תפארת יעקב על חולין חלק ב רמו

צמותין טרפה ומ"ד לגיו סובר דגם בעצם הערום בלי בשר עד הפרק נטרפין בניטל ולא קראם התנא צומת הגידין רק לפי שאותן גידין הם צמותין למעלה אבל במקום אדיקתן ג"כ נטרפים וזה ברור:

שם וכמה. יש לדקדק כיון שכבר אמר עד מקום שמתפשטין א"כ זה נראה לעין ומה צורך לידע שיעור משך זה ואולי כוונתו שאם נשבר העצם וצריך לבדוק על נטילת הצ"ה וכשיהא השבר באורך יותר מד' אצבעות שוב אין צריך לבדוק דשם אין הנטילה מזיק אלא שאני תמה על זה ששאל בדקה מאי וקאמר בליטי אשוני וכו' ומה הועיל בזה כיון שלא הודיע השיעור במדידה באורך לפי ערך ד' אצבעות בשור ואי נבדוק על הנך סימנים הרי בלא"ה ידעינן ממקום שצומתין עד מקום שמתפשטין ומזה נראה לכאורה דמה ששאל בדקה מאי קאי על עיקר דברי שמואל דבדקה אין השיעור ממקום שצומתין עד שמתפשטין כלל וכן משמע בפירש"י דפי' בליטי קודם שיבלעו בתוך הבשר וא"כ הוא דלא כשמואל דמקום שצומתין הן כשנכנסו לבשר [אם לא שנאמר כשנכנסו לבשר גם כן הם בולטין ואין נבלעין ולמעלה מזה נבלעין וכן אשוני ואלימי] וכן נראה דהך בדקה מאי חוזר לבאר בדקה שיש הרבה גידין שם איזה מהן הן הצ"ה ועל זה אמר אביי דבליטי הוי צ"ה בליעי לא אשוני הוי צ"ה רכיכי לא וכן אלימי וחוורי הנך הם צ"ה והאחרים אינן צ"ה והיינו דפליגי אביי ומר בר רב אשי בחוורי ואי ס"ד דבשיעור ארכן פליגי דלאביי רק כל עוד שהם לבנים הוי צ"ה וכל שהתחילו להיות זיגי אינן נטרפין א"כ נחזי אנן מה הן באותן הסי' האחרים במקום זה אי הן אלימי ואשוני ע"כ הם לבנים ולא שייך שיחלקו במציאות דאביי אומר שהם לבנים ומר בר"א יאמר שהן זיגי ואם אין במקום זה אותן הסימנים האחרים א"כ בלא"ה לא הוי צ"ה כיון דבלועי ורחוק שנפרש דלאו בכל בהמה מתחיל להשתנות בשוה ופעמים מתחיל להיות זיגי קודם ופעמים אח"כ ואביי אומר דכל שאינן לבנים שוב אין פוסל טרפות ומר בר רב אשי אומר אפילו אינן לבנים רק זיגי כל זה רחוק מאד ולהנ"ל ניחא דפליגי לאביי גידין דזיגי אינן צ"ה ולמבר"א גם הם צ"ה ולפי זה הא דאמרינן דתלתא הוי אינו בדקה רק דקה תליא בדברי אביי וכמו בעוף יש ששה עשר כן יש בדקה מנין אחר ואפשר דלא בכל דקה יש בשוה ותליא בסימני אביי אמנם הרמב"ם ז"ל כתב בפשיטות בבהמה וחי' הן ג' אחד עבה ושנים דקין וכל זמן שהן קשים ולבנים הן נטרפים בניטל ולא זכר שום חילוק בין גסה לדקה וזה באמת פלא ונראה לי דסובר הרמב"ם דהך בדקה מאי קאי על עיקר דברי שמואל ממקום שצומתין עד שמתפשטין בזה אינו בדקה ולכך בא אביי ונתן סי' אחרים השוין בכולן דכל זמן שהן קשין ולבנים הן נטרפים בניטל ובתר הכי לא ולא זכר בליטי ואלימי דבליטי הוא ג"כ לקשיותן ועביין הן בולטין ואח"כ לרכותן ודקותן הן נבלעין ונקט להו רק בתרי קשין ולבנים וזהו בכל בהמה וחי' רק בשור הם במשך זה י"ד אצבעות כנ"ל ועמ"ש לקמן ע"ב:

בתוס' בד"ה אלא לדידך תימא וכו' דאגרמא ולגי' וכו'. יש לתמוה דאכתי איכא עילוי' ערקומא דשם ליכא צ"ה ומזה מבואר לכאורה דס"ל לתוס' דנחתך בין הערקום ובין השוק כשר ואין זה מארכובה ולמעלה מיהו יש לומר דס"ל ארכובה נקרא כל בין הפרקים וכתירוץ ראשון של הרא"ש וארכובה עצמה לא הוזכרה כלל רק לחומרא טרפה מכח דקשיין דיוקא אהדדי אבל עכ"פ למעלה מארכובה אינו כולל ארכובה עצמה ועילוי' ערקומא הוי ארכובה עצמה ולא הוזכר במשנה מפורש כלל:

מיהו עיקר דבריהם אינם מובנים לכאורה היכי שייך לומר מדפריך לי' עולא מכלל דפשיטא לי' הא זהו עיקר הקושיא מאי פריך והיאך שייך לתרץ מדפריך ועכ"פ מלבד דלא הוי להו לומר רק וי"ל דפשיטא לי' דאגרמא ולגיו ופשיטא שאנו מתרצין כך מכח הקושיא דאי לא פשיטא לי' מאי פריך ומלשונם זה נראה כאילו להכריח מכח הוכחה אחרת דפשיטא לי' דאגרמא לגיו לא מחמת אותה הקושיא עצמה דמעיקרא אבל בלא"ה קשה מאד לשונם מדפריך לי' עולא מכלל דפשיטא לי' והרי לא זכרו בקושיתם מי הוא המקשה דמה נפקא מינה מי הוא המקשה ולמה זכרו בתירוצם מדפריך לי' עולא ועוד כיון דבתירוץ שני כתבו דר"י סובר לקמן עילוי' ערקומא והיכי שייך שיאמרו בתירוץ ראשון מה שאינו:

לכן נראה לי דכך כוונתם שהם באו להכריח דאפילו נימא דמ"מ נוכל להקשות על ר"י דניהו דאתי שפיר בסמוך על העצם שאין שם צ"ה אבל מ"מ מן הארכובה ולמעלה מורה ששייך טריפות זה גם למעלה והרי למעלה מזה יש צ"ה וטריפות צ"ה נמשך עד לבסוף דר"י סובר דלמעלה כ"ש דטרפה ולא ס"ל חתכה מכאן וכו' כמו שפירש"י א"כ לא שייך לדידי' מן הארכובה ולמעלה כיון שאין טריפות רק במקום אחד קודם צ"ה תיכף בהתחלה ולא למעלה כלל [רק התוס' הקשו כיון דרוצה לתרץ אח"כ למעלה מצ"ה ש"מ דאין זה כ"ש] אבל עכ"פ עולא אי אפשר שיקשה דבר זה ויכריח שיטתו דארכובה עליונה כיון דעולא סובר למעלה מצ"ה אין שם טריפות צ"ה א"כ היכי יכריח דארכובה היא העליונה הא שפיר יכול לפרש תחתונה ואתי שפיר תיכף יש טריפות זה אגרמא ולגיו וגם למעלה יש טריפות זה למעלה מצ"ה ומדפריך לי' עולא ש"מ דפשיטא לי' לעולא אגרמא ולגיו עד שמתוך זה מכריח שיטתו דארכובה עליונה א"כ ממילא יש לומר דכ"כ פשיטא לי' עד דלא ס"ד שיש מי שיחלוק בזה ומקשה גם לר"י בזה ותירוץ השני הוא דאפילו תימא ניהו דעולא ס"ל הכי אבל מ"מ לר"י היכי מצי מקשה דרך קושיא דילמא איהו לא ס"ל דיש לומר דידע דר"י עצמו סובר עילוי' ערקומא אבל עולא עצמו אין הכרח שיסבור רק אגרמא ולגיו ודוק:

בד"ה הכא נמי. לעולא ניחא. דבריהם צ"ע דלעולא לא קשיא כלל דשפיר מצי לומר רכובה בלא צ"ה ולדידי' לא שייך להקשות והא נחתכו קתני דהיינו לגמרי דכיון דארכובה היא העליונה א"כ למטה ממנה באמת נחתך כל הארכובה וממילא גם במקום צ"ה אם נחתך כך כשרה משא"כ לר"י לא שייך נחתכו כיון דתיכף יש צ"ה הרי נחתכו הצ"ה משא"כ לעולא אתי שפיר נחתכו כיון דלמטה מארכובה נחתך הכל. ונראה דבלא"ה יש לדקדק בלשון התוס' דכתבו כנגד צ"ה והוי להו לומר במקום צ"ה כיון דגוף צ"ה נחתכו ג"כ לכן נראה לי דעיקר כוונת התוס' דלא נדייק מדברי עולא דאי נחתך רכובה כנגד צ"ה בלא צ"ה דכשר והיינו דאל"כ יקשה למטה מארכובה הא לא בכל מקום כשר דניהו דבעצם אמצעי כשר אבל כנגד צ"ה כיון שניטל העצם הוי כמי שנטלו הצ"ה במקומן דוודאי טריפה מכח צ"ה ואהא כתבו דלעולא ניחא אף אי כנגד צ"ה טריפה מ"מ לא קשיא כיון דעכ"פ אתי שפיר למטה מיד לא איכפת לן מה דזימנין טריפה:

ובזה נראה לי לדחות ראיית הר"ר יונה שהביא הר"ן ז"ל לדעת רש"י דהלכה כל"ק דרב מהנהו גידין הרכין דלקמן דאין גידין רק בהתחלת עצם אמצעי ש"מ דגם שם טריפה מכח למעלה מארכובה ולהנ"ל אין זו ראי' דאפילו למ"ד ארכובה היא העליונה אבל מ"מ אם נחתך כנגד צ"ה טרפה מכח דהוי כנטלו צ"ה במקומן ושפיר חקרו שם אי גידין הרכין הוי כבשר א"כ הוי בשר חופה רובו וממילא לא נטלו הצ"ה כיון דהדר בריא אבל אי לא הוי כבשר והוי כניטל העצם שהגידין דבוקין בו לגמרי והוי כנטלו צ"ה עצמן במקומן ודוק:

(ע"ב) בגמרא בעופות שיתסר חוטי הוו מדלא פי' בעופות מקום צ"ה משמע בהדיא שלא נשתנה מקומן מבבהמה וזהו דלא כהרמב"ם דכתב בעופות ברגל במקום העשוי קשקשים אך מ"מ צ"ע כמו ששאלו לעיל בדקה מאי כן הוי להו לשאול בעופות מאי כיון שיש חילוק בבהמה עצמה בין גסה לדקה ומזה נראה לי דהך בדקה מאי לא בא לשאול על שיעור ד' אצבעות דמעיקרא דכמה הוא השיעור בדקה רק על עיקר ד' שמואל דקאמר דצ"ה הוי במקום שצומתין עד מקום שמתפשטין דבאיזה מקום הן בדקה ונתן אביי סי' דאותן גידין שהן קשין ולבנים ובליטי ואלימי הוי צ"ה ושאר הגידין אינן צ"ה וממילא ידעינן להכיר אותם ואת מקומן בסי' ומר בר רב אשי פליג דזיגי הוי ג"כ צ"ה ואין מספרם שלשה דוקא כבגסה רק אותן שיש להן אותן הסימנים והיינו דקאמר דבעופות כלהו הוי צ"ה ושיתסר הוויין כנ"ל:

שם ופליגי דרבנאי. לכאורה יש לתמוה היכי קאמר דפליגי דרבנאי כיון דחזינן בלישנא בתרא קאמר שמואל דבעי עכ"פ תילתא מכל חד וחד וקאמר מסייע לי' לרבנאי אל דחוט הסרבל הכוונה מכל חד וחד (ולשון הרי"ף נשתייר בהם כחוט הסרבל] א"כ ללישנא קמא נמי לא קשיא כיון דאפסיק חד לגמרי שפיר בעינן תרי ולא מהני בהנך תרי כחוט הסרבל:

ונראה לי דלא קשיא כלל דבלא"ה יש לתמוה בשלמא בלישנא קמא שפיר קאמר מכדי תלתא הוי הא איכא תרי משום דאי לא הי' רק תרי ונפסק אחד הי' מהראוי להטריף דלא נשאר שום רוב אבל השתא דאיכא תלתא אפילו נפסק אחד לגמרי הרי נשאר עכ"פ רוב מנין וכ"ש אי אפסיק חד מן קטילי איכא אכתי רוב מנין ורוב בנין. אבל בלישנא בתרא דעיקר קושית שמואל דאיכא תילתא מכל חד ולא נפסק שום חוט כולו א"כ היכי שייך לומר מכדי תלתא הוי מה נפקא מינה כמה הם אי הי' תרי הי' ג"כ מכשיר מהאי טעמא דנשאר בכל חד כחוט הסרבל ואין ענין טעם זה למנין הגידין כלל עד שיאמר מכדי תלתא הוי והוא תמוה לכאורה:

לכן ברור דכך הכוונה דבשלמא בל"ק דרב קאמר ברוב אחד