תפארת יעקב על חולין חלק ב רנ

היינו בלא יצא לחוץ אבל בברייתא דיצא לחוץ בעינן תרי רובי קמש"ל ר"י דברוב אחד משניהם סגי ומכח הוכחה דבר גוזלא ור"נ מדחה לי' דבר גוזלא שאני דרכיך אבל בהמה כיון דבמתניתין לא קתני רק בשר ש"מ דעיקר בעינן מבשר כנ"ל:

ודע דהרי"ף השמיט כולה סוגי' דעור ובשר ולא הביא רק הברייתא בלבד וצריך טעם למה השמיטה. ונראה לי דסובר כל"ב דעור מצטרף לבשר ולא כל"ק דמפרשינן או עור או בשר וכיון שהביא עור ובשר הרי מפרש כל"ב ומ"מ לא פסק כר"נ דעור משלים לבשר רק כעולא משום דס"ל דהך עובדא דוקא בבר גוזלא דהיינו קטן אבל גדול לא והשתא אי ס"ד דעור אינו מצטרף רק משלים א"כ כיון דאיפסקא הלכתא בגידין שסופן להקשות דבתר סוף אזלינן דהדר בי' ר"י א"כ למה הכשיר בבר גוזלא הא סופו להקשות וע"כ דעור מציל ומצטרף אפילו הוא קשה דאי אינו מצטרף רק דוקא בשר בעינן א"כ עור בר גוזלא נמי לא הי' מצטרף דסופו להתקשות כשיגדל וכמו הן השמיט דין גידין הרכין דכיון דזכר עור ובשר ש"מ דוקא עור ובשר ולא גידין כנ"ל:

אמנם דעת הרמב"ם צע"ג דבפ"ה מהמ"א פסק דעור לבדו מציל וכן בפ"ח מה"ש והנה בהמ"א דמיירי בעצם עצמו יש לומר כיון דרבנן הוא פסק לקולא כל"ק אבל בה"ש לענין הבהמה עצמה דהוא דאורייתא וודאי קשיא וכמו כן יש לתמוה שלא הביא בהמ"א דין גידין הרכין וה"ה כתב שם דגידין הרכין הוזכרו בגמרא שאין מצטרפין ולכך לא זכרם הרמב"ם עיי"ש חשב הרב ז"ל שבמה שהשמיט אותם גילה איסורן אבל הוא תמוה מלבד שאין דרכו של הרמב"ם שלא להזכיר דין מפורש בגמרא לאיסור בפי' רק להשמיענו מכלל השמטתו אבל בלא"ה אני תמה מאוד שהרי בה"ש בטריפות הבהמה זכרם בפי' וכתב וגידין הרכין אינן כבשר ולמה מעיקרא לענין טריפת העצם לא זכרם [ואדרבה הנך גידין הרכין לענין טריפת העצם נאמרו במקום צ"ה דשם יש גידין הרכין משא"כ למעלה מארכובה אין שם גידין הרכין כמו שכתב הר"ן א"כ פשיטא דטפי הוי לי' להזכירם מעיקרא בהמ"א] וטפי יש לנו לומר דלענין טריפת העצם דהוא רק דרבנן פסק לקולא דכיון דר"פ מקשה רשב"ל ואיסורא דאורייתא ש"מ דרק בטריפות הבהמה מקפידין על גידין הרכין ולא בטריפת עצם דרבנן אלא שה"ה אזיל לטעמי' דכתב שם באותו הפרק דאבר המדולדל אסור דאורייתא רק שאין לוקין ולכך סובר דגם בעצם אין מגינים אבל הוא תמוה כיון שזכרם בה"ש אח"כ ולא זכרם מקודם בהמ"א גבי עצם ש"מ דבעצם יש לומר דמגינים [ועכ"פ לא ברירא לי' לאיסור גם לא להיתר משום דיש לומר אף דר"פ קאמר רשב"ל ואיסורא דאורייתא אבל מ"מ כיון דהדר בי' ר"י יש לומר דאפי' בדרבנן אין מגינים] והיינו לפי שהוא דרבנן ומה שהכריח ה"ה ממה שפסק בכל הני בעי' דלקמן לאיסור אין זו ראי' כמו שאבאר לקמן בס"ד טעמו ונמוקו בהנך בעי' ולפי זה יש ליישב דעתו בעור לבדו דפסק דמציל בתרווייהו משום דבעצם וודאי ראוי לפסוק כל"ק דהוא דרבנן ובבהמה לא מצינו כלל דפליגי אי עור מציל דהך דר"י בעצם קאי דהא קאי על הברייתא דמיירי בעצם דקתני אסור מותר וי"ל דלענין בהמה עצמה לכ"ע עור לבדו מציל דהא חזינן דפליג שמואל דלענין בהמה לא בעינן חיפוי כלל אף דבעצם פשיטא דבעי חיפוי א"כ ניהו דקי"ל כרב אבל מנ"ל דסובר רב דאפי' יש כאן חיפוי עור דבהמה טרפה וכל מה שיש לנו לקרב המחלוקת ראוי לנו לומר כן ולכך פסק בין בעצם בין לגוף הבהמה עור מציל כל"ק אבל בגידין שסופן להקשות גריעי מעור משום סופן דאז גרועין הם מעור ופסק בדרבנן להקל ובדאורייתא להחמיר ומ"מ משום דלא ברירא לי' להקל כיון דהדר בי' ר"י יש לומר אפי' לענין עצם אינן מגינין לא זכרם כלל אבל בבהמה זכר בפי' לאיסור כנ"ל:

שם הנהו גידין הרכין פירש"י דהוי מצטרפי לבשר וחופין רוב עצם הנשבר. ולא נתברר לכאורה כוונת רש"י ז"ל למה פי' לענין צירוף דהא מדמה לה לגידין שסופן להקשות גבי פסח והתם לאו לענין צירוף מיירי רק נר"י דנמנין אפי' בפני עצמן נמנין ולר"ל אין נמנין כלל אפי' בצירוף ואם באנו לחלק בין טריפות לפסח אפי' לענין צירוף לא דמי כלל. ואולי כוונת רש"י ז"ל משום דר"פ דקאמר רשב"ל ואיסורא דאורייתא איהו ס"ל לעיל דארכובה היא עליונה שכנגדה בגמל ניכר והכא מיירי לענין טריפות בהמה עצמה דהא איסורא דאורייתא קאמר והר"ן הביא ראי' דארכובה היא תחתונה דאי עליונה שם ליכא גידין שיהיו חופין רובו אבל הוא תמוה דהא ר"פ מיירי הכא ואיהו סובר בהדיא ארכובה היא עליונה לזה פירש"י דניהו דליכא התם גידין שיחופו רוב השבירה אבל בצירוף בשר יש שם גידין רכין שיחופו לכך פי' לענין צירוף מיהו מה שלא פי' לענין להשלים דהא פשיטא לי' דמשלימין כיון דגם עור משלים אף דוודאי אינו נקרא בשר (ולא ס"ל כמו שכתבתי לעיל להרמב"ם דגידין שסופן להקשות גרע מעור] א"כ כ"ש גידין רכין דמשלימין רק להצטרף דעור אינו מצטרף מספקא לי' בגידין רכין אי חשובין כבשר או לא [ואפשר לומר עוד דסובר דגידין כשהן רכין וניטל הבשר ולא נשארו רק הם אין להם חיזוק כלל וסופן ליפסק ואינן מתחזקין רק ע"י הבשר שסביבם] ועמ"ש בתוס' בד"ה למאי:

שם דאמר ר"י גידין שסופן להקשות. תמי' לי דהא חזינן דעור משלים עכ"פ ולעולא מצטרף וללישנא קמא אפי' עור לבדו מציל ולענין פסח פשיטא דאפי' משלים אינן לרשב"ל וכן לר"י לפי מה דהדר בי' אלמא שאין ענין הגנה דטריפות לאכילת פסח וכן עור לכ"ע אין נמנין עליו אפי' בהשלמה וכאן עור לבדו מגין כל"ק לעולא אליבא דר"י וצריך לומר דוודאי אי עור מגין לא דמי לפסח כלל וכן אי מצטרף או משלים אבל כיון דעכ"פ בעינן מבשר העיקר לענין הגנה ושפיר מספקא לי' אי גידין הרכין חשיב כבשר ומהני במקום דבעינן בשר אבל לענין מה דסגי בעור פשיטא לי' דמהני. אלא שיש להקשות כיון דחזינן דלא דמי לענין עור מאיזה צד נימא דדמי לענין בשר זהו קושית התוס' ויתבאר בסמוך:

בתוס' בד"ה למאי ניחוש לה תימא וכו' וי"ל וכו' משמע דאי חשיב בשר מגין. לא נתבררו לי דבריהם כי כפי הנראה עיקר הקושיא לרשב"ל דמה בכך דהתם אזלינן בתר סוף מ"מ כיון דהשתא רך מגין דאי לר"י כיון דאזיל בתר השתא אין כאן קושיא דוודאי אית לן למיזל הכא ג"כ בתר השתא כיון דחשיב בשר לרכותו א"כ מגין הוא ג"כ ואם הכוונה להקשות אף דלענין פסח כיון דראוי לאכלו נמנין עליו משא"כ לענין הגנה א"כ אין זה תלוי משום דפליגי אי אזלינן בתר השתא אפי' אי הוי ס"ל תרווייהו דנמנין דאזלינן בתר השתא לא הוי דומה לכאן דהתם חשיב אכילה משא"כ להגנה וע"כ דכיון דחשיב אכילה לרכותו ראוי שיגין ג"כ א"כ לר"י לא קשיא כלל רק לר"ל קשיא דוקא התם אין נמנין דאזלינן בתר סוף אבל לענין הגנה לא שייך זה א"כ על זה לא תירצו כלום דמה בכך דמוכח במתניתין אי חשיב בשר מגין הא עור נמי מגין כשהוא רך דהא בר גוזלא דרכיך מגין א"כ לא שייך לומר דוקא בשר מגין רק כל שהוא רך כבשר מגין ועוד דהיכי מדמה להתם דסובר ר"ל דקרא דכתיב ואכלו את הבשר הכוונה מה שהוא בשר לעולם לא מה שאין סופו להיות בשר אבל כאן לענין הגנה כיון שעכשיו הוא בשר למה אינו מגין ואפילו נדחוק לפרש דהך בשר דקתני במתניתין וברייתא ג"כ נפרש מה שלעולם הוא בשר מלבד שאין טעם לזה אלא אפילו אי נימא דידע התנא דכל שאינו בשר לעולם אינו מגין בטבעו אבל מ"מ הא חזינן דעור דרכיך מגין ומצטרף לכ"ע אלמא כל שהוא רך מגין וצ"ע לפע"ד גם אין במשמע כלל שיהא כוונת התוס' בתירוצם במה שכתבו משמע דאי חשיב בשר מגין היינו דיוקא דוקא אי חשיב בשר אבל אי אינו חשיב בשר אינו מגין רק שבאו ליישב דכל שחשיב בשר מגין ומזה נראה דקושיתם לר"י:

ונראה לי בכוונת התוס' דוודאי יש לתמוה היכי מדמה רבא הך דהכא לענין הגנה להך פלוגתא דהתם אי נמנין על הגידין דוודאי יש לומר דר"י סובר כיון דנאכל נמנין עליהם אבל מנא לן דמגין לזה הוי ס"ל לתוס' דרבא ס"ל דהך פלוגתא תליא בהך דהכא דאי טבע הגידין בעודן כטבע הבשר ממילא חשובין בשר ונמנין עליהם ואי אין טבעם כטבע הבשר אף שנאכלין אינן בשר והשתא שפיר מדמה להו דאי הנך גידין אינן מגינים כמו בשר אלמא שאין טבעם כטבע הבשר א"כ למה נמנין וכיון דנמנין עליהם ש"מ דמגין ולר"ל אינו מגין ואהא קשיא להו לתוס' הא מפורש התם דלאו בהא, פליגי רק אי בתר השתא או בתר סוף אזלינן א"כ שפיר יש לומר דלר"י הכל במידי דנאכל השתא תלוי חשיב בשר לענין פסח אבל מ"מ אינו מגין בטבעו כמו בשר ובשלמא בלי הך סוגיא דפסחים יש לומר דהי' סובר רבא דבהא פליגי ר"י ור"ל דר"י סובר דאותן גידין יש להם טבע הבשר לכל דבר לכך נמנין עליהם כבשר ור"ל סובר דאין טבעם כטבע הבשר לכך אין נמנין אבל כיון דמפורש התם דלאו בהא פליגי מאיזה צד נימא דהך דהכא תליא בדהתם. ואהא תירצו דכיון דקתני בברייתא עור ובשר משמע דכל דחשיב בשר מגין וא"כ בפסח דכתיב ואכלו את הבשר ונמנין על גידין הרכין ש"מ דמיקרי בשר והרי קתני בברייתא בשר מגין ואי יש דבר דמיקרי בשר ומ"מ אינו מגין לא הוי סתם התנא דבשר מגין. מיהו הא אכתי יש לדקדק תינח לר"י אבל לר"ל מנ"ל דאינו מגין כיון דאפילו עור ס"ד הכא דמגין אלמא דאפילו אינו בשר לעולם יכול להיות דמגין ולולא דבריהם הי' נראה לי לפרש עיקר דמיון זה דמדמה