תפארת יעקב על חולין חלק ב רלח

פשיטא שאין קושיא מדברי ר' יוחנן בתלש חלב שהרי מודה ר' יוחנן דניתר בשחיטת אמו אף דלענין חלב חדשים גרמי אבל דברי התוס' בנויים על זה היסוד הנראה מדבריהם לעיל (דף ע"ד) בד"ה מחלוקת דלר"מ כל שהי' חי מעיקרא לא מהני מה שמת אח"כ ומצאוהו מת. והיינו דקשיא להו בהך בעי' דלעיל דלר"מ דשחיטת אמו לא מהניא לי' כלל למה לא יועילו שחיטת עצמו והוי כמו קרעה דמתניתין וטרפה דהכא דכיון שהוא בן ט' חי אין לו מסימני אמו כלום לר"מ דאפי' מת אח"כ לא הותר לזה הוצרכו לפרש הך בעי' דהתם דהא פשיטא לן דד' סימנים אכשר בי' רחמנא התם כיון דאין שחיטת אמו מועיל כלל וכמו כן לרבנן פשיטא לן כיון דהכא מהני אפי' חצי' שחוט כ"ש התם שאינו שחוט כלל רק עיקר הספק דבמעי אמו בלי אויר אף שאין שחיטת אמו מועיל לו לר"מ מ"מ בלי אויר לא שייך שחיטה גבי' וזה שכתבו דהתם שאני דליכא אויר ולכך קשיא להו לר' יוחנן והוצרכו לומר דר' יוחנן אינו אוסר רק לפי שיצא החלב לאויר אבל לפי דעת המפרשים דלר"מ מהני שחיטת אמו לבן ט' חי כל שמת בשעה שנמצא א"כ ממילא עיקר הספק התם מכח סימני אמו והיינו כמו שכתבתי מקודם דכיון דבשעת שחיטת הולד יכול לשחוט האם בכהאי גוונא לא אמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא וא"כ ממילא לא קשיא כלל לר"י מחלב דהא מודה ר' יוחנן דשחיטה של אמו מהני לבן ט' חי ולא מהני לזה חדשים ואין ענינו כלל לחלב ועמ"ש לעיל במשנה באריכות בהך בעי' דר' הושעי' דלעיל בענין זה:

בא"ד היינו לחלב שנתלש ויוצא לאויר העולם. כבר כתבתי מה שיש לתמוה על זה דמאי קשיא לר' יוחנן על ר"ל בלישנא קמא כיון דלדידי' נמי מעיקרא קודם שנשחט הקרבן לא הי' חלב כלל דהא שם לא תלש החלב רק אח"כ נעשה חלב כשנמצא בתוכה והותר בשחיטה ומ"מ צריך קרא למעט מהקרבה א"כ ה"ה לר"ל מה בכך דהוא לא סגי לי' באויר חלב רק באויר בהמה מ"מ הרי כשנמצא הרי יש כאן אויר בהמה ואף שהותר באכילה צריך קרא להקרבה דמ"מ עכשיו חלב הוא בשלמא אי נימא לר"י לא בעי אויר כלל וגם קודם שהותר בשחיטה לא הי' חלב שפיר מקשה בשלמא לדידי כיון שהי' חלב מעיקרא אף שהותר בשחיטה מ"מ חלב הוא וס"ד להקריב אבל לר"ל לא הי' מעולם חלב ואח"כ הרי הותר מעיקרא בשחיטה ולא צריך קרא אבל לדברי התוס' וודאי קשיא:

וראיתי למהרש"א ז"ל בפירש"י בד"ה דהושיט ידו שהקשה על מה שפירש"י דכי שחט לה מודה ר' יוחנן דמאי מקשה ר"ל לר' יוחנן בל"ב אלא לדידך ליקרב הא לר' יוחנן ג"כ החלב מותר ולכך אינו קרב ותירץ בשם הרשב"א ז"ל דלר"י אף דהותר מגזה"כ מ"מ חלב הוא וראוי ליקרב וכתב מהרש"א דהוא דחוק כמו דגזה"כ להתירו אף שהוא חלב כמו כן גזרה תורה שלא להקריבו ותירץ הוא דלר"מ קשיא לי' כיון דאין שחיטה מתרת וחלב הוא למה לא יקרב ודבריו אינם מובנים כלל דא"כ לר"ל נמי תיקשי הא עכ"פ עכשיו אסור וחלב הוא למה לא יקרב וצ"ל דלר"ל ניחא דאין מקריבין רק חלב שהי' אסור בחיי הבהמה אבל זה דמעיקרא כשהיתה הבהמה בחיים הי' חלב שליל שבה מותר דלאו חלב הוא שוב אינו ראוי להקרבה במה שנעשה חלב אחר שחיטה והוא דחוק דא"כ לענין אכילה נמי נימא שלא נאסר חלב רק מה שהי' אסור בחיים. אבל בלא"ה הדבר תמוה מאוד דתינח ללישנא בתרא אבל בלישנא קמא דר' יוחנן פריך לר"ל בשלמא לדידי איצטרך קרא אבל לדידך קשיא והא גם לר"י מותר כיון שנשחט הקרבן ומה צריך קרא שלא להקריבו ומאי קושיא לר"ל טפי מלדידי' ובהא לא שייך תירוץ מהרש"א כלל דמ"מ קשיא לרבנן ועוד אי ברייתא כר"מ א"כ לר"ל נמי לא קשיא דשפיר איצטריך קרא כיון דהחלב אסור ואפשר ליישב דבריו דבלישנא קמא מודה מהרש"א דתירוץ הרשב"א אמת דדוקא לר' יוחנן דמעיקרא הוי חלב גמור א שהותר באכילה ס"ד להקריבו קמש"ל אבל לר"ל דמעיקרא ל הי' חלב כלל ואח"כ כשנעשה חלב כבר הותר בוודאי לא צריך קרא אבל ללישנא בתרא לא ניחא לי' תירוץ הרשב"א דמ"מ כמו דהתירה תורה באכילה כן יש לומר דקפיד קרא שלא להקריבו ובזה תירוצו של מהרש"א אמת דלר"מ קשיא לי' דאוסר החלב. אבל כל זה הוא רק אי נימא דר' יוחנן סובר מעיקרא חלב גמור הוא דחדשים גרמי אבל לדברי התוס' דלר' יוחנן אוירא דחלב גרים ולר"ל אויר ולד בעינן בוודאי קשיא כמו שבארנו ואף שיש לי מקום ליישב דברי התוס' לא ראיתי להאריך בזה דנראה לי עיקר בזה כדעת הרמב"ם ז"ל דלר"י החלב אסור אחר שחיטה כמו שבארנו לעיל בגמרא באריכות:

בא"ד ואפילו לר"ל וכו' כי היכי דמעי אמו וכו'. גם בזה צ"ע דמה בכך אדרבא כיון דמהני שחיטת אמו יותר ראוי שלא יועיל שחיטת עצמו והרי בן ת' מהני שחיטת אמו ומ"מ אינו מועיל שחיטת עצמו. אבל נראה דהיינו דנקט ר"ל חלבו כחלב חי' ולא קאמר חלבו מותר דלא פליגי אי חדשים גרמי או לא רק אויר ג"כ רק לענין שתהא בהמה לאסור חלבה אבל מודה ר"ל דלענין זה חדשים גרמי דעכ"פ חי' הוי ומועיל שחיטה כנ"ל:

(ע"ב) בגמרא אמר לי' רבא טעון שחיטה כר מ וכו' עד סוף הסוגי'. הקושיות בסוגי' זו רבו למעלה חדא מה שהקשה הרשב"א ז"ל כיון דרבא עצמו קאמר לעיל ד' סי' אכשר בי' רחמנא היכי מקשה עלי' דר"ח כאן ואף שיש לומר דלבתר דשמעה מר"ח קאמר לה לעיל מ"מ הוי לי' לומר הכי אמר ר"ח ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ועוד היכי קאמר טעון שחיטה כר"מ ולמה קאמר השוחט את הטריפה אפילו כשירה טעון שחיטה לר"מ ועוד היכי קאמר טעון שחיטה אטו לרבנן לא בעי שחיטה אדרבא אי לא ס"ד ד' סימנין אכשר בי' רחמנא לרבנן לא מהני שחיטה כלל רק לר"מ מהני שחיטה גם קשה קושית התוס' דקאמר ולטעמיך דכיון דידע ברייתא לימא ברייתא ואף להנך דגרסי בברייתא השוחט את הבהמה ג"כ קשיא כמו שאבאר בתוס' בד"ה ולטעמיך] ועוד דקאמר לי' לדידי נמי לא קשיא ואין ענין תירוצו של ר"ח לתירוצו של רבא דרבא מוקי ברייתא כר"מ וכבר מצאו מת והך דר' חסדא כרבנן ומכח ד' סימנים [ורחוק מאוד לומר דר"ח נמי כר"מ ס"ל ומודה ר"מ דשחיטת אמו מטהרתו מידי נבלה לכשימות רק לענין אכילה פליג זהו דוחק אף שכמדומה לי שכבר פי' אחד מן הראשונים ז"ל כך] והיכי קאמר נמי לא קשיא ואי בא לומר על הברייתא ג"כ הך תירוץ הי' לו לומר בפשיטות ד' סימנים אכשר בי' רחמנא וצ"ע לכאורה:

ונראה לי בישוב כל הקושיות הללו בפשיטות והוא דקשיא לי' לרבא אי ס"ד דלרבנן קאמר ומכח ד' סימנין אכשר בי' רחמנא היכי קאמר טעון שחיטה הוי לי' לומר דמותר בשחיטה דלולא דד' סימנים אכשר בי' רחמנא אפילו שחיטה לא מהני ומזה דייק רבא דע"כ דר' חסדא ס"ל דר"מ ורבנן פליגי בכל גווני בין בטרפה בין בכשרה כפשטא דמתניתין דקתני סיפא קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו משמע דוקא לפי שלא נשחטה אבל כל שנשחטה אפילו היתה טרפה אינו טעון שחיטה דכיון דהולד אינו טריפה וטרפה בחיות תלוי מועיל לו שחיטת אמו וכיון שהוא חי אינו טריפה ובהא אין שייכות לולד לאמו כמ"ש התוס' כה"ג לעיל פרק א"ט (ד' נ"ח) בד"ה והלכתא וא"כ ולד זה מותר לרבנן בלא שחיטה ולזה ס"ד דרבא דר"ח פסק בכשרה כרבנן דאין הולד טעון שחיטה ובטרפה כר"מ דכיון דאמו טרפה לא גריר הולד בתרה כלל דהוי להו כב' גופים נפרדים (והיינו דנקט במתניתין השוחט את הבהמה דמשמע בין כשרה בין טריפה ולא אפיק רק קרעה דליכא שחיטה כלל] והיינו כהך ברייתא דתני ר' חיי' כמו שאפרש והשתא שפיר קאמר טעון שחיטה ולא כרבנן דאפי' בטרפה לא בעי שחיטה רק בהא סובר כר"מ דטריפה בעי הולד שחיטה והיינו דמקשה טעון שחיטה כר"מ ואי מת טהור מלטמא במשא כרבנן דאפי' בטריפה הולד כמותה דלר"מ למה אם מת יהא טהור הא הוי כב' גופים נפרדים וכמו כשרה לר"מ אי מת טמא ה"ה טרפה כיון דבהא כר"מ ס"ל ואהא קאמר לי' ר"ח ולטעמיך היכי מפרשת ברייתא דר' חיי' דקתני בה טעון שחיטה ואי מת טהור מלטמא במשא וקאמר לי' רבא דבברייתא לא קשיא לי' דכולה ר"מ הוא ור"מ ורבנן פליגי וודאי בכל גווני דסתמא קתני השוחט את הבהמה ולא מפיק רק קרעה שלא נשחטה כלל ופסק האי תנא בכשרה כרבנן ובטרפה כר"מ והך ואם מת היינו מצאו מת והי' חושב רבא דר' חסדא ג"כ כהך ברייתא ס"ל והוי לי' לפרש ומצאו מת ועוד אי בא לומר ממש כהך ברייתא הוי לי' לומר הברייתא וע"כ דאיהו נתכוון ואם מת כפשטא או שנתכוון באופן אחר ולכך קשיא לי' עלי' מה היתה כוונתו שהרי הוא סותר עצמו ועל זה השיב לו ר"ח השתא דמפרשת ברייתא באופן זה דס"ל להאי תנא דלרבנן אפי' שחיטת טריפה מתרת הולד ופסק הוא כר"מ א"כ לדידי נמי לא קשיא דשפיר קאמינא אליבא דרבנן משום דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ומה שאמרתי טעון שחיטה היינו לאפוקי מהאי תנא דברייתא דסובר לרבנן לא בעי שחיטה כלל אפי' בטריפה דבברייתא אי אפשר לפרש באופן אחר דבשלמא ר"ח נקט טעון שחיטה לאפוקי מתנא דברייתא אבל תנא דברייתא ע"כ כר"מ אתיא ולרבנן לא בעי שחיטה כלל א"כ יפה אמרתי טעון שחיטה לאפוקי מהאי תנא רק לרבנן ג"כ טעון שחיטה ומ"מ מהני שחיטה דד' סימנים כשר בי' רחמנא לפי זה מיושבין כל הקושיות הנ"ל לנכון:

ובהכי ניחא לי מה דהוי קשיא לי על מה שנראה מדברי הרמב"ם בהלכות אבות הטומאות שהבאתי לעיל שאין טריפה מטהרת מידי נבלה רק ולד מת שהוא נבלה אז אבל