תפארת יעקב על חולין חלק ב רמח

פשיטא דבלא"ה לא קשה מידי דע"כ לא חשיב יתר אלא באבר שאין בבהמה באותו אבר טריפות רק בעוף אבל כאן הטריפות היא נטילת צ"ה ובבהמה ג"כ ניטל צ"ה טריפה וכי בשביל דעוף דזוטר חיותי' יש לו שיעור קטן מבהמה בשביל זה לא מיקרי יתר דטובא איכא דשיעורא דעוף אינו שיעור דבהמה ודרוסה בעוף הוא מנץ וגז שאינו בבהמה וע"כ משום דטריפות דרוסה יש בשניהם לא מיקרי יתר וכן חסר גרגרת כאיסר ובעוף שיעור אחר:

בגמרא אמר רב למעלה מן הארכובה וכו' אבר אסור ובהמה מותרת. יש לדקדק כיון שלא חידש רב שום דבר באבר למה לי' כ"ה הוי לי' לומר ל"ש אלא שנשבר במקום שאינו עושה טריפה אבל במקום שעושה טרפה בהמה נמי אסורה או דהוי לי' לומר ברישא מארכובה ולמעלה דה"ה נשבר ואין עור ובשר חופין טריפה גם לא ידעתי היכי עריב רב אבר ובהמה וכן אבר דלמטה מארכובה ואבר דלמעלה דזה אסור משום מצות פרוש ואבר דלמעלה וכן בהמה אסורין מדאורייתא ומזה הי' נראה לי לומר דרב נמי רק מדרבנן אוסר דכמו דאסרו רבנן אבר המדולדל במקום שאינו עושה טריפה ועשאוהו כפרוש לגמרי כמו כן במקום שעושה טריפה אסרו גם הבהמה כיון דהוי כפרוש אף הבהמה אסורה אבל הכל אינו אסור רק מדרבנן ולכך עריב כלהו איסורי בהדדי דכאן זה וזה אסור וכאן אבר אסור ובהמה מותרת הכל באיסור אחד והיינו דמקשה ר"נ לשמואל יאמרו אבר מוטל באשפה ובהמה מותרת דכיון דהאבר מוטל באשפה דהוי כפרוש אם כן בהמה נמי אסורה ולשון זה מורה דרק מדרבנן יש לאסור א"כ רב דאוסר רק מדרבנן אסר לה ולפי זה מיושב קושית התוס' דלמה קתני במתניתין נחתכו הא אפילו נשבר ואין בשר חופה רובו טרפה ולהנ"ל ניחא דנחתך אסור מדאורייתא ונשבר אינו רק מדרבנן כמו שאסרו אבר במקום שאינו עושה טריפה כמו כן אסרו בהמה במקום שעושה טרפה והכל מדרבנן ולכך לא אמר רב דבריו רק בסיפא דהא דקתני נשבר רק אבר אסור היינו למטה אבל למעלה זה וזה אסור דרבנן עשאוהו כפרוש אבל ברישא בנחתך אסור מדאורייתא. אמנם מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ח מה"ש שכתב דנשבר העצם ואין עור ובשר חופה רובו הוי כנחתך ונפל משמע לכאורה דסובר דהוי דאורייתא כמו נחתך מיהו גם בנשבר העצם במקום שאינו עושה טרפה כתב בפ"ה מהמ"א דאסור ואין לוקין משמע דסובר ג"כ דאסור מדאורייתא וכן נראה להדיא מדברי ה"ה שם וא"כ יש לומר דבמקום שעושה טרפה ג"כ אין לוקין ויש קצת ראי' לזה שהרי כשמנה מספר הע' טריפות מנה חסר הרגל או נחתך ולא זכר נשבר הרגל ש"מ דזה אינו טריפה גמורה ללקות עליו כמו חסר ונחתך ואף שיש לדחות עכ"פ אין מדברי הרמב"ם הכרע בזה אלא מדברי התוס' כאן בד"ה ואם לאו וודאי משמע דלרב אסור דאורייתא כמו נחתך וצריך לומר לדעתם הא דקאמר בתר הכי יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת דמשמע דרק מדרבנן יש לאסור היינו דפריך לשמואל דעכ"פ ראוי לאסור מדרבנן כמו אבר המדולדל אבל לרב מדאו' נמי אסור וצ"ע בזה לפע"ד:

שם למטה מן הארכובה אבר אסור ובהמה מותרת יש לדקדק לל"ב דלעיל דסובר ארכובה כנגדו בגמל ניכר א"כ למטה מארכובה ג"כ הי' לו לחלוק עם שמואל כשנשבר במקום צ"ה ואין עור ובשר חופין רובו דלרב טריפה דהוי כפרוש ואי הי' נחתך שם רכובה בלי צומת ונפרד לגמרי פשיטא דטרפה שהרי נטלו הגידין ואף שעדיין מחוברין בצד אחד כיון שנקפלו מעל העצם חשובין כנטולין א"כ ממילא אי נשבר ואין עור ובשר חופה דחשיב כניטל לגמרי ממילא ראוי להטריף מכח צ"ה ובשלמא לעיל דקאמר רכובה בלא צ"ה לא קשיא הא נחתך הרגל וממילא נטלו צ"ה משום דמיירי שלא נפרד הרגל לגמרי רק עדיין מחובר מחמת צ"ה המחוברין בו רק גוף הארכובה נחתך טרפה מצד ארכובה אבל כאן דסובר רב נשבר הוי כנחתך ונפרד לגמרי א"כ ממילא הוי בניטל צ"ה ונראה לי דדוקא אי מקום השבר עושה טריפות בעצמותו בנחתך אז נשבר דינו כנחתך לרב אבל אי השבר והחתך אינו עושה טריפות בעצמותו רק מחמת צ"ה מודה רב שכל של נפרד לגמרי דצ"ה עדיין מחוברין בו אינה טרפה ולא חשיב כנחתך לגמרי ועמ"ש בסמוך:

שם לרב נמי יאמרו וכו'. תמי' לי ותיקשי לי' מתניתין דמכשיר נחתך לגמרי למטה מארכובה ובהא פשיטא שיאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת ולמה לו להקשות מרב בנשבר גם תימא מאוד מה דס"ד דרב אחא בר רב הונא להקשות מרב וכי עלה על דעתו שנתכוון ר' נחמן לתמוה על כל אבר מהבהמה לאסור כל הבהמה כגון אזנה וכדומה שאין שם שום טריפות להקשות יאמרו אבר ממנה מוטל באשפה ומותרת דמה זו שאלה פשיטא דמותרת ולמה תיאסר:

לכן נראה לי דמכאן ראי' דהעיקר כל"ב דרב לעיל דארכובה היא עליונה כנגדו בגמל ניכר ולמטה מארכובה דמתניתין היינו למטה מצ"ה דכל עצם אמצעי הוי ארכובה [כמ"ש מהרש"א לעיל] ולמעלה היינו למעלה מארכובה עליונה ועצם אמצעי עצמו מתחלק מחציו ולמעלה כשר ונכלל בלמעלה מארכובה עליונה דמוכח למטה מזה כשר וחציו דלמטה טרפה ונכלל בלמטה מארכובה דהיינו מכל ארכובה אבל במקום צ"ה טריפה והשתא שפיר מקשה לרב ניהו דר"נ לא מקשה רק במקום שאי נחתך טריפה מ"מ לרב נמי תיקשי דהא לא מטריף רב רק למעלה מארכובה מוכח דכל למטה כשר דאל"כ הוי לי' לחלוק למטה ג"כ במקום צ"ה וע"כ דאפילו במקום צ"ה מכשיר רב בנשבר והשתא תיקשי לי' ג"כ יאמרו אבר מוטל באשפה דאסרוהו דהוי כפרוש ובהמה מותרת הא בנחתך שם וודאי טריפה דממילא נטלו הצ"ה במקומן ואהא קאמר דדוקא באבר שאי נחתך נטרפת בו בעצמותו אז שייך יאמרו האבר מוטל באשפה ובהמה מותרת אבל אבר שאין נטרפת בו רק מכח צ"ה לא שייך יאמרו דמה בכך דמוטל באשפה מאן לימא לן שחתך במקום צ"ה שמא נחתך למעלה מהן גם כן ובהמה מותרת דחתכה מכאן ומתה חתכה מכאן וחיתה ואותו הרגל נחתך לחתיכות ומוטל כאן חתך זה אבל למעלה נחתך ג"כ ואין כאן חשש טריפות והשתא במתניתין לא קשיא כלל כיון דלמטה הכוונה למטה מצ"ה דהיינו ברגל התחתון א"כ פשיטא דלא שייך יאמרו כיון שאין שם טריפות כלל מיהו יש ליישב דעת הפוסקים כל"ק דיש לומר דקושית ר' אחא היתה דללישנא בתרא דרב תיקשי גם לרב וע"כ דהא לאו קושיא היא מיהו מה שפירש"י לעיל והוכיח מהך סוגי' כל"ק הא וודאי קשיא דאי הך דרב על כרחך כלישנא קמא לא הוי מקשה ר' אחא מידי כמו שבארנו:

שם ואבר עצמו מטמא במשא וכו' אהדורי אפירכא למה לך וכו'. יש לתמוה מאחר דלעיל (דף ע"ג) קאמר בהדיא דהכל מודים אין שחיטה עושה ומייתי ברייתא דבשר בשדה טרפה לא תאכלו להביא האבר והבשר המדולדלין שאם שוחטן אסורין ואמר ר"י דאין בהן רק מצות פרוש ואפי' באכילה מדאורייתא מותר א"כ הוי לי' להקשות מהך ברייתא ומ"ש דפריך לי' כאן מברייתא אחרת. ונראה דר"ח ס"ד שיש מקום לומר דהך ואבר עצמו אסור קאי אהך דרב דאוסר מארכובה ולמעלה אפי' גוף הבהמה א"כ יש לומר דוקא היכי דבהמה מותרת באכילה מועלת לאבר עכ"פ לטהרו מידי נבלה אבל היכי דבהמה עצמה אין מועיל לה השחיטה רק לטהר מידי נבלה שוב לא מהני לאבר המדולדל מידי ושפיר מטמא במשא והיינו דמייתי מהך ברייתא דקתני לא אם טיהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל בה מבואר דאפי' שחיטת טריפה מטהרת האבר המדולדל מידי נבלה אבל רבה מקשה לי' דלא נראה לו חילוק זה כלל ולא הי' מהראוי להדר אחר פירכא למצוא ברייתא דאפי' טריפה מטהרת אבר המדולדל ויותר נוח להקשות בפשיטות ממתניתין דסתמא קתני אפי' שחיטת טריפה מלהקשות מברייתא ועל זה השיב ר"ח כיון דבמתניתין איכא לדחויי כדדחינן א"כ יותר נוח להקשות מהך ברייתא דמפורש בה אפי' טרפה מטהרת אבר המדולדל מלהקשות מברייתא דבשר בשדה דאינו מפורש אפי' שחיטת טריפה כנ"ל מיהו יש לדקדק דלמה לא מקשה רבה מרישא דהך משנה דמקבלין טומאה במקומן וצריכין הכשר והיינו דאין סופן לטמאה טומאה חמורה דשחיטה מטהרת מידי נבלה ואבר מן החי א"כ מוכח דאין שחיטה עושה ניפול וכבר נתבאר בענין זה לעיל (דף ע"ג) עיי"ש:

בתוס' בד"ה ואם לאו זה וזה אסור והא דקתני רישא וכו' ואגב סיפא וכו'. דברי התוס' הללו מרפסין איגרא כמעט אי אפשר להולמם והרב מהרש"א כ' דהכוונה מסורס ואגב רישא נקט סיפא נחתכו ומלבד שאין צורך להשיב כלל על דברים דחוקים כאלה אבל בלא"ה למה להו לתוס' לומר הך סיפא הא בפשיטות הוי להו לומר דנקט נחתכו דלמטה אפי' נחתכו כשרה גם היכי שייך לומר נקט נחתכו מה דלא נקט בסיפא כלל רק דלא נקט נשבר אבל לא שייך לומר אגב רישא נקט סיפא נחתכו מה דלא נקט כלל נחתכו רק ברישא:

גם בעיקר דברי התוס' אפי' נסבול כל הדוחק בדבריהם אבל עכ"פ כוונתם לתרץ דנחתכו קמש"ל דלמטה אפי' נחתכו לגמרי כשר וזה אצלי מן התימה דאם נתכוון התנא לאשמועינן רבותא בהכשר למטה מארכובה אפי' נחתכו לגמרי הרי גילה התנא שיש רבותא בנחתך להכשיר טפי מנשבר ונחתך ראוי יותר להטריף מנשבר א"כ פשיטא דקשיא היכי שביק התנא דין נשבר בלמעלה לאשמועינן אפי' נשבר טריפה למעלה מאחר דוודאי עדיף נשבר מנחתך כיון דקמש"ל רבותא אפי' נחתך כשר למטה:

והי' אפשר לפרש כוונת התוס' כך דוודאי אין כוונת התנא