תפארת יעקב על חולין חלק ב רלז

דהותר הולד באכילה מכח כל בבהמה שוב אין החלב מתחיל להיות חלב אחר שנשחט והותר ומעיקרא הי' מותר מכח שלא הי' אויר כלל אפילו אויר חלב דא"כ לא הי' צריך לחלק בדוחק מדמו דנבלע בכל הגוף רק דמו בלא"ה אסור שלא הותר בשחיטה דהי' אסור מעיקרא דדמו לא בעי אויר כלל ואין שחיטה מתרת איסור אחר רק שאינו זבוח [ואולי יש לפרש כוונת הרא"ש כדברי התוס' דבלא"ה אינו מובן מה שאמר דדמו נבלע בכל הגוף מ"מ אינו רק בגוף הולד ולא בגופה א"כ למה לא יהא מותר כמו החלב לפי שאינו גופה רק של ולד לכן יש לומר דכוונת הרא"ש דר' יוחנן נמי בעי אויר ולכך מעיקרא הותר בשחיטת אמו ונתן טעם לחלק למה דמו לא בעי אויר ואסור אפי' בפנים משום דדוקא חלב וגיד שהן במקומות ידועים כל שלא הי' אויר אין שם חילוק מקומות והכל חשיב כחתיכה אחת אבל דם שאין לו חילוק מקום רק בכל הגוף הוא ממילא לא בעי אויר והי' אסור קודם ואין שחיטה מתרת איסור] אמנם כבר כתבתי שיש לתמוה על זה דהיכי קאמר ר' יוחנן בשלמא לדידי היינו דצריך קרא למעוטי דהא התם כבר נשחט ולדידי' ג"כ מותר וע"כ כיון דעכשיו יש אויר כשנמצא ניהו דמותר אבל חלב הוא וס"ד להקריבו א"כ מאי קושיא לר"ל ניהו דר"ל סובר אויר חלב לא מיקרי אויר רק אויר כל הבהמה אבל כשנשחטה הבהמה ונמצא בתוכה דיש כאן אויר כל הולד ניהו דמותר מ"מ ס"ד להקריבו יבזה הוי ניחא טפי תירוץ הרא"ש ורש"י דלדידהו יש ליישב קצת קושיא זו דדוקא לר"י דסובר חדשים גרמי ומעיקרא הי' חלב גמור ס"ד אף שהותר מכח כל בבהמה מ"מ בעמוד והקרב הוא דלא נתבטל מתורת חלב שכבר הי' חלב אבל לר"ל דבעי אויר דוקא ובלא"ה לאו חלב הוא כלל א"כ כיון שלא הי' חלב מעולם ועכשיו ג"כ הותר בשחיטה א"כ מה ס"ד להקריבו הא לאו חלב הוא ולא שייך שיתחיל להיות חלב אחר שכבר הותר בשחיטה אבל להתוס' דלר"י ג"כ מעיקרא לא הי' חלב כלל דהא לא הי' שום אויר מעיקרא אפי' אויר חלב לא הי' לו ומ"מ צריך קרא עכשיו שלא להקריבו א"כ ה"ה לר"ל והוא תמוה לכאורה וכבר כתבתי דמכח קושיא זו ס"ל להרמב"ם דלר' יוחנן החלב אסור אפי' נשחטה אמו א"כ לדידי' וודאי ניחא אבל לר"ל קשיא כמו שבארנו בגמרא באריכות ובמהדורא קמא שלי כתבתי ליישב שיטת התוס' מקושיא זו ולא ראיתי להאריך בזה כאן כי דברי הרמב"ם ז"ל נראין עיקר לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה לדברי המתיר:

בד"ה מה חלב וא"ת מה קאמר בת"כ שהביא בקונ' וכו' נראה מדבריהם שלא הי' לפניהם ספר ת"כ כפי הנראה מלשונם שהביא בקונ' אבל שם מפורש דלמדו מד' קראי למעט חלב שליל מאכילה והקרבה בחולין ומוקדשין ואי אפשר לפרש כלל כפירושם ויותר הי' להם לפרש שלא יהא בעונש ואזהרה בלא הקריב אבל מ"מ בעמוד והקרב הוא אבל גם זה אי אפשר לפרש בת"כ שם וביותר קשה כיון דלר' יוחנן ג"כ הותר באכילה ממקום אחר א"כ תיקשי לדידי' ג"כ למה לי קרא כמו דמקשה לר"ל וכבר כתבתי לפרש הת"כ לפי שיטת הרמב"ם דלא שמענו דמיעט הכתוב רק חלב שליל שלא כלו לו חדשיו שאינו בעונש ואזהרה אבל חלב שליל שכבר נגמר ששלמו לו חדשיו דיש בו עונש ואזהרה יכול יהא בעמוד והקרב ויליף מאשם דשום חלב שליל אינו קרב דבאשם ליכא שליל כלל וענין הת"כ יתפרש כך דוודאי אי הוי ידעינן שבא הכתוב להורות למעט שליל מהקרבה לא הי' באפשר לחלק בין שליל בן ח' לבן ט' רק לפי שיש לומר שלא בא הכתוב למעט שליל מהקרבה דשפיר יש לומר שיש שליל שהוא נקרב ג"כ כגון שליל בן ט' חי רק עיקר בא הכתוב להורות דלא כל חלב יש בו עונש ואזהרה בחולין ומוקדשין דיש חלב אף שהוא תותב קרום ונקלף ומ"מ אין בו עונש ואזהרה והיינו חלב שליל ושפיר יש לומר דלא כל שליל בא למעט רק שיש חלב שליל דאין בו עונש ואזהרה וממילא אינו נקרב דזה לא הי' חלב אבל שליל בן ט' שפיר נקרב שהוא אסור ויש בו עונש ואזהרה וזה שאמר יכול לא יהא בעונש ואזהרה. לזה בא הכתוב ללמד אבל יש בכלל הקרב דהיינו שיש שליש שהוא בכלל הקרב כיון שלא בא ענין הכתוב למעט הקרבה רק לגלות שיש חלב תותב קרום ונקלף שאין בו עונש ואזהרה לזה למד משתי הכליות דאשם שאין שום שליל נקרב ולזה למד ר' יוחנן דיש בו עונש ואזהרה לכך צריך קרא למעט מהקרבה ור"ל סובר דקרא קמש"ל דבשום שליל אין בו עונש ואזהרה כנ"ל:

בגמרא ד' סימנין אכשר בה רחמנא. יש לי מקום ספק אי מת הולד אחר שנמצא חי או נתנבל אי נטהר מידי נבלה בשחיטת אמו או דילמא כיון שאנו תופסין סימני עצמו ומתירין אותו באכילה ממילא אין לנו סימני אמו וכל שנמצא חי בטרפה אזדי להו סימני אמו לגמרי או דד' סימנים הוכשרו בו תמיד ואי בעי משתמש בסימני אמו ואי בעי בסימני עצמו ומדברי התוס' נראה דסימני אמו מטהרין אותו מידי נבלה אפי' ימות אח"כ אבל זהו מן התימא דהיכי יעלה על הדעת דכיון דעני השחיטה לטהר מידי נבלה ולהתיר באכילה והיכי נימא שתהא שחיטת בהמה אחת מתחלקת חצי' נשחטה עכשיו וחצי' לאחר זמן שהרי לענין טומאה כבר נשחטה ולענין אכילה שוחט עכשיו גם נראה לי דלא שייך כלל שתהא שחיטת אמו מועלת על לאחר זמן מה דלא שייך עכשיו כלל כגון בן ט' או ח' חי דאינו נבלה כלל עכשיו היכי שייך שיועיל שחיטת אמו לטהרו מה שאין צר טהרה כלל בשלמא שחיטת כשרה מתרת תיכף באכילה ממיל אינה מטמאה אבל שחיטת טרפה דאינה לאכילה היכי שייך שתטהר מידי נבלה דבר שאינו נבלה כלל רק אח"כ כשימות ולא שייך שחיטה היכי שאינה עכשיו כלום לאחר זמן לכשימות וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל מהלכות אבות הטומאות שכתב השוחט את הטרפה אף שאסורה באכילה טהורה מידי נבלה וכן השוחט את הבהמה ומצא בה עובר מת הרי זה טהור מידי נבלה מצא בה בן ח' חי נטרף אעפ"י שנשחט אחר שנטרף אין השחיטה מטהרתו מידי נבלה לפי שאין למינו שחיטה עכ"ל והדבר תמוה כמו שתמה שם הכ"מ ומה שפירש דהך מצא בה היינו שקרעה או נתנבלה הוא דחוק ורחוק ופשיטא דקאי אהנך דמיירי מעיקרא והיינו בשוחט שחיטה כשרה ולהנ"ל ניחא דסובר הרמב"ם דוקא בנמצא בטרפה בן ט' חי ניתר בשחיטת עצמו אבל בן ח' חי אין לו שחיטה בפני עצמו שאין למינו שחיטה ושחיטת אמו משוי לי' טרפה כאמו ואינה מטהרת אותו מידי נבלה כיון שהוא חי ואינו נבלה ודוקא מת נטהר בכלל אמו אבל חי היאך יטהר כיון שאינו נבלה עדיין כלל ולא שייך שתטהר שחיטת אמו כשימות ובזה עולין דברי הרמב"ם יפה ואף שיש לדקדק עדיין מן הסוגי' דלקמן ע"ב ואם מת טהור מלטמא במשא אבל לפי מה שאפרש לקמן בס"ד לק"מ עיי"ש:

בתוס' בד"ה לדברי המתיר והא דתנן קרעה וכו' והוי כחצי' שחוט. ולדעתי אני אומרה בסיגנון זה דרבא מחדש ד' סימנים אכשר בי' רחמנא דכולם פועלין בו שהרי אי נתנבלה אתה אומר שאינה נבלה וסימני עצמו ג"כ מועילין לו זה לא אמרינן אבל קרעה בשעת שחיטה אין כאן ד' רק שנים של עצמו אבל טריפה בעת ששוחטין הולד אכתי לא הלכו ממנו סימני אמו שהרי אי יתנבל לא יטמא מכח אמו מיהו לפי מה שכתבתי בגמרא לדעת הרמב"ם שאין שחיטת האם מטהרת מידי עובר חי שאינו נבלה עכשיו רק לכשימות לאחר זמן על זה לא מהני כלל שחיטת האם ולפי זה יש להקשות מקרעה דמתניתין אבל מ"מ לא קשיא לפי מה שפרשתי במתניתין דהך קרעה היינו דקרעו בטן הבהמה ומצאו בה בן ט' חי אבל לא נהרגה הבהמה כלל וקמש"ל כיון שכבר פתחו בטנה ונראה הולד שוב לא מהני לי' שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו ולפי זה וודאי לא קשיא כלל לר' אמי דהכא [אבל בלא"ה ג"כ יש לחלק דשאני שוחט טרפה כיון שהועילה השחיטה לטהר האם מידי נבלה עכ"פ שוב אין לו סימנים לולד אף שלא הועילו לו סימני אמו כלל מ"מ בהכרח נכלל בהדי אמו ושוב אין לו סימנים אבל במתניתין לא הי' שחיטה לאמו כלל שפיר יש לולד שחיטה] ועיין מה שכתבתי במשנה בזה:

בא"ד וכן גבי בעי' וכו' ואפי' לרבא. דבריהם צ"ע לפע"ד דבלא"ה יש להקשות בהך בעי' דלעיל מקרעה דמתניתין דהתם נמי אין חצי' שחוט כמו במתניתין ולמה נסתפק אי מהני שחיטה וע"כ משום דבקרעה איכא אויר והך בעי' במעי אמו. גם בעיקר דבריהם אני תמה דפשיטא דבלא"ה לק"מ דדוקא קרעה וכן הכא בדר' אמי אין כאן סימני אמו כלל. במתניתין אפי' לטומאה לא היו סימני אמו וכאן לאכילה ליכא סימני אמו כלל אבל בהך בעי' דלעיל לשחוט עובר במעי אמו דאמו חי' הרי בעת שחיטת הולד עדיין יש כאן סימני אמו ואי בעי שחוט אמו ומטהר לי' בסימני אמו הילכך לקמן שפיר מסתפק אי אמרינן בכהאי גוונא ד' סימנים אכשר בי' רחמנא משא"כ כאן אי לא היתה אמו טרפה הי' כאן סימני אמו אבל עכשיו שהוא טריפה אין כאן סימני אמו רק סימני עצמו אבל התם בשעת שחיטת הולד במעי אמו יש לו סימני אמו וממילא נמי לא קשיא לר' יוחנן דאף דחדשים גרמי מ"מ ניתר הוא בשחיטת אמו בסימנים שלה דלא יכחיש ר' יוחנן דבן ט' ניתר בשחיטת אמו וכיון שיכול להשתמש בסימני אמו אינו יכול להשתמש בסימני עצמו אבל מ"מ ברי' הוא ויש לו חלב ועיין מ"ש בסמוך:

בא"ד דדילמא שאני התם דלא יצא לאויר העולם ואפי' לר"מ אסור וכו'. לכאורה הי' אפשר לפרש כוונת התוס' דלפי שלא יצא לאויר העולם ואפי' לר"מ מועיל לו סימני אמו לשחוט אמו וכשימות בתוכה יהא מותר דע"כ לא בעי ר"מ שחיטה בפני עצמו רק כשמצאוהו אחר שחיטה חי אבל במת מודה ר"מ דהותר בשחיטת אמו אפי' הי' חי אז אבל אי אפשר לומר כן דא"כ