תפארת יעקב על חולין חלק ב כג

הגדול לפי גדלו אבל לבה"ג דכל שהוא קאמר השיעור שוה בכל, מיהו נראה לי דלכך לא ניחא ליה לרש"י פירוש זה דמשמע דשיעורא דר"נ היינו שיעורא דרב ביבי דלעיל והרי יש בושט מרחיב ונופל ומרחיב ועומד והוא תורבץ והיכי ס"ד דכל זה הוא כל שהוא, גם משמע דר' יונה לעיל פליג דלא בעי כולי האי והרי ר"נ מיקל מכולן בכל שהוא, לכן נראה לו לרש"י עיקר כפי' ראשון, מיהו לפי מה שפירשתי בגמרא אתי שפיר לשני הפירושים דלפי' ראשון הכוונה מהתחלתו ד' אצבעות והוי ממילא הרחקה גם בושט ולפי' בה"ג השיעור בושט עצמו דבר מועט להרחקה, ועמ"ש בחידושי לי"ד בענין זה בגמ' מתקיף לה ר"פ וכו' ולר"פ קשיא מתניתין וכו'. לשון זה קשה מאד דהיכי שייך לומר ולר"פ קשיא מתניתין אטו לדידן לא קשיא ועכ"פ הוי ליה לומר ור"פ תיקשי ליה מתניתין אבל ולר"פ קשיא מתניתין משמע דהקושיא על ר"פ, וכן מדקאמר בשלמא מתני' ר"פ לא קשיא משמע דעל ר"פ מקשה ומתרץ, ונראה לי דמזה ראי' לדברי בה"ג דסובר עיקור אינה טרפה רק אי איפשר לשוחטה והשתא לדידן לא קשיא כלל דמתני' באה לומר שאין בנטילת לחי טרפות שאם היה בו טרפות ממילא בניטל רובו היתה טרפה דרובו ככולו אבל כיון דאין בו טרפות רק שאי איפשר לשחוט ממילא כל שאיפשר לשוחטה כגון שעדיין נשאר קצת מן הלחי כשרה, וכ"ש לפי הנראה מלשון התוס' בד"ה והא איכא דלכך בנדלדלו טרפה דלא הדרא בריא אבל עיקור אינה טרפה דנעשה בנחת משמע דס"ל דעיקור סימנים הדרא בריא א"כ אף דאי איפשר לשוחטה ואי שחטה בסימנים עקורים הוי נבלה אבל מ"מ כל שלא שחטה יכול לחזור ולהיות בריאה ותכשר לשחיטה, וכן מצוי בעופות דאחר שחיטה נמצא שמוט ואי היה ממתין מלשחוט היו הסימנים חוזרין למקומן א"כ שפיר קתני במתני' ניטל הלחי כשר והיינו דהדרא בריא ותהא כשר לשחיטה ג"כ, אבל ר"פ דמקשה לשמואל והיינו דמשמע ליה או דעיקור סימנים הוי טרפה או דמשמע ליה כשר דקאמר שמואל היינו אפי' נראה אחר שחיטה או אפי' אי יש להכיר זה מעיקרא מ"מ כשר משמע ליה דכשר מיד ויכול לשוחטה א"כ תיקשי ליה מתניתין דקתני ניטל הלחי כשר והא אינו יכול לשוחטה או טרפה מטעם עיקור:

ועכ"פ אני תמה על חכמי לוניל שהקשו על הרמב"ם דמטריף ניטל לחי העליון והיינו מדקתני ניטל לחי התחתון ש"מ דעליון טרפה וכתבו הם דניטל לחי התחתון קמ"ל רבותא דלא ניחוש לעיקור והשתא תיקשי תינח לפי מה דמשני הא דאיגום איגומי א"כ י"ל דקמ"ל דלא חשיב עיקור אבל בס"ד דהיה חושב דניטל הלחי כולו א"כ באמת הסימנים עקורין, וע"כ דלא בא התנא להורות רק שאין טרפות בנטילת לחי א"כ למה קתני תחתון הוי ליה לומר רבותא אפי' בעליון או שיאמר נטלו הלחיים סתם ולמה פרט דוקא תחתון מה שאין זה כשר גמור דהא אינו ראוי לשחיטה וע"כ דעליון באמת טרפה, מיהו גם דברי הרמב"ם בתשובתו תמוה מאד לכאור' שכתב מי תלה הסימני' בלחי עד שנחוש לעיקור והרי דבר זה מפורש כאן שהסימנים דבוקים בלחי ויש להם שייכות בלחי לעיקור ויתבאר בסמוך:

שם הא דאיעקור עיקורי הא דאיגום איגומי מעילוי סימנים פירש"י שנגמם הלחי מעל הבשר המוטל על הסימנים והסימנים עדיין מעורין בבשר, ובאמת לא משמע הכי כלל רק לא בא לחלק אלא בין אי נטלו הסימנים מן הלחי או שניטל הלחי מן הסימנים דבהא נעקרו הסימנים ובהא לא נעקרו רק הלחי נגמם מעליהם, ונראה שזו היתה דעת הרמב"ם ז"ל בתשובותיו שהשיב לחכמי לוניל מי תלה הסימנים בלחי עד שנחוש לעיקור והיינו שהסימנים אינן תלויין בלחי רק תלויין בין החיך והלשון רק דבוקין בלחי ג"כ, והשתא שמואל דקאמר תורבץ שניטל כולו מלחי א"כ שניטל התורבץ והלחי עומד הרי נתלש ממקום תלייתו בין חיך והלשון דאי עדיין תלוי שם לא ניטל כלל, אבל הך דמתניתין דקתני ניטל לחי התחתון א"כ הסימנים עדיין תלויין בין החיך והלשון רק בשר הלחי נגמם והסימנים נשארו תלויין במקומם ושפיר אין שום רבותא שלא לחוש לעיקור רק דקמ"ל דנטילת לחי אינו מזיק ושפיר קשה ליתני רבותא עליון וע"כ דעליון באמת טרפה, מיהו מה שתמה הרמב"ם שם על מה שכתבו לו חכמי לוניל ואם זו טרפה היאך נתיר המסוכנת דלא ידע מאיזה צד באה קושיא זו עד שנצטרך לפרקה, ובאמת חכמי לוניל יפה כתבו כי מאחר שלא הוזכר אבר זה להטריף בשום מקום רק שנדון טרפותו מצד כל שאין כמוה חיה א"כ מסוכנת נמי אינה חיה ולמה מתירין אותה וע"כ שאין להוסיף על הטרפות אפי' לפי דעתנו אינה חיה, אך לפי מה שכתבתי לעיל דדוקא טרפות שאינו בכלל ח' מיני טרפות שמנה עולא אבל ניטל לחי העליון בכלל נטולה היא וממילא כל שאינה חיה טרפה כנ"ל:

שם לא תימא כולו אלא אימא רובו. יש לדקדק דבשלמא להיפוך היכא דקתני כולו ואנו צריכין לומר דרובו ג"כ כך הדין שייך לומר כולו לאו דוקא ורובו ככולו אבל שיאמר כולו וכולו באמת טרפה רק רובו כשר א"כ לא שייך רובו ככולו, ורחוק לומר דמשבש דברי שמואל דלא אמר כלל כולו רק רובו אמר, ונראה לי דכך הכוונה דוודאי עיקור סימנים אינה טרפה רק שאינו ראוי לשחיטה ודוקא בכולו אינו ראוי אבל במיעוט ראוי לשחיטה ואי היה הדין ברובו טרפה הוי רובו ככולו קמ"ל דכולו אינה טרפה ונ"מ ברובו כשרה לגמרי דאז ראויה לשחיטה ועמ"ש בסמוך:

שם הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרוק איפרוקי. פירש"י ז"ל מבואר בזה אבל דברי הרי"ף ורמב"ם ז"ל סתומים וחתומים בזה לא נודע גירסתם ופירושם, ולדעתי נראה פשוט דוודאי הך לא תימא כולו אלא רובו אין הכוונה לשבש דברי שמואל רק כמו שכתבתי דלא תימא כולו כשר גמור רק דבא לאשמועינן דרובו אף דהוי ככולו מ"מ כשר משום דכולו ג"כ אינה טרפה רק שאינו ראוי לשחיטה וברובו דראוי לשחיטה כשרה, ואהא מקשה מדרבה בר בר חנה דאמר סימנים שנדלדלו ברובן טרפה וקשה בתרתי חדא ממה דאמר שמואל דאפי' בכולו אינה טרפה שנית ממה דמכשיר ברובו לגמרי ורבב"ח מטריף ברובו, ואהא משני דהנך תרתי דשמואל, בכולו דהוי עיקור ואינה טרפה וברובו דכשרה, תרווייהו לא דמי לדרבב"ח דהנך תרתי לאו בנדלדלו דהיינו נתרסקו [כן מוכח ברמב"ם דחשיב לה בנפולה רק שכתב בסימנים שנדלדלו אפי' לא נפלה אלמא דנדלדלו היינו שנעשה בהם דלדול וריסוק כעין נפילה] רק הא דאיקפל איקפולי דהיינו שנקלף לגמרי בהא הוי עיקור ואינה טרפה הא דאיפרוק איפרוקי שלא נקלף לגמרי רק נפרק רובו ועל הרוב שייך לשון פירוק אבל תרווייהו לא נדלדלו והך דרבב"ח בנדלדלו והן הן דברי הרמב"ם ע"ש:

בתוס' בד"ה והא איכא עיקור סימנים לפי' הקונ' וכו' ותימא עד סוף הדיבור כל דבריהם לא נתבררו לי ומתחילה אבאר פשטות כוונתם ואח"כ אומר מה שנראה לי בסתירת הדברים, והוא דיש להבין דהוי להו להקשות בלא"ה לפירש"י דסובר עיקור סימנים טרפה דהיכי פשיטא ליה דהוי טרפה, גם מה שכתבו ע"כ אינו נטרפה לשון זה ע"כ אינו מובן כלל והוי להו לומר הא שמואל לא מטריף בתורבץ בנקב, גם מה שכתבו וכי תימא דלא גרע משמוטת גרגרת שהיא טרפה וכתב מהר"ם דהיא מפסוקת גרגרת דקתני במתני' ובאמת אין זו ראיה דרש"י מפרש פסוקת גרגרת בסכין פגומה ועיי"ש מה שדחק בזה, גם מה שכתבו בישוב דברי בה"ג ומיהו ספרים דגרסי מעיקרא וכו' אבל לספרים דגרסי אין דבריהם מובנים, ומהר"ם כפי פירושו הוצרך למחוק הא דאיקפל איקפולי, גם קשה לפי פירושו מ"ש דבתר הכי כתבו אבל לספרים דגרסי בתר והא אמר שמואל ברובו לא קשיא וכו' ומ"ש דמעיקרא להנך ספרים דגרסי מעיקרא הא דאידלדל אידלדולי לא זכרו מקומו בתר והא אמר שמואל ברובו, אבל אני אפרש דבריהם בפשיטות, והוא כיון דלא. ס"ל לרש"י סברא דבה"ג שיש גזה"כ אף שאין עיקור טרפה מ"מ אין שחיטה מועלת, א"כ כיון דתניא בהדיא שמוטת גרגרת דפסולה ואפי' בעוף ששחט ושט וגרגרת נשמטה פסולה א"כ ממילא שמוטת גרגרת ע"כ טרפה, ולפי זה ממילא שמוטת ושט ג"כ טרפה דלדידן אין חילוק בין תורבץ לושט כלל דתרווייהו במשהו, אבל כאן דמקשה לשמואל והא איכא עיקור סימנים ושמואל סובר תורבץ ברובו וע"כ יש סברא לחלק בין ושט לתורבץ הושט לשמואל א"כ בהך סברא נחלק ג"כ דבתורבץ לא איכפת לן שמוטה ודוחק לומר דלא גרע משמוטת גרגרת דמפורש דשחיטתו פסולה וע"כ טרפה היא לרש"י דלית ליה סברת בה"ג א"כ ה"ה שמוטת ושט, זהו דוחק דדוקא גרגרת כיון דלמעלה ממקום שחיטה ובמקום שחיטה שוין לכך נשמט טרפה אבל בושט כיון דחלוק תורבץ מושט אפי' ניטל אין הכרח דטרפה, ומה שתירצו על בה"ג כך כוונתם דיש גורסין מעיקרא דקאמר אלא לשמואל קשיא לא קשיא הא דאיקפל איקפולי הא דאידלדל אידלדולי [ולא גרסי לא תימא כולו אלא רובו] והכוונה הא דאיקפלי איקפולי היינו שנקלף כולו ואידלדל אידלדולי היינו שלא נקלף כולו כשר והשתא שפיר ידע המקשה דרבב"ח דאיפרוק בכח ועיקור סי' דאינה טרפה שנקלף בנחת רק דמשמע ליה כיון דלשמואל אידלדל אידלדולי הוי כמו סי' שנדלדלו דרבב"ח ומ"מ כשר ומשני דדלדול דשמואל ג"כ שנקלף המקצת בנחת ולא מחלקינן מעיקרא רק בין כולו למקצתו והך דרבב"ח שנדלדל בכח אבל להנך ספרים דגרסי מעיקרא כדקאמר אלא לשמואל קשיא כמו ספרים שלנו לא תימא כולו רק רובו ומקשה בתר הכי והא אמר שמואל תורבץ הושט ברובו אלמא דברובו נמי מטריף, ומשני הא דאינקב אינקובי הא דאיקפל איקפולי והיינו הא דמטריף שמואל ברובו באינקב אנקובי וכאן דמכשיר באיקפל איקפולי ובתר הכי מקשה מרבב"ח ומתרץ הא דאיקפל איקפולי הא דאיפרוק איפרוקי והשתא מעיקרא ידע דהך דשמואל שנקלף בנחת א"כ כדמקשה מרבב"ח ס"ד דרבב"ח נמי בנקלף בנחת א"כ תיקשי ליה לרבב"ח עצמו הא בעיקור סימנים אינה טרפה והיכי משכחת לה שלא תהא טרפה כיון דאפי' נקלף בנחת טרפה לרבב"ח והוצרכו לתרץ דהוי מצי לומר ולטעמיך ואתי שפיר דברי התוס' בלי שום הגה"ה וזה ברור:

ומעתה אומר מה שאני תמה בעיקר דבריהם בראשונה מה דפשיטא להו דלרש"י עיקור סימנים טרפה הוא תמוה, וכבר הוכחתי לעיל ד"כ להדיא מפירש"י דאינה טרפה רק אין שחיטה מועלת ועיקר הוכחה שלהם ממה שלא פירש"י לעיל ד"ט דקאמר שמואל כל טבח שאינו יודע ה"ש אסור לאכול משחיטתו וחשיב עיקור ומפרש רש"י