תפארת יעקב על חולין חלק ב כד

בסכין פגומה ולמה לא פירש עיקור סימנים, ובאמת לא קשיא כלל דכיון דקי"ל דאין צריך לבדוק אחר שמוטה וכ"ש דיעבד בלא בדק כשרה לכ"ע א"כ למה אסור לאכול משחיטתו כשאינו יודע הלכות עיקור, ועוד אפי' אי סובר רש"י דהוי טרפה, ג"כ לא קשיא דאף שיש חילוק בין ושט לתורבץ בניקב אבל בניטל כולו מלחי הרי הושט עצמו ניטל דהושט עצמו דבוק ע"י דביקות התורבץ ואי ניטל התורבץ הרי ניטל הושט שאין לו דביקות מלמעלה ואין טרפותו מחמת תורבץ רק מחמת ושט משא"כ בנקב בניקב תורבץ לא ניקב ושט, ומהאי טעמא ברובו כשרה שכל שיש דביקות מלמעלה הוי הושט בשלימותו ומה שניתק רוב התורבץ לא איכפת לן כיון שהוא בנחת כדמסיק ופסוקת הגרגרת ברובו טרפה היינו בגרגרת עצמו והרי ושט עצמו ג"כ אפי' נפסק רוב התורבץ טרפה אבל בשמוטה שלא נעשה חסרון בגוף הדבר רק נקלף מלחי כשר:

ועוד אני תמה מאד כמו דניחא להו לבה"ג דהקושיא היא במה יוכשר כמו כן ניחא לרש"י דכי בשביל דסובר רש"י דשמוטה טרפה לא יוכל לסבור דאין שחיטה מועלת לו ואדרבה הא שמוטה הוי ספק בשחיטה ולכ"ע שחיטתו פסולה והיינו דאין סימן שמוט ראוי לשחיטה ומודה רש"י דהוי נבלה. רק דבה"ג סובר דקודם שנשחטה אפילו טרפה לא הוי ובהא חולק רש"י דהוי טרפה ולכך לא פי' עיקור דלעיל ד"ט בשמוטה, דמעיקרא נטרפה קודם ששחט והוי טרפה ששחטה, אבל מודה דאין שחיטה מועלת, והשתא אפי' אי לשמואל דמחלק בנקב בין תורבץ לושט אין הכרח דטרפה מ"מ פריך שפיר במה יוכשר ועל רש"י עצמו דסובר טרפה לא קשיא להו לתוס' כלל כמו שכתבתי לעיל דקי"ל כרב דנקב בתורבץ ג"כ טרפה כמו בושט, גם מה שהקשו על בה"ג אינה קושיא לפע"ד ואדרבא לפי' בה"ג ניחא הא דמשני לא תימא כולו אלא רובו והרי בעלמא רובו ככולו גו היכי משבש דברי שמואל שאמר כולו וע"כ דכולו באמת ג"כ אינה טרפה רק אינו ראוי לשחיטה וממילא ברובו כשר גמור דאז ראוי לשחיטה ומצד טרפות לא איכפת לן אפי' בכולו, ואהא מקשה הא רבב"ח מטריף ברובו ש"מ דעיקור טרפה ומשני דרבב"ח באיפרוק בכח, ואטו הך דינא דבה"ג מפורש במשנה וגמרא וטעמו שלא מצינו שום טרפות בזה כיון שאין הגרגרת בעצמו נקוב או פסוק ואי היה בזה טרפות הרי בעלמא רובו ככולו והיה מהראוי דגם ברובו תהא טרפה כמו פסוקת גרגרת ברובו וע"כ שאין זו פסוקת גרגרת ומאיזה צד תטרף בכולו וע"כ משום שאינו ראוי לשחיטה, ואהא מקשה מרבב"ח דבאמת מטריף ברובו ומשני דמיירי באיפרוק בכח, ודע דמדהקשו התוס' לס"ד ולא במסקנא דמשני הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרוק איפרוקי דהיכי דמי עיקור שאינה טרפה אי בנחת הרי כשר ואי בכח הרי טרפה וע"כ דס"ל לתוס' דה"מ דמכשירין בנחת רק באיקפל רובו כהך דשמואל דמוקמינן ברובו אבל באיקפל כולו אפי' בנחת נהי דלא הוי טרפה אבל אינו ראוי לשחיטה רק לס"ד קשיא להו דלא ידע דרבב"ח בכח, וזהו דלא כנראה מהרשב"א שהביא ב"י בסי' כ' ובי"ד הארכתי בזה:

ע"ב בגמ' רוב עובי'. פירש"י יש אומרים עובי הדופן אעפ"י שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דא"כ חמור הקנה מן הושט וכו' ע"כ, ולא נתבררו לי דבריו דהא פשיטא שאין כוונת הי"א הללו שניקב עד רוב עובי הדופן דהא קי"ל חצי קנה פגום והוסיף כל שהוא כשר וכן לעיל בשוחט חטאת בשבת בחוץ לע"ז דחייב ג' חטאות מוקמינן לה בחצי קנה פגום דברגע בא הכל בבת אחת ובשחיטה פשיטא דלכ"ע בעינן רוב הקנה ממש, וע"כ דכוונת הי"א הללו רוב עובי הדופן בכל היקפו של קנה [או ברוב היקפו] א"כ אינו חמור מושט, ואדרבא ושט חמור דבנקב משהו לחללו מיטרף וגרגרת אפי' נפסק חציו לחללו כשר לכ"ע וכך הוי ליה לרש"י להקשות דבושט אפי' נפסק עור החיצון בהיקף הושט לא איכפת לן ובקנה נבלה, מיהו אין זה מוכרח לפי מה שכתב הרא"ש להטריף בשניהם אדומים דכיון דעור אחד כולו לקוי גרע מניקב זה בלא זה ולפי זה י"ל דוקא ניקב זה בלא זה כשר אבל נפסק חיצון בהיקפו אפי' לבדו טרפה וקצת יש ראיה לזה מדלא משכחת לבדוק הושט מבחוץ קודם שחיטה והא יכול לקלוף עור העליון בהיקף הושט רצועה דקה ולבדוק בחיצון של פנימי ואח"כ ישחוט בעור הפנימי וע"כ דכה"ג טרפה א"כ אין כאן כ"כ שיבוש להנך י"א, ומ"מ דבריהם דחויים מהא דפריך לעיל דל"ב אהדדי משנה דשחט את הושט ופסק הגרגרת וכן להיפוך דהודה ר"ע דנבלה ממשנה דידן דקתני נקובת הושט ופסוקת הגרגרת בטרפות והשתא הא פסוקת גרגרת ברוב עובי הדופן ושחיטה דהתם לחללו ודוחק לומר דמנקובת הושט פריך די"ל נקב לא הוי רק טרפה אבל פסק רובו נבלה וכמו כן הכא דבדק רב ברוב עוביה א"כ לא הגיע הפיסוק עד החלל א"כ איזה בדיקה היה לו לרבב"ח ברוב חללה כיון דלא עבר עד החלל כלל וע"כ כפירוש שני של רש"י ועמ"ש בסמוך:

שם ואמרי לה רוב חללה. פירש"י ז"ל אליבא דרב פליגי אמוראי, ואיני יודע למה פי' כך ואדרבא מדקאמר רב אמר וודאי משמע דאיכא דפליג על רב דאל"כ הו"ל לומר אמר רב ואי משום דבהך עובדא בסמוך משמע דרב עצמו אמר ברוב חללה, אבל עכ"פ לא פליגי אליבא דרב דהא תרווייהו אמת דבדק ברוב עוביה ולרב כהנא ורב אסי לימד ברוב חללה, ואולי משמע ליה מדלא זכר מי הוא החולק והרי בתר הכי תיכף מייתי הך דרבב"ח דפליג ברוב חללה ולמה כאן קאמר אמרי לה והוי ליה לומר רבב"ח אמר ברוב חללה אלא וודאי דרב עצמו סובר ברוב חללה להנך אמרי לה ובהא פליגי דהך לישנא ברוב עוביה סובר דרב עמד בשיטתו להחמיר ברוב עוביה כיון דלא שמע לדברי רב כהנא ור"א לבדוק ברוב חללה להכשיר, והנך אמרי לה ס"ל כיון דשדרה לרבב"ח ובדק ברוב חללה ואכשר הדר ביה רב רק מעיקרא לא רצה לסמוך על דעתו להקל אבל בתר דבדק רבב"ח ברוב חללה ואכשר וזבין מינה בישרא, רב עצמו חזר בו להקל שאי היה עומד בדעתו להחמיר לא היה מתיר רבב"ח, ואיפשר דפליגי באמת בשני סברות התוס' בד"ה והיכי דלישנא קמא ס"ל דהיכא דאגמריה סמיך יכול להתיר מה שאסר חבירו ולישנא בתרא סובר דאינו יכול להתיר מה שאסר חבירו אפי' היה סומך אגמרי' וע"כ דרב עצמו חזר בו מכח הוראתו של רבב"ח כנ"ל:

ודע שיש מקום עיון גדול להסתפק כאן היכי ס"ל הנך אמוראי דפליגי הכא לענין פסוקת הגרגרת לגבי טרפה מה דעתם לענין שחיטה אי פליגי נמי לענין שחיטה או דבשחיטה כ"ע מודו, ואי מודו היכי ס"ל, אי מודו ברוב עוביה או ברוב חללה או דתרווייהו בעינן לגבי שחיטה לכ"ע, ומצאתי להרב התב"ש שהביא מדברי הרשב"א בת"ה ורבינו ירוחם דבשחיטה לכ"ע בעינן רוב עוביה ורוב חללה והנה דברי רבינו ירוחם לא ראיתי אבל מן הדומה שהם ג"כ מדברי הרשב"א בת"ה אבל באמת עיינתי בדברי הרשב"א ולא ראיתי שום משמעות מדבריו בענין זה ולא מיירי התם רק לענין שוחט בב' וג' מקומות דאין הכוונה שישחוט כאן מעט וכאן מעט לאורך הקנה וכל שיש בצירוף החתכים להקיף רוב הקנה סגי בכך ועל זה כתב הרשב"א דבעינן שיהא הרוב בהיקף ממש אבל אי לא הוי בעינן בהיקף ממש רק חלל לבד הוי ס"ד כל שנחתך בקנה חתכים שיש בהם רוב חלל סגי, קמ"ל דבעינן רוב חלל ברוב היקף, אבל לא מיירי הרשב"א מענין רוב עוביה ורוב חללה דמה ענין זה לומר גבי ב' ושלשה מקומות, בכל שחיטה הוי ליה לאשמועינן זה, וזה ברור [וכ"ש לפי מה שאבאר שאי איפשר שיהא הדין בשחיטה להצריך תרווייהו א"כ פשיטא שלא היה כוונת הרשב"א ז"ל רק כמו שכתבתי וכדי לברר דברים הללו אומר עוד מה שיש להסתפק כאן אי הך פלוגתא כאן הוי להקל ולהחמיר, דלמ"ד ברוב עוביה סובר ברוב עוביה טרפה ואי נפסק להיפוך לצד המפרקת רוב חללה שעדיין אינו רוב עוביה כשרה, ומ"ד רוב חללה ברוב עוביה מכשיר וברוב חללה מטריף או איפשר דמ"ד ברוב עוביה מודה דברוב חללה בלבד בוודאי טרפה רק ברוב עוביה נמי טרפה, ומ"ד ברוב חללה סובר דברוב עוביה כשרה רק ברוב חללה בלבד טרפה, וכמו כן י"ל דמ"ד ברוב עוביה סובר דברוב עוביה בלבד מיטרפה ומ"ד ברוב חללה סובר דבעינן רוב חללה ג"כ ובתרווייהו דוקא מיטרפה:

והנה מתוך פירש"י ז"ל שפי' וסתמא כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ואי ס"ד דמ"ד ברוב עוביה לית ליה רוב חללה ומ"ד ברוב חללה לית ליה רוב עוביה מה צורך להך מסתמא דהא בלא"ה אתי שפיר ברוב עוביה הן להקל הן להחמיר וכן מ"ד ברוב חללה, ואי משום הך עובדא דבתר הכי, התם באמת נפסק מלמעלה למטה והיה רוב עוביה להחמיר, אבל למה לן לומר דסתמא כך הוא, ומזה מוכח דסובר רש"י דמ"ד ברוב עוביה לעולם להחמיר דברוב חללה בלבד מודה דטרפה, ואהא קשיא ליה כיון דלעולם להחמיר מ"ש דנקט סתמא ברוב עוביה, הא כמו כן יכול להיות קולא מזה, ואהא קאמר דמסתמא נפסק מלמעלה למטה לכך נקט להחמיר רוב עוביה אבל אי אירע דנפסק מלמטה למעלה ברוב חללה טרפה ג"כ, מיהו יש לדקדק דשאלו לו ר"כ ור"א והא למדתנו רבינו ברוב חללה ומאי קושיא ברוב חללה וודאי טרפה רק כאן בדק ברוב עוביה משום דברוב עוביה נמי טרפה, וצ"ל או משום דכיון דמסתמא מלמעלה למטה נפסק לא הוי ליה לומר סתמא ברוב חללה דאיכא קולא מזה דלא מהני ברוב עוביה דרוב עוביה קדים וע"כ דבאמת סובר דברוב עוביה לא מיטרפה, או דבאמת למד להם דברוב עוביה לא מיטרפה רק ברוב חללה והכוונה והלא למדתנו רבינו דברוב עוביה אין מטריפין רק ברוב חללה רק שקצרו בלשונם:

אמנם לא נתבאר מנין לו לרש"י דבר זה דלא פליגי בפשיטות מ"ד רוב עוביה דוקא ומ"ד רוב חללה דוקא ומנין לו דמ"ד ברוב עוביה רק להחמיר קאמר ולא להקל ואי משום הך עובדא דבתר הכי התם באמת נפסק מלמעלה למטה, ונראה לי דדייק ליה הכי כיון דברייתא סתמא קתני ברובה א"כ אי ס"ד דנחלקו לרב עובי גרגרת עיקר ולרבב"ח חלל הגרגרת עיקר א"כ היכי פסק התנא וקאמר ברובה מנין נדע איזהו עיקר הנקרא גרגרת שנבדוק בו רובה כיון שיש סברא דגוף הגרגרת דהיינו עובי הבשר הוא נקרא גרגרת ורוב פסיקתו מטריף או חלל הגרגרת עיקר ורובו מטריף ומזה דייק רש"י דלכ"ע רוב חלל וודאי עיקר וטרפה ברוב פסיקתו רק רב סובר דהך ברובה הכוונה כל רוב שהוא ולכך סתם התנא דבכל אופן