תפארת יעקב על חולין חלק ב רמא

שם וכן הי' ר"ש מתיר בבנו ובן בנו עד סוף כל הדורות. יש לדקדק דמשמע דרק לר"ש שזורי יש חידוש זה דאפי' בנו מותר הא לרבנן ג"כ יש חידוש זה לענין לא הפריס על גבי קרקע דאפי' בנו שלא הפריס מותר וכן בן בנו. ונראה לי ברור דדוקא לר"ש דלא חייש למראית עין מתיר בבנו וב בנו אבל לרבנן דחיישי למראית העין רק בלא הפריס ל חיישי כיון דעכשיו נעשה לא חיישינן דוודאי ידעו שהוא ב"פ כיון דעכשיו הי' המעשה ועדיין לא הפריס על גבי קרקע משנמצא אבל בנו ובן בנו שנולדו כדרך הנולדים רק להתיר אותם מצד שאמם היתה בת פקועה וכיון שאמם כבר נאסרה שהרי גדלה וילדה לא שייך להתיר ולד הנולד אפי' בלא הפריס על גבי קרקע דמה נפקא מינה כיון שהוא עצמו אינו בן פקועה רק ההיתר מכח אמו ושפיר שייך מראית העין שהרי אמו היתה צריכה שחיטה ומה נשתנה בנו להתיר בלא שחיטה כיון שנולד וכן יש לי להוכיח מתוך דברי הר"ן ז"ל שכתב דבבנו ובן בנו אין טריפות פוסל אפי' לרבנן דמר"ש נלמד לרבנן. ובאמת דבר זה לא הי' צריך לאמרו דכיון דבטריפות לא שייך מראית עין שאינו ידוע טריפותו א"כ מה נפקא מינה הוא או בנו גם עיקר דבריו לא נתבררו לי דמנין פשיטא לי' דהלכה כר"ח דהא ר"י פליג עלי' דבנו לא אפי' לר"ש שזורי והרי בגמרא דבעי לאתויי דהלכה כר"ש שזורי מייתי מדר' חנינא ור"י לא פליג רק בבנו אלמא אי הוי ר' יוחנן פליג בתר ר"י אזלינן א"כ בבנו דוודאי פליג א"כ לרבנן נמי טריפות פוסל בבנו. אבל בלא"ה למה דייק הר"ן לענין טרפות בשחיטה עצמה הוי לי' לומר דמר"ש נשמע לרבנן דגם בבנו ובן בנו מותרין בלא שחיטה בלא הפריסו כמו לר"ש מותרין אפי' גדלו כן לרבנן בלא הפריסו וברור דבהא וודאי לרבנן בעי שחיטה אפי' לא הפריסו. ותמהני מאוד על הרב הש"ך סי' י"ג שכתב על מה שכתב המחבר דבנו ובן בנו כולן צריכין שחיטה מדבריהם וז"ל כיון שהפריסו על גבי קרקע משמע בהדיא דאותן הצריכין שחיטה דוקא בהפריסו וזה אצלי מן התימה וברור לפע"ד דאפי' לא הפריסו צריכין שחיטה ודברי הש"ך תמוהין כמו שבארנו:

שם דנפל דובא עלי' פירש"י הזאב טרפו ולא הי' יכול עוד לחיות. ולא נתבאר מה ביקש בכל האריכות הזה אטו עד השתא לא ידעינן דטרפה אינה חי' ורחוק לומר דמשמע לי' מדלא זכר שהי' דקה. שלא דרסו רק הכהו מכה רבה שאינו יכול לחיות אבל דרוסה אינה בגסה ועוד דדעת רש"י דזאב דורס בגסה. ונראה לי דכוונת רש"י ז"ל דקשיא דכפי הנראה בא לשאול שהי' חושב דלא בעי שחיטה כלל דהא מקשה לי' אחר שאמר לו זיל שחטי' מר' חנינא לא שהי' חושב דלא מהניא לי' שחיטה לפי שנטרף א"כ מה זה שאמר דנפל דובא עלי' הא בלא"ה צריך לשאול אי בעי שחיטה לזה פי' דהי' בדעתו לגדלו והי' לו פנאי לישאל רק לפי שנפל דוב עליו והי' ירא שימות מיהר לישאל אי צריך שחיטה או לא מיהו יש לדקדק עדיין לאיזה צורך משמיענו שבא לישאל לאיזה סיבה ומה נפקא מינה בזה ומה שפירשו התוס' והרא"ש דבא לאשמועינן שאין טריפות פוסל בבן פקועה דלא שייך שירצה להשמיענו דין גמור דרך סיפור מה שאין ענינו לכאן גם לא מצינו שהוא אמר לרב אשי שנטרף ורב אשי לא השיב לו מזה כלום. לזה נראה לי עיקר כהיש דוחין שהביא הרא"ש וכוונתם דהי' הב"פ גסה ובא לישאל דהי' חושב דזאב דרס בגסה כת"ק דר"י והשיב לו זיל שחטי' דזאב לא דריס בגסה ומקשה לי' מר"ח דהלכה דלא בעי שחיטה וכן נראה באמת שאי לא הי' חושב שנדרס ולא מהני לי' שחיטה בוודאי לא הי' בא לישאל כלל והי' שחטו עכ"פ לכתחילה כרבנן דר"ש שזורי ומה הי' לו לטרוח לבוא לישאל כיון שיכול לשחטו רק הוא הי' חושב שנטרף ושוב לא מהניא לי' שחיטה והוי ס"ד כיון דבדיעבד הוא יש לסמוך בוודאי על ר"ח דפסק כר"ש שזורי ורב אשי השיב לו דהשתא נמי מהניא לי' שחיטה או דלטרפות לא חיישינן למראית העין או משום דזאב לא דריס בגסה ועכ"פ שפיר יש לדחות שאין מכאן ראי' דטריפות ליכא בבן פקועה אבל הא וודאי דאותו השואל הי' חושב דאי בעי שחיטה אין לו תקנה כיון שנטרף דאל"כ לא הי' בא לשאל והי' שחטו לצאת ידי ספק ועמ"ש בתוס':

שם אמר לי' ר"י לדברי ר"ש שזורי קאמר ולי' לא ס"ל. יש לדקדק על כל פנים לא הוזכר בדברי ר"י דחולק והרי ר' אדא בר חבו לא הביא ראי' דר"י בהכרח סבר כוותי' רק דמר"י אין הכרח דחולק שהרי לא חלק רק בבנו אבל בו יכול להיות דמודה וכל כמה דלא מצינו חילק מאיזה צד לא נפסוק כר"ח גם קשה הא דמקשה לי' שוב מרבנן וכו' ולא עוד דמאי אולמי דרבנן מהך דמעיקרא. ונראה לי דרב אשי דייק בהכרח דר"י פליג על ר"ח דוודאי טעמו של ר' יוחנן דר"ש לא אמר בבנו משום דקתני במתניתין אפילו בן ה' שנים וחורש בשדה ומדקאמר הרבותא רק בו ש"מ דבנו לא דאל"כ הוי לי' לומר רבותא טפי אפילו בנו מותר כה"ג והשתא ממילא מוכח דלית הלכתא כר"ש שזורי דאי הלכה כוותי' אין הכרח כלל דר"ש שזורי הי' אומר בבנו ג"כ רק תנא דמתניתין לא רצה לפסוק כוותי' רק בו ולא בבנו לכך לא מייתי רק בו דבהא הלכה כוותי' ואהא מקשה לי' מרבנן דקאמר ולא עוד אלא שכל מקום ששנה ר"ש שזורי הלכה כוותי' [ובמשנתינו הוא ט"ס כמבואר בהגה] א"כ שפיר י"ל דר"י סובר ג"כ הלכה כר"ש שזורי בכל מקום ושפיר מוכח ממתניתין דלא נקט בנו דבבנו לא אמר דליכא למימר משום דאין הלכה כוותי' בבנו דאי אמר ר"ש שזורי בבנו ג"כ ממילא הלכה כוותי' בהא ג"כ וע"כ דלא אמר בבנו ועדיין אין הכרח מדברי ר' יוחנן כנ"ל:

שם אף בחול שאלו ואכלו על פיו פירש"י ז"ל משום דדימוע אין לו תקנה ומזה יש להוכיח דסובר רש"י דאפילו איסור דרבנן אסור להוסיף ולבטל בידים דאל"כ מה בכך דליכא רק מאה כיון דדמאי דרבנן הרי יש לו תקנה להוסיף ולבטלו וכבר נחלקו הפוסקים בדבר זה והוא מבואר בי"ד סי' צ"ט עיי"ש:

בתוס' בד"ה ב"פ מה שפי' בקונ' וכו' והכל מגומגם וכו' דחשיב כל סי' כחציו שחוט ע"כ. ולדעתי אי מטעם חציו שחוט אתינן עלה אכתי הי' יכול לשחוט עכשיו דהא חזי בחצי קנה פגום אפילו בבהמה דבעינן ב' סימנים מ"מ כל של נפגם רובו אכתי סימן מיקרי ויכול לשחוט הנשאר א"כ הכא אפילו בושט דוקא בעלמא שכשנפגם כל שהוא הוי נבלה נפסל לשחיטה אבל הכא ושט וקנה שאין דכל שלא נשחט רובן יכול לשחוט שני חצאין הנשארים דהוי להו כב' סימנים שלימים ולכך הוצרך רש"י ז"ל לומר שאין לו רק סי' אחד מצד אמו ובחד סי' לא מתכשרה שאין שחיטה נוהגת בסי' שמצד האב כלל דליכא למימר דהוי כנשחט ממש ונצרכנו לשחיטת הסי' ששוחט עכשיו דא"כ הוי להו שהיי' וע"כ שתאמר שזו שחיטה חדשה היא מתחילה א"כ לא הוי רק סי' אחד:

ולעיל (דף ס"ט) פירש"י בד"ה אין לו תקנה דסימניו אינן סימנין דפלגי' כשחוטין דמי ואי נמי הוי לי' בר סי' אחד ובהמה בחד סי' לא מתכשרה הרי דרצה לומר דבאמת שני חצאין ג"כ לא מיקרי סימנים רק אפילו תאמר דשני חצאין הוי סימנים כאן ליכא רק סי' אחד ולפי זה גם ענין השהיי' שכתב רש"י ז"ל לא נתכוין לומר באמת אותו הטעם רק עיקר הטעם שאין שחיטה נוהגת כלל בחצי של אביו רק כוונתו דע"כ אתה צריך לדון דחלב האב אין שחיטה נוהגת בו כלל שאי אפשר לומר דחלק האב הוי ג"כ סימנים רק שנשחטו וממילא שוחט עכשיו חלק האם ויהא שחוט כולו דא"כ הוי לי' שהי' ולא נשאר רק מה שהקשו על רש"י ז"ל דפי' דר' משרשי' לית לי' ד' סי' אכשר רחמנא ויתבאר בסמוך:

בא"ד דחצי הגוף של ולד הבא מכח אמו לא נשחט כלל לשון זה קשה מאוד לכאורה כיון שאין שהיי' פוסלת והו שוחט עכשיו מה בכך דלא נשחט הרי הוא שוחט עכשיו לפנינו אבל כוונתם פשוט דבשלמא בשהיי' דעלמא כששוחט חצי הראשון ואחר שעה חצי השני אי לא היתה שהי' פוסלת הי' בכאן לכל הבהמה כולה שחיטה שלימה דחצי ששחט מעיקרא כל הבהמה נשחטה אותו חצי שחיטה ואח"כ בחצי השני נשחטה כולה שחיטה שלימה אבל כאן חצי הבא מכח אמו אכתי לא הי' לה שום שחיטה כלל אפילו חצי שחיטה לא הי' לה עד עכשיו דאז כשנשחט חצי הראשון לא הי' אז לחלק האם שום התחברות עמו כלל א"כ חלק זה של האם אין לו רק חצי שחיטה ואנן שחיטה גמורה בעינן וזה ברור:

בא"ד שחיטת טריפה לא הוי שחיטה והר"ן ז"ל אמר בסוגנין אחר דכיון דהועילו סי' אמו לולד באכילה לא אמרינן ד' סי' אכשר בי' רחמנא ודוקא שחיטת טריפה שלא הועילה לולד באכילה כלל אז אמרינן ד' סימנים והביא ראי' מאבר היוצא דאין מתירין את האבר בסימני עצמו וע"כ משום דהועילה השחיטה לגוף הולד חוץ האבר ויש להבין להר"ן דהא כאן ג"כ לא הועילו סימני אמו לולד כלל שהרי אין לו תקנה ולא דמי לאבר היוצא דגופו חוץ האבר מותר באכילה ע"י שחיטת אמו משא"כ שאין היתר לולד כלל ע"י שחיטת אמו וצריך לומר דעל הולד המורכב הזה בלא"ה לא קשיא כלל דמורכב זה אותו חלק שאין טעון שחיטה אינו כלל מצד שחיטת אם אביו רק מכח אביו דהוי כנולד מן הדג ולא אמרו ד' סי' וכו' רק היכי שאנו דנין מכח שחיטת אמו אבל ולד המורכב זה מצד אביו דנין אותו והרי אביו הי' מותר בלא שחיטה וע"כ כל הבא מכחו לא בעי שחיטה רק דס"ד לומר שלא נתיר אביו בסי' אמו רק בסי' עצמו כדי להתיר הולד הנולד ממנו ג"כ ע"י שחיטה ועל זה שפיר תירץ הר"ן כיון דאין מתירין אבר היוצא בשחיטה ולא אמרינן נניח סימני אמו וע"כ דלא אמרינן להניח סי' אמו שכל