תפארת יעקב על חולין חלק ב רנא

רבא הך דהכא להתם דעיקר חששא דרבא לחוש שמא טרם שיתרפא השבר מהגנה זו יתקשו הגידין ולא יתרפא שוב עוד הילכך אף שעכשיו רכין הן יש לחוש שיתקשו אח"כ ואין גבול לקשוי זה וזה שהביא מהך דר"י דנהי דסובר דאזלינן בתר השתא מ"מ הא סתמא קאמר גידין שסופן להקשות ואפילו אינו ידוע זמן שיתקשו מ"מ כיון שנשחטו והן רכין מועיל המינוי אבל וודאי אי נשחטו ונמצאו קשין בוודאי לא מהני המינוי והשתא מוכח ממילא דע"כ סובר ר"י דמוקמינן להו בחזקה שלא יתקשו דאי הי' חשש שיתקשו אפילו לא נתקשו הי' הדבר תלוי בברירה וע"כ דתיכף בשעת מינוי הוי כאילו הן רכין גם אח"כ דלא חיישינן שיתקשו והיינו דקאמר למאי ניחוש להו הא אמר ר"י גידין שסופן להקשות נמנין עליהם בפסח ומוקמינן להו משעת מינוי עד שעת שחיטה בחזקתן כנ"ל ועמ"ש לקמן (דע"ז ע"א) לפרש בזה הסוגי' שם. בד"ה גידין שסופן להקשות בפרק כיצד צולין פי' בקונ' גידי צואר וכו' זהו לפי פירושם בדיבור הקודם דהכל תלוי אי חשיב בשר א"כ ע"כ צ"ל דגידין דהכא היינו הנך גידין דהתם אבל לפי מה שפרשתי בדיבור הקודם דעיקר חששת רבא לחוש שמא יתקשו קודם שיתרפא א"כ אין צריך שיהיו הנך גידין ממש רק הנך דכאן סופן להתקשות והנך דהתם סופן להתקשות אבל לא ידעתי לאיזה צורך פי' התם גידי צואר ולא כהך דהכא ואולי הנך גידי צואר נמשכין בכל הגוף עד הרגל ובכל משך ארכן מעיקרא רכין ואח"כ מתקשין. ומה שהקשו מהך דהגידין והנותר ישרפו לששה עשר לא ידעתי מאי קושיא ואטו נותר דקתני התם הכוונה שהם נותר תמיד רק במקרה נשארו נותר וכמו כן הנך גידין מעיקרא רכין הן רק ששחט משהזקין ונעשו קשין שאינן ראוין לאכילה והוי ג"כ נותר אבל לא שאינן ראוין לאכילה מתולדתם:

(דף ע"ז ע"א) בגמרא ועוד התורה חסה וכו' רשב"ל ואיסורא דאורייתא וכו' שאני הכא וכו'. בסוגי' זו יש לדקדק הרבה חדא מה שאמר ועוד התורה חסה היכי שייך לומר טעם זה על טריפות שהתורה חסה ואי אינה טרפה אין צורך למה שהתורה חסה ואי טריפה לא מהני זה כלום גם יש לתמוה דר"פ מקשה לי' רשב"ל ואיסורא דאורייתא במה נפשך אי לא ידע דהדר בי' ר"י הרי כללא הוא דהלכה כר"י לגבי ר"ל ואי ידע דהדר בי' הרי ר"י עצמו סובר דאינו מגין ומה צורך להקשות מרשב"ל ורחוק לומר דר"פ לא ידע מהך כללא דהלכה כר"י לגבי ר"ל גם לא ידע דהדר בי' ר"י הכא גם לא הבנתי כלל הך לישנא שאני הכא ואטו בא לחלק איזה חילוק בין הך דהבא למקום אחר והיכי ס"ד דהלכה כר"י במה שהוא עצמו חוזר בו ולא הוי לי' לומר רק הדר בי' ר"י ולשון זה שאני הכא אינו מובן כלל:

לכן נראה לי דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל לשיטת רש"י ז"ל דעיקר הדמיון הוא דלא חיישינן שישתנה ויתקשה קודם שיתרפא ולר"י נשמע דלא חיישינן ראי הוי מקום לחוש שישתנה ויתקשה ממילא אפילו אי בעת שחיטה לא נשתנה לא מהני משום דאין ברירה והיינו דקאמר רבא למאי ניחוש הא אמר ר"י נמנין עליהן ש"מ דלא חיישינן שיתקשו ור"ל נמי לא ידענו דחולק בהא על ר"י רק דסובר דבעינן שיהא בשר לעולם וכיון דלבסוף יתקשה לא מיקרי בשר ולכך קאמר ועוד אפילו לר"ל אין לנו לחוש דמאיזה צד נימא דר"ל פליג גם בהא והתורה חסה על ממונן של ישראל ואין לנו לחוש להחמיר כר"ל מה דלא שמענו דמחמיר ור"פ מקשה עלי' בהיפוך רשב"ל וודאי סובר דחיישינן שישתנה דהא מקשה עלי' דר"י דסובר עור עגל הרך אינו מטמא ממשנה דאלו שעורותיהן כבשרן וקשה תיקשי לדידי' למה גידין רכין אין נמנין בפסח וע"כ דשאני פסח דחיישינן שישתנה ואפילו לא נשתנה אין ברירה וממילא אף דר"י פליג עלי' מ"מ כיון דהדר בי' ר"י ואיסורא דאורייתא יש לנו לחוש שמא גם מהך סברא הדר בי' דחיישינן שישתנה ויתקשה דכיון דבטלה פלוגתא זו דגידין דר"י הדר בי' ור"ל וודאי סובר דחיישינן שישתנה ולא שמענו לר"י דפליג עלי' אחר חזרה ממילא באיסור דאורייתא יש לחוש דילמא מהא ג"כ הדר בי' והיינו דלא זכר רק רשב"ל משום דר"י ניהו דהדר בי' מ"מ לא שמענו דהדר בי' מהך סברא שאין לחוש שישתנה ולכך לא זכר רק רשב"ל ור"י בספק קאי ויש לחוש בדאורייתא ורבא שתיק לי' ומפרש הש"ס למה שתק הא הלכה כר"י לגבי ר"ל ולזה משני שאני הכא דאינו בכלל זה דדוקא היכי דפליגי ר"י ור"ל בפי' הלכה כר"י לבר מתלת אבל הכא דהך פלוגתא לא מצינו רק גבי פסח ובהא נתפרדה המחלוקת דהדר בי' ר"י לר"ל דאין נמנין א"כ שוב לא נשאר מקום שיחלקו אי חיישינן שיתקשה אח"כ ור"ל שמענו דחושש לזה וממילא יש לחוש לדברי ר"ל כנ"ל ועמ"ש בתוס':

בתוס' בד"ה אל תקניטני וא"ת לדידי' גופה תיקשי וכו'. לפי מה שכתבתי בגמרא מיושב זה דהכא טעמא אחרינא איכא כיון דבסוף יתקשה יש לנו לחוש בכל רגע שמא יתקשה וא"כ אף דלאחר שחיטה רואין שעדיין לא נתקשה לא מהני המינוי מעיקרא דאין ברירה ואדרבא בהא מתיישבת סוגי' דהכא שפיר:

בא"ד דאפילו עור ששלקו וכו' דוודאי אין נמנין עליו בפסח ואע"ג דפסח אינו נאכל רק צלי א"כ מאי ראי' מעור ששלקו שאין נמנין עליו בפסח אבל כוונתם להא דתנן בפסחים (דף פ"ד) כל הנאכל בשור הגדול בשלקא נאכל בצלי בגדי הרך א"כ הי' ראוי למנות עליו בפסח עכ"פ בגדי הרך אבל מ"מ דבריהם דחוקין שאם באנו לחלק בין פסח לטומאה והיינו דבעינן אכילה שלא על ידי הדחק כמ"ש התוס' לקמן בד"ה עור ששלקו א"כ מהאי טעמא נמי נחלק בין פסח לטריפות דהכא דעכ"פ כיון דמטמא חשיב בשר דהא בנבלתם כתיב ולא בגידין ועצמות א"כ שפיר יש לומר דמגין כיון דגידין רכין הן דהא עור נמי הכא מגין כדקתני בברייתא אם עור ובשר חופין רובו אף דאין נמנין בפסח על עור וכמו כן מה שתרצו מן הירושלמי א"כ משמע דטעמא דר"ל דגזה"כ הוא גבי פסח וכך כתבו בפסחים בהדיא א"כ מנין לנו ללמוד להך דהכא ולפי מה שכתבתי בגמרא ניחא בד"ה בלשון יחיד הי' שונה במשנה דברי ר"ש ולא כמו שפי' בקונ' וכו'. ויש ליישב פירש"י דוודאי היכי דלא בעי ר"י לפסוק הלכה כהך סתמא הי' שונה אותה בשעת משנתו בלש יחיד שהי' אומר תיכף זו דברי ר' פלוני יחיד אבל כל כמה דלא מצינו דר"י שנה מתניתין בלשון יחיד רק הי' שונה אותה סתם אפילו אתיא כיחידאי ממילא רצה לפסוק בה הלכה כפי הכלל שלו הלכה כסתם משנה אבל כאן שהי' שונה בפי' בלשון יחיד שהי' אומר בעת משנתו זו דברי פלוני יחיד הרי בפי' מפיק לה מכללא דידי' דכסתם זו אין הלכה ונראה שידעו התוס' דבקונ' מפרש כך רק לא הי' נראה להם פי' זה דהוי משמע להו הלשון שבמשנה הי' שונה דברי ר"ש ועמ"ש בסמוך:

בא"ד וא"ת וממאי דמההוא דפסח הדר בי' וכו' דמסתמא הדר בי' לגבי חברי'. כוונתם כיון דבהך דפסח מצינו דפליג עלי' ר"ל ממילא יש לנו לומר דהדר בי' והודה לר"ל משא"כ אי להיפוך נצטרך לומר דבמה דלא פליג עלי' שום אדם הדר בי' ובמה דפליג עלי' ר"ל לא הדר בי' זה אינו במשמע אבל דבריהם דחוקין לפע"ד ולדעתי נראה פשוט דמהאי טעמא הביא הכא הך דאל תקניטני בלשון יחיד אני שונה אותה דמהא מוכח דהדר בי' מהך דפסח דהא ר"ל מקשה לי' והלא למדתנו רבינו ואלו שעורותיהן כבשרן ועור הראש של עגל הרך א"כ מבואר דר"י הי' שונה לר"ל בלשון סתם ועור הראש דהוי בכלל כלהו שעורותיהן כבשרן והיינו דקאמר והלא למדתנו רבינו ואטו ר"ל לא ידע המשנה וע"כ הכוונה ששנאה סתם והוא השיב לו אל תקניטני בלשון יחיד אני שונה עכשיו א"כ מבואר דחזר בו והי' סובר מעיקרא דאזלינן בתר השתא וחזר בו דאזלינן בתר סופו והאי מתני' יחידאי היא מיהו לפי מה שפירשו התוס' מעיקרא דבלשון יחיד הי' שונה היינו דברי ר"ש הי' שונה במשנה א"כ שפיר יש לומר דחזר בו מהא דעור הראש מטמא רק לפירש"י אתי שפיר ונראה דמהאי טעמא סמכו קושיא זו להך דמעיקרא ודוק. ועוד יש לי לומר בישוב קושיא זו דבאמת לא נתברר לן אי הדר בי' ר"י מהא או מהא והיינו דקאמר לי' ר"פ רשב"ל ואיסורא דאורייתא דרשב"ל ודאי הכי ס"ל ור"י לא ידענו שמא חזר בו לגבי ר"ל בהא וכיון דאיסור דאורייתא הוא יש לחוש לחומרא והיינו דקאמר שאני הכא דלא אמר רבא הלכה כר"י לגבי ר"ל רק במקום שנחלקו מבורר אבל כאן דלא ידעינן באיזה מהן חזר בו יש לפסוק בתרווייהו כר"ל דכיון שאין כאן מחלוקת ברור לר"י אינו בכלל זה כנ"ל:

בגמרא מכדי נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתא רש"י ז"ל פי' לקולא דהי' עור ובשר חופין רובו והי' אביי חושש להטריף לפי שנפל מקצת ורבא הכשיר. ובאמת קשה מאוד להלום לשון זה לפירושו דמה זו הוכחה שאין הפרש בין נפל לאיתא והוי לי' לומר מה לי נפל מה לי איתא ויותר הי' לו לומר מכדי עור ובשר חופין רובו תנן מה לי נפל מה לי איתא והי' נראה לכאורה לפרש בהיפוך דיצא רובו ולא נשאר חופה רק מיעוט ונפל ממנו מקצת וע"י שהוקטן ונתמעט חלק שיצא במה שנפל ממנו קורט הי' חופה בנשאר רובו והשתא שפיר קאמר נשבר העצם ויצא לחוץ תנן מה לי נפל מה לי איתא ס"ס יצא רובו לחוץ ולא שייך להכשיר לפי שנפל ומצאתי להרשב"א ז"ל שהביא בשם הרז"ה לפרש כך אבל גם זה הפי' תמוה דהיכי ס"ד להכשיר בהכי וטפי יש להטריף נפל מהיכי דאיתא תדע דאל"כ כל נשבר העצם ויצא לחוץ ואין עור ובשר חופין רובו יטול ממנו קורט בחוץ ויוכשר דמה נפקא מינה נפל או הפיל הוא ואולי יפרש הרז"ה שנפל הקורט קודם שיצא