תפארת יעקב על חולין חלק ב רמב

העובר ניתר כדי להתיר האבר א"כ כ"ש שאין להניח סימני אמו של האב כדי להתיר בנו שאם כדי אבר ממנו אין מניחין סי' אמו כ"ש כדי להתיר בנו אמנם סברת התוס' פשיטא טפי דאין מניחין סי' אמו רק כשלא היתה שחיטה הגונה כגון שחיטת טריפה אבל כל שהיתה שחיטה הגונה לא אמרינן ד' סי' אכשר רחמנא. ומ"מ מדברי הר"ן יש להוכיח דשחיטת טריפה ונמצא בה ולד שהוציא אבר דמותר בשחיטת עצמו גם האבר היוצא ממנו וכן לדברי התוס' דהא כתב הר"ן הטעם דלא מהני לאבר לפי שהועילה השחיטה להתיר הולד חוץ האבר א"כ שחיטת טריפה דלא הועילה לולד כלל מהני גם לאבר היוצא דאל"כ אלא שנאמר כיון שיצא חוץ למחיצה אין לו תקנה היכי מקשה הר"ן ז"ל על רש"י מאבר היוצא הא התם אפי' האם טריפה דבהא עיקר ד' סי' אכשר רחמנא הוזכר בו ומ"מ אבר היוצא אסור וע"כ דגזה"כ הוא חוץ למחיצה אין לו אקנה א"כ כ"ש בכשרה משא"כ כאן דאין כאן משום בשר חוץ למחיצה כלל וע"כ דסובר בטריפה מהני לאבר היוצא ג"כ להתירו בשחיטת עצמו ובכשרה לא ש"מ דתלוי בזה אי התירה אמו לולד באכילה שוב לא אמרינן ד' סי' אכשר בי' רחמנא א"כ כאן דהתירה לאביו של ולד המורכב כ"ש דלא אמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא:

בא"ד ומודה נמי לסוגי' דריש פרקין וכו' לכאורה נראה מדברי התוס' דלרש"י אבר היוצא מותר בשחיטת עצמו וכן נראה להדיא שהבין הרשב"א והקשה על זה דהא לעיל ריש פרקין אמרו דאין לו תקנה. ולכאורה אבר היוצא ע"כ יש לו תקנה להרוג אמו ואם נהרגה האם וודאי אבר היוצא מותר [דהא לא נחלקו רק בטריפה] וצ"ל דוקא כשנתברר שהי' מחיצה אין לו תקנה אבל בנהרגה איגלאי מילתא שלא הי' כאן מחיצה מעולם כמ"ש לעיל ריש פירקין] אבל עיקר דברי הרשב"א ז"ל תמוהין לפע"ד שלא נתכוון רש"י ז"ל להתיר לרבא אבר היוצא בשחיטה דכיון דגוף העובר מותר באכילה לא אמרינן ד' סימנין אכשר רחמנא רק כאן דכולו אסור סובר רש"י ז"ל דאמרינן ד' סימנין אכשר רחמנא והמדקדק בתוס' יראה שרמזו להך דלעיל בזרעו של עובר שהוציא האבר דפריך שם דהא כולו אסור מכת דר' משרשי' וקשה לימא דסובר ד' סי' אכשר בי' רחמנא ומאי קושיא לר' ירמי' דבעי לרבא דסובר ד' סי' אכשר בי' רחמנא וזה שכתבו התוס' גבי מהו לחוש לזרעו דמשמע דעובר היוצא אין לו תקנה בשחיטה ולמה לא הקשו מהך דריש פירקין דמבואר להדיא דאין לו תקנה לאבר היוצא וע"כ דהתם שאני דגופו מותר בשחיטת אמו משא"כ מבעי' דר' ירמי' הוכיחו שפיר דמשמע דאפי' עובר של אותו ולד שהוציא אבר ג"כ אין לו תקנה לכ"ע כמ"ש אבל באמת לק"מ לרש"י כיון דמודה רש"י דאבר היוצא עצמו כיון דכל העובר הותר בסימני אמו אינו מועיל שחיטת עצמו ונשאר אסור א"כ הוי אבר זה כאיסור ושוב אי אפשר להתיר הולד בשחיטה כיון שבא מכח איסור לס"ד דכל מכח אסור מכח איסור יוצא א"כ לא מהני שחיטה אבל כאן אביו ואמו שניהם לא היו אסורין ולא בא מכח איסור רק אינו שחוט ושחוט שפיר יש לומר ד' סי' אכשר בי' רחמנא:

בד"ה דנפל דובא עלי' אע"ג דסבר וכו' דלא על חנם השמיענו וכו'. כבר כתבתי שזה דחוק שיבוא לאשמועינן חידוש גדול כזה דאין טריפות פוסל אפי' לרבנן ויזכיר זה בכלל הסיפור דנפל דובא עלי' והעיקר נראה לי שהי' מסופק ר' אדא אי זאב דורס בגסה או הי' סובר באמת דר"י פליג במשנה על חכמים והלכה כת"ק דדרוסת זאב אפי' בגסה ובא לישאל דהי' נראה הלכה כר"ש שזורי אבל אי לא הי' נופל דובא בוודאי לא הי' בא לישאל דפשיטא דלכתחילה הי' שוחטו כרבנן ולא הוי מעייל נפשי' בפלוגתא רק לפי שהי' חושב שנטרף בא לישאל והשיב לו רב אשי זיל שחטי' משום דסובר אין הלכה כר"ש שזורי והלכה כר' יהודא דזאב לא דריס בגסה:

בד"ה והא אמר רבין. דבריהם צ"ע כיון דלא איכפת לן דברי ר"ח דפסק כר"ש מה בכך דקאמר ולא עוד הא הכל ר"ח אמר כן ורב אשי לא חייש לדר"ח דסובר ר"י פליג עלי' ופליג נמי על הך ולא עוד וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לענ"ד בזה. בד"ה אנא כי האי ס"ל וכו' הלכה למעשה ואהאי סמכינן וכו' ואף דכאן פסק להחמיר ושם להקל מ"מ סמכינן דמשמע כאן דהלכה למעשה פסק לה לא מכח ספק להחמיר דאל"כ כיון דמילתא דרבנן הוא הי' ראוי לילך בספיקו להקל וא"כ שפיר סמכינן וכו' ומוכח מדבריהם דלא גרסינן במשנתנו דאל"כ יש לומר רק במשנה אין הלכה רק הנך ד' ולא בברייתא:

בד"ה אף בחול. בירושלמי מפרש וכו'. לפירש"י אין צריך לזה כלל רק בשכח לא מהני בחול דיש תקנה לעשר אבל בדימוע אפי' בחול אין לו תקנה וצ"ל דברישא נקט רבותא שכח אפי' לרבנן מותר בשבת ובסיפא נמי פליגי רבנן כדמוכח בירושלמי ובענין גירסת מהרש"ל ומהרש"א מפורש בירושלמי מפני אחד שאין אימת שבת עליו והיינו כמהרש"א ועמ"ש בגמרא:

(דף ע"ו ע"א) במשנה בהמה שנחתכו רגלי' וכו'. איכא למידק מאי ענין טריפות לפרק זה בדיני אבר ועובר לעיל פרק א"ט הוי לי' למיתני וניהו דלא תני לה לעיל במשנת אלו טריפות בבהמה משום דהנך בזה הכלל אתיא לי' דהוא חד מן בסגר אבל עכ"פ הוי לי' למיתני שם בפרק שנשנו בו דיני הטרפות ולא כאן. ונראה לי משים דקא בעי למיתני סיפא נשבר העצם אם רוב בשר קיים שחיטתו מטהרתו ואם אין רוב בשר קיים אין שחיטתו מטהרתו ומוקי לה שמואל אפילו למעלה מארכובה מ"מ רק אבר אין שחיטתו מטהרתו אבל בהמה מותרת ושפיר קתני כאן נחתכו אפילו בהמה טרפה נשבר רק האבר אסור ונקט נחתך למעלה מארכובה ברישא אגב נשבר דסיפא דמקומו כאן ולרב דמוקי סיפא רק למטה מארכובה לכך אין שחיטה מטהרת לאבר אבל בהמה מותרת וס"ד דוקא נשבר אבל נחתך אפילו בהמה אסורה נקט רישא דלמטה אפילו נחתכו בהמה מותרת ואיידי דנקט היתר דלמטה נקט איסור דלמעלה גם יש לומר דהא גופה קמש"ל רישא דלמעלה מארכובה טריפה כדי שנדע דהך נשבר העצם דקתני סיפא דרק אבר אסור היינו למטה מארכובה אבל למעלה אפילו בהמה אסורה:

שם מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה הרא"ש הביא דיש מתירין בין הפרקים ודחה דבריהם דיש סתירה מרישא לסיפא וחדא לאו דוקא ואזלינן לחומרא עיי"ש ודברי תימא הם לכאורה דאיזה סתירה יש כאן בשלמא אי הוי נקט למטה מן הארכובה כשרה למעלה מן הארכובה פסולה הוי קשיין דיוקא אהדדי והוי סתירה מרישא לסיפא אבל השתא דקתני מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה אין כאן סתירה כלל דאי נפרש מהתחלת ארכובה א"כ מאותו מקום ולמטה כשר ומאותו מקום ולמעלה פסול וכן אי נפרש מסוף ארכובה ממקום זה ולמטה כשר וממקום זה ולמעלה פסול ולא קשיין דיוקא אהדדי כלל ותדע דבתר הכי דמפרש הרא"ש דכל עצם התחתון נקרא ארכובה כתב דלא קשיין דיוקא דמן הארכובה ולמטה התחלת הארכובה וממקום זה ולמעלה פסולה א"כ זה הפי' ממש נוכל לפרש גם אי נפרש דבין הפרקים נקרא ארכובה ולא קשו אהדדי כלל ובין הפרקים כשר כי מן הארכובה ולמטה הכוונה מהתחלת ארכובה ומשם ולהלן פסולה. וצ"ל דכוונת הרא"ש ז"ל דוודאי לגבי למעלה הוי התחלת ארכובה מצד הסמוך לרגל וסופה סמוך לעצם אמצעי ולגבי למטה הוי להיפוך התחלה סמוך לעצם אמצעי וסופה סמוך לרגל ומעתה אי הפי' מן הארכובה ולמטה מסוף ארכובה ולמטה א"כ מן הארכובה ולמעלה הכוונה מסוף ארכובה ולמעלה א"כ הוי שפיר סתירה דסוף דרישא היינו סמוך לרגל וסוף דסיפא הוי סמוך לעצם אבל בתר דחידש הרא"ש דכל עצם התחתון שבו הפרסות הוי ארכובה א"כ למטה ע"כ הכוונה למטה מהתחלת ארכובה דבתר סוף אין כאן למטה כלל א"כ ממילא למעלה הכוונה מסוף ארכובה דאי אפשר לפרש מהתחלה כלפי מעלה דא"כ אין כאן מקום הכשר כלל דכלפי מעלה התחלה הוא מן הפרסות [ואפילו לעולא דמפרש ארכובה עליונה מ"מ אי אפשר לפרש למעלה מארכובה מהתחלת ארכובה דהא שם יש צומת הגידין וע"כ מסוף א"כ למטה ממילא מהתחלה]. ואף דהשתא אין מן הארכובה דרישא דומה למן ארכובה דסיפא לא איכפת לן דמ"מ כיון דארכובה עד לבסוף עד הפרסות ע"כ למטה הכוונה מהתחלה ולמעלה מסוף ואין כאן סתירה כלל אבל אי בין הפרקים בלבד מיקרי ארכובה בוודאי רישא וסיפא שווין או תרווייהו מהתחלה או תרווייהו מסוף דאי אינן שווין לא ידעינן כלל איזה הכוונה מהתחלה ואיזה מסוף ודוק ומה שכתב הרא"ש קשיין דיוקא אהדדי וזה לא שייך רק אי הוי קתני למטה מן הארכובה ולמעלה מן הארכובה אבל עכשיו לא קשיין דיוקא רק אינן שווין, ובאמת לק"מ חדא דכיון דמשמע לי' דשווין א"כ שפיר קשיין אהדדי דאי הכוונה מסוף ולמטה א"כ גוף הארכובה טריפה ומן הארכובה ולמעלה היינו מסוף ולמעלה א"כ גוף הארכובה כשירה ולפרש באחד התחלה ובאחד סוף אי אפשר כיון שאין הכרח איזה התחלה ואיזה סוף אבל אי עד הפרסות מיקרי ארכובה שפיר אינן שווין דבהכרח למטה התחלה ולמעלה סוף. ועוד כיון דלא משמע לי' להרא"ש לפרש באחד התחלה ובאחד סוף כיון שאין בירור איזהו מהן ממילא אנו מוכרחין לפרש מן הארכובה ולמטה כמו למטה מן הארכובה וכן למעלה מן הארכובה ושפיר קשיין דיוקא אהדדי משא"כ אי כל הרגל הוי ארכובה ע"כ למטה מהתחלה ולמעלה מסוף. ופי' זה האחרון מוכרח ברא"ש דאי נימא דמה דקשיא לי' דיוקא הוא מכח דע"כ שווין א"כ תיקשי למה דקדק מלמטה טרפות ומלמעלה הכשר ואדרבא פשטא דמילתא מהתחלה א"כ מלמטה הוי הכשר ומלמעלה טריפות ועוד דקושיא זו אינה משום דקשיין דיוקא רק