תפארת יעקב על חולין חלק ב רלט

כשהוא חי ואינו נבלה אינה מטהרת אותו לכשימות לאחר זמן והרי הכא משמע בהדיא דס"ד שמת אח"כ וטהור מלטמא לרבנן ולהנ"ל ניחא דדוקא לפום מה דס"ל לתנא דברייתא ור' חסדא לס"ד דרבא דלרבנן לא בעי שחיטה כלל ומטהרת אפי' לאכילה א"כ בוודאי טהור מלטמא במשא כיון שהותר תיכף באכילה ולא הוי קשיא לי' לרבא רק כיון דס"ל כר"מ למה יהא טהור אבל לרבנן ניחא והוצרך לומר מצאו מת ואפי' לר"מ טהור אבל לפי האמת דר"ח לרבנן קאמר ובעי שחיטה דאמו לא מטהרת לי' לאכילה א"כ ר"ח נמי שמצאו מת קאמר רק דלא הי' יכול ר"ח לתרץ עצמו שמצאו מת כמו בברייתא וכולה ר"מ דמה חידש על הברייתא והוי לי' לומר הברייתא וע"כ דלרבנן קאמר ומכח ד' סימנים א"כ ממילא מיירי במצאו מת דאי מת אח"כ כיון דמעיקרא לא הי' נבלה לא נטהר מידי נבלה בשעת שחיטת אמו לכשימות והיינו דקאמר לדידי נמי לא קשיא משום דאיהו נמי מיירי במצאו מת רק לא דמיירי לר"מ רק לרבנן וד' סי' אכשר בי' רחמנא ואי מצאו מת טהור אבל מת אח"כ כיון שלא ניתר באכילה אין שחיטת אמו מטהרו מידי נבלה כשאינו עכשיו נבלה רק לכשימות:

מיהו בעיקר קושית הרשב"א ז"ל מהא דרבא דלעיל יש לי לומר בלא"ה דלעיל ס"ל לרבא שלא נתנה תורה סי' אמו לקולקולא רק להקל והיינו דאי אמו טרפה נתקו ממנו סימני אמו להתירו בשחיטת עצמו אבל וודאי כיון שנתקו סימני אמו כשמת הוי נבלה שאין משתמשין בשניהם שיפעלו שניהם כשימות יפעלו סימני אמו וכשישחט יפעלו סימני עצמו רק כשהוא טרפה נתקו ממנו סימני אמו לגמרי ולכך כאן דאי מת טהור מלטמא במשא לא ס"ד דרבא דד' סימנים מכשירין אפי' כה"ג:

בתוס' בד"ה ולטעמיך הא דתני ר"ח תימא כיון דידע ברייתא הוי לי' לומר ברייתא. הרשב"א ז"ל כתב ליישב זה והכריח דלא גרסינן בברייתא השוחט את הטריפה רק השוחט את הבהמה ואיני יודע מעלה ארוכה לקושיא זו דפשיטא דברייתא בטרפה איירי דאי בכשרה מאי קאמר טהור מלטמא במשא הא מותר באכילה כיון דאמו כשרה וע"כ בטריפה אבל כבר כתבתי בגמרא ליישב קושיא זו ואדרבא היינו דקשיא לי' לרבא דוודאי ידע לפרושי ברייתא שכבר מצאו מת אבל רבא ידע דע"כ ר"ח ענין אחר קאמר מדלא קאמר ברייתא והי' קשה לו מאוד שיהיו עולין דברי ר"ח יפה באופן אחר דמפרש ברייתא כיון שיש סתירה בדבריו ור"ח השיב לו כיון דע"כ מפרשת ברייתא כולה כר"מ ולרבנן לא בעי שחיטה כלל אפי' בטרפה א"כ שפיר קאמינא אנא כולה כרבנן ומכח ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ומה שאמרתי טעון שחיטה הוא לאפוקי מתנא דברייתא דסובר דלרבנן לא בעי שחיטה כלל רק לר' מאיר מדקתני טעון שחיטה ודו"ק:

בגמרא היינו ת"ק. איכא למידק כיון דבהדיא קאמר ר"ש אפי' ה' שנים וחורש בשדה א"כ מה קושיא היינו ת"ק דהוא לא ס"ל אפי' חורש בשדה ואם לא משמע לי' בדברי הת"ק לחלק דסתמא קאמרו שחיטת אמו מטהרתו א"כ מה השיב הפריס על גבי קרקע א"ב מ"מ מסתמא מכשיר אפי' אח"כ ואם הוקשה לו איזה זמן סובר הת"ק לא הוי לי' לומר היינו ת"ק רק ות"ק עד כמה ומלשון הקושיא משמע דלא הוי ניחא לי' כלל שיחלוק הת"ק רק לעולם מכשיר והי' אפשר לומר דוודאי יש לומר דת"ק חולק על ר"ש רק כיון דלא ידע לחלק בהפריס ממילא משמע לי' ע"כ דמתירו לעולם דמה גבול תתן לו ואי הי' לו לת"ק גבול בזה הי' לו להגביל זמן להתיר. מיהו עדיין אינו עולה יפה דשפיר יש לומר דת"ק לא מכשיר לי' רק תיכף כשנמצא במעי אמו ולא הוציאוהו לחוץ וכל שהוציאוהו לחוץ בפני עצמו טעון שחיטה ור"ש מטהר אפי' חורש בשדה ואי ה"נ לא משמע לי' במאי נתפייס המקשה יותר במה שהשיב לו הפריס על גבי קרקע א"ב. ונראה לי דוודאי הי' מקום לפרש דת"ק לא מכשיר לי' רק תיכף כשמצאוהו דעדיין לא הי' בפני עצמו כלל אבל כשנפרד ממנה טעון שחיטה ור"ש חולק אפי' חורש בשדה רק דקשיא לי' על זה דהא ר"מ קאמר טעון שחיטה וחייב באו"ב א"כ ע"כ הך טעון שחיטה דר"מ היינו למחר דבו ביום אסור לשחטו מכח או"ב שהרי נשחטה אמו וע"כ למחר א"כ משמע דרבנן פליגי עלי' דאפי' למחר אינו טעון שחיטה א"כ שפיר קשיא לי' היינו ת"ק כיון דת"ק מכשיר לי' ע"כ אפי' הוציאוהו ולמחר א"כ איזה גבול יש לו וע"כ דמתיר לעולם ואהא משני לי' הפריס על גבי קרקע א"ב דת"ק סובר דוקא כל שעדיין אינו שור בפני עצמו כגון שלא עמד על רגליו אז נטהר בשחיטת אמו ור"ש סובר אפי' חורש בשדה:

שם הפריס על גבי קרקע א"ב. הנה מלשון הרא"ש ז"ל ושאר פוסקים משמע דהטעם הוא משום מראית העין כמו שאסרו בכל מקים דם הככר ודם דגים ובשר בחלב שקדים וכדומה שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם. אבל רש"י ז"ל פי' טעון שחיטה מדרבנן דלא ליתי לחלופי לאכול בהמה בלא שחיטה והנה אי אפשר לפרש כוונת רש"י ז"ל שילמדו ממנו אחרים ויאכלו בלא שחיטה דלא הוה לי' לומר לאכול בהמה בלא שחיטה דאטו חיישינן שיטעו דבהמה לא בעי שחיטה וחי' ועוף בעי שחיטה והוי סגי לי' שיאמר דאתי לאכול בלא שחיטה גם לא מצינו בשום מקום החשש מראית העין שיהא הכוונה שילמדו אחרים לעשות כמוהו וכ"ש דלא שייך בשביל שוטה זה שלא שחט יתבטל מצות שחיטה לגמרי אף דהכל שוחטין גם לשון לחלופי מגומגם כי אין זה חליפין רק שיתירו בהמה דעלמא בלא שחיטה ואם מצינו לשון כזה כה"ג ריש גיטין אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א היינו שיחליפו הטעם דאין הטעם משום עיגונא רק הטעם כיון דמדאורייתא לא בעי קיום סגי בע"א וה"ה שטרות דעלמא ובאמת אין הטעם כך רק משום עיגונא אבל כאן לא שייך חילוף רק שיאכלו בלא שחיטה ואם הטעם משום מראית העין הטעם משים חשדא שיחשדוהו ולא שילמדו ממנו לעשות כמוהו:

לכן נראה לי דכוונת רש"י ז"ל דלמראית עין וחשדא לא חיישינן כאן כלל דלא יחשדוהו כיון שיכול לשחוט והוא מוחזק בכשרות בוודאי בן פקועה הוא וע"כ לא שייך חשדא רק כשאין רואין עושה איסור יחשדו שעשה אבל לא שייך חשדא כשרואין גוף הדבר שעושה שהוא מעשה תמהון מסתמא ישאלו לו למה עושה כך והוא ישיב שהוא ב"פ רק עיקר החשש כאן דיחליף בביתו בטעות שיחשוב שהוא הבן פקועה ובאמת יוחלף לו בבהמה אחרת דוגמתה ובזה אתי שפיר הך מימרא דאביי בסמוך דאי הוי הטעם משום מראית העין אין טעם לחלק בקלוט דאטו קליטותו מורה על פקיעותו ומי שיבוא ממקום אחר ויראה הורג בהמה ואוכל מאיזה צד יחשוב שהוא ב"פ בשביל שהוא קלוט אבל משום איחלופי ניחא דוודאי יזכור תמיד שזה הב"פ קלוט הוא ולא יוחלף לו באחרת לטעות דאחרת הוא הב"פ ובהכי ניחא דלא מצינו פלוגתא דר"ש שזורי ורבנן בחשש מראית העין במקום אחר ומ"ש כאן דנחלקו והרי ר' חנן בר אמי סובר בביצה דב"ה ס"ל בחדרי חדרים מותר ובוודאי הלכה כב"ה וכאן לית הלכתא כר"ש שזורי ואפי' בביתו באין רואה אסור ולפירש"י ניחא ועמ"ש עוד לקמן בפירש"י גבי קלוט דלכאורה אינו נראה כן אבל באמת גם שם כוונתו כך:

שם ב"פ הבא על הבהמה מעליותא וכו'. הנה לא ביאר ר' משרשי' אי דוקא דבהמה מעליותא הולידה או אפילו נשחטה ונמצא בה חי ובש"ע סי' י"ג כתב המחבר והוליד משמע דאי נמצא חי אחר שחיטה דינו כב"פ דעלמא בלא הפריס מותר ובהפריס צריך שחיטה וכ"כ הש"ך שם להדיא אלא שאני תמה שראיתי בלשון הר"ן ז"ל פ' או"ב שכתב דאי אין חוששין לזרע האב ב"פ הבא על בהמה מעליותא יש לו תקנה בשחיטת אמו דלא כר' משרשי' דאמר אין לו תקנה משמע בהדיא דהך דר' משרשי' בנמצא בבהמה מעליותא שנשחטה ומ"מ אין לו תקנה ויודע אני שיש מקום לדחוק בדברי הר"ן ז"ל דלפי שמה שאין לו תקנה הוא מצד חלק האב שבו שלא הי' צריך שחיטה לכך כיון דאין חוששין לזרע האב יש לו תקנה מצד האם דצריכה שחיטה ואין משגיחין על חלק האב שאין לו שחיטה רק בתר אמו שיש לה שחיטה גריר אבל הוא דחוק מאוד ולמה לו להזכיר זה והוי לי' לומר יש לו תקנה בשחיטה או בשחיטה כאמו ומדקאמר בשחיטת אמו בוודאי משמע כמו שכתבתי תדע דאפילו קרעה לאמו והוציאו שאין לאמו שחיטה כלל מותר הולד בשחיטת עצמו והיכי שייך שיאמר בשחיטת אמו אלא וודאי כמו שכתבתי ודייק לי' להר"ן ז"ל דר' משרשי' מיירי בנמצא מדקאמר ב"פ הבא על בהמה מעליותא הולד אין לו תקנה משמע תיכף כשנברא ולד מביאתו אין לו תקנה ואפילו היא עדיין מעוברת אין תקנה לשחוט האם ולהתירו דאי דוקא בנולד חי כדרך הנולדים הוי לי' לומר הולד הנולד אין לו תקנה או הבא על בהמה מעליותא והוליד כמ"ש בש"ע. תדע דאי ס"ד דר' משרשי' דוקא בנולד קאמר אבל במעי אמו יש לו תקנה א"כ כיון דר' משרשי' אתי אשמועינן חידושא דולד זה אין לו תקנה א"כ טפי הוי לי' לומר בהיפוך בהמה הבאה על בת פקועה דאז אין לו תקנה לולד כלל תיכף משנברא ובהא וודאי לא מהניא לי' שחיטת אמו כיון דלית לאמו שחיטה כלל כמ"ש הש"ך שם בהדיא וחולק על הב"ח דמתיר כה"ג נמי בנמצא. וע"כ דהשתא נמי קאמר אין לו תקנה כלל ולא מהניא לי' שחיטת אמו כלל. אמנם לכאורה כל טורח זה בחנם הוא דמאיזה צד לא מהני' שחיטת אמו מ"ש מב"פ דעלמא דניתר בשחיטת אמו וכי בשביל שיש חלק מצד אביו שאין טעון שחיטה מיגרע גרע לגבי שחיטת אמו. ואפשר לי לומר שיש לדמות דבר זה להא דאמרינן לעיל סוף פרק א"ט דדרנים שבבהמה אסורין ושבדגים מותרין וקאמר טעמא לחלק