור ובשר ש"מ דרק מצטרף לבשר וקשה מנ"ל דברייתא מיירי בהך עור סמוך לארכובה אדרבא כיון דקתני עור ובשר ש"מ שיש שם עור ובשר ובהא רק מצטרפין אבל סמוך לארכובה לבדו ג"כ מציל וכן להרשב"א הנ"ל לא מיירי בריית היכי שנדבק לעצם ולכך בעינן עור ובשר בצירוף אבל ר"י מיירי בנדבק לעצם ובהא עור לבדו מציל וע"כ דר"י סתמא קאמר עור הרי הוא כבשר ומציל בכל מקום כמו בשר א"כ אכתי נפשוט הך בעי' בניטל שליש:

לכן נראה לי ברור דהך ודילמא אין הכוונה לאוקמא מילתא דר"י באוקימתא רק הכוונה שאין להוכיח מדברי ר"י מידי דשמא היכי דהעור הוא כמו שהוא ואינו מקולקל מגין כמו בשר שהעור הזה הוא כמות שהוא צריך להיות ולכך מגין וכמו כן בשר מגין אם הוא כמות שהוא אבל כשהוא מקולקל וניטל שליש ואינו כמו בשר דידי' מעיקרא אינו מתחבר יפה ואינו מעלה ארוכה ועור שאני דהוא עור דידי' בלי גרעון וקילקול לכך מתחבר יפה ומעלה ארוכה וכן מוכת ברמב"ם דפסק כר"י עור לבדו מציל ולא חילק בין אם הוא סמוך לארכובה או במקום אחר ופסק בניטל שליש לאיסור וע"כ דמפרש דוודאי בכל גווני אמר עור מציל ומ"מ מדחה דליכא למפשט מיני' והיינו כמו שכתבתי:

ודע דבענין הנך בעיות כתב הרא"ש דכלהו לחומרא ואני תמה תינח למעלה מארכובה לענין אי בהמה אסורה דהוי ספק דאורייתא אבל למטה מארכובה דאינו רק דרבנן למה לא נפסוק לקולא ודעת הרמב"ם תמי' לכאורה ביותר שפסק בכלהו דמורין לאיסור וכלל בתוכם גם בעי' אחרונה נקדר כמין טבעת והרי הך בעי' אחרונה איפשטא והך דמעיקרא בספיקא קאי ולא זכר ג"כ הא דר"פ דקנה גרמא דידי' גם לא הבנתי שלא זכר הנך בעיות רק בהמ"א לענין אבר המדולדל ולא זכרם בה"ש לענין טרפות הבהמה וטפי הוי לי' לפסוק לאיסור בבהמה דהוי ספק דאורייתא ולא בעצם דהוי ספק דרבנן והרי דין נפל קורט וגידין הרכין לא זכרם רק בה"ש בטריפות הבהמה ולא בעצם דהוי דרבנן ומ"ש דבהנך בעיות נקט להו בהיפוך בהלמ"א ולא בה"ש:

אמנם כד מעיינין שפיר יש תימה אחרת בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב בכל אלו מורין לאיסור עד שיתרפא הבשר ולשון זה קשה מאוד שאם נתכוון למה שאמרו מסרטו בעצם ודייק דקודם שיתרפא אי שחטו אסור רק דוקא אחר שיתרפא וכן הוא האמת דאל"כ למה לי' לומר מסרטו בעצם כי למה יעשה כך כיון שיכול לשחטו תיכף א"כ יהא מותר כיון שיש לו רפואה וע"כ דכיון דאבר המדולדל אסרוהו רבנן דנראה כפרוש לגמרי וגזרו עליו משום לתא דאבר מן החי ממש א"כ כל שנראה כפרוש ראוי לאסרו ואין לשחטו רק כשיתרפא דקודם זה נראה כפרוש לגמרי כיון שאין רובו ממש נכסה. אבל מ"מ עכ"פ למה כלל כלהו כך ונראה דסובר הרמב"ם דהך בעי' הוא באת"ל דהנך דמעיקרא כשרין אבל נקדר מהו ופשיט לי' דנקדר מסרטו בעצם ומעלה ארוכה ואז כשר ור"פ קאמר דאי לא קנה גרמא דידי' לא יעלה ארוכה והיינו כיון דנקדר סביבו אי לא נתחבר יפה ממילא יפול לגמרי קודם שיתחבר עם הבשר שסביביו ויתכסה מקום הקדורה והשתא ממילא מוכח דהני דמעיקרא וודאי יש להן רפואה דהא נקדר גרע מכלהו ולכך פסק בפשיטות בכלהו שמורין לאיסור עד שיתרפא ואי נתרפא וודאי מותר ואי לא נתרפא אסור אף שיש לו רפואה דלענין אבר המדולדל דאסרו רבנן לא שייך לחלק לפי שיש לו רפואה רק כל כמה שלא נתרפא נראה כמופרש ויש לגזור בו משום אבר מן החי ולכך לענין טריפות הבהמה בה"ש לא זכר כלל הנך איבעיות דוודאי יש להן רפואה ולענין טריפות כל שיש רפואה לא איכפת לן ודוקא נתמסמס ריאה וכדומה דנטרפה בעצמותה שוב אינה יכולה לחיות אבל בשר זה אינו הטריפות רק שבירת העצם וכל שבשר זה יעלה ארוכה אין הבהמה טרפה בכך כנ"ל:

בתוס' בד"ה נתמסמס מהו והא דאמר וכו'. לפי מה שכתבתי בגמרא לא קשיא כלל דפשיטא דבשר שנתמסמס יש לו רפואה שהרי נתמסמס בשר על עצם שלם פשיטא שיש לו רפואה רק עיקר הספק כאן אי נימא דעכשיו שנשחט קודם שנתרפא ג"כ אינו נראה כאבר מדולדל כיון שיש עכ"פ רוב בשר מקולקל או דלמא כיון דעכשיו נתמסמס נראה כאבר מדולדל ואסור מדרבנן אבל לענין טריפות פשיטא לן דלא מיטרפה כיון שיש להן רפואה כמו שבארנו מהך נקדר דלקמן אבל נתמסמס ריאה דאי ניקבה טריפה ואין לה רפואה ה"ה נתמסמס הוי כאילו אינו והרי ניקבה הריאה ואמת שהתוס' ג"כ חילקו כעין זה אבל לדעתם הכוונה דבריאה פשיטא לן וכאן מספקא לן אבל אין צורך דכאן פשיטא לן דאין כאן חשש טריפות מכח העצם כיון שיעלה ארוכה לבשר שאין בבשר עצמו טריפות וכל הספק רק לענין איסור מצות פרוש אי קודם שנתרפא אסור כמו אבר המדולדל בלי רוב בשר או דכיון דיש עכ"פ חיפוי בשר גרוע שוב אינו נראה כאבר מן החי לאסרו מדרבנן:

במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה שלי' וכו' ואינה מטמאה פשוט הוא דלאו דוקא נמצא בה אינה מטמאה