תפארת יעקב על חולין חלק ב רלד

כמפרכסת בבהמה ששחט בה רוב שנים או לא ונראה לי דלכ"ע בעי לה אפי' לב"ש דאפי' לא נצודו מקבלין טומאה:

אלא שאני מסתפק בטעמא דב"ש אי הטעם משום דאינן טעונין שחיטה חשובין אוכל אפי' חי גמור או דטעמא כיון שניצוד ליבשה מקום מיתתו כבר חשיב אוכל ולכאורה יש לתמוה כיון דקאמר טעמא דב"ש כריה"ג והרי ריה"ג מטמא בן פקועה אפי' חי גמור ולמה בדגים עד שיצודו ודוחק לומר משום דהם במים אינן מקבלין טומאה דמ"ש. הא אין המים מטהרין אוכלין לכן נראה לי דוודאי טעמא דב"ש דכל שנעקרו ממקום חיותן ליבשה מקבלין טומאה אף שהן חיין עדיין ואי היו צריכין שחיטה לא הוי מיקרי אוכל עד שישחט אבל כיון שאין צריכין שחיטה חשובין אוכל תיכף כשנעקרו אבל כשהן במים דמחוסרין צידה לא חשיב אוכל עדיין ולפי זה נראה דחגבים דינן כדגים לב"ש ומקבלין טומאה משיצודו ודוק וב"פ זה שאינו מחוסר כלום ממילא חשיב אוכל בכל מקום שהוא כנ"ל:

בתוס' בד"ה דג מקרטע א"ב לאו בין ר"ע וב"ה קא בעי וכו'. כבר כתבתי דרש"י ז"ל מפרש כך ודברי התוס' ג"כ קשין מאוד דכיון דב"ש סברי משיצודו ור"ע סבר שאינו יכול לחיות הרי המחלוקת מפורש דלב"ש אפי' יכול לחיות ועכ"פ לא הוי לי' לומר דג מקרטע א"ב רק בלא יבש בו כסלע א"ב דלר"ע אינו מקבל טומאה ולב"ש מקבל טומאה ובוודאי הך מקרטע ג"כ הוא לשון חיות בחוזק כמו שהוכיחו התוס' וכמו שיסד הפייט שהבאתי בגמרא אבל מ"מ עיקר השאלה הוא בין ר"ע לב"ה כמו שהוכחתי בגמרא וכן מוכח מדברי הרמב"ם דהך בעי' דנולדו סימני טריפה קאי אליבא דב"ה ג"כ ש"מ דמודי ב"ה שכל שאינו יכול לחיות במים מקבל טומאה א"כ מאי בינייהו כמו שבארנו בגמרא עיי"ש:

בגמרא הטילה נפל וכו' אוירא גרים פירש"י ואפי' לר' יהודא התם הוא דלא יצא לאויר. משמע מדבריו דלא חשיב אויר רק בנולד כדרך הנולדים לא בנמצא ואפי' חי דליכא למימר דכוונת רש"י ז"ל דלכך אין האויר של נמצא מזיק שכבר הותר החלב בשחיטה טרם שהי' עליו שם חלב ושוב אינו נאסר ודוקא חלב שהי' אסור קודם שחיטה אין השחיטה מתירתו אבל חלב בן פקועה שקודם שחיטה לא הי' חלב כלל אינו נאסר מכח חלב אחר שחיטה אבל לא משמע כן מפירש"י ז"ל שהרי בל"ב פי' להדיא דאפי' לר"י מיהו כי שחטה לאמו שרי לי' ר' יהודא מכל בבהמה תאכלו ולמה לא פי' כן בל"ק דג"כ צריך להאי טעמא דמה בכך דלא יצא לאויר הרי אח"כ כשנמצא יש אויר כמו הטילה נפל וע"כ משום דזה הותר בשחיטה וכאן לא הותר בשחיטה וע"כ דבל"ק לא בעינן זה דדוקא הטילה נפל דהוי לידה גמורה חשיב אויר אבל מה שנמצא חי בתוכה לא חשיב אויר ולפי זה יש לומר דאפי' קרעה ומצא בה בן ט' חי חלבו מותר לר' יהודא דאין כאן אויר ובהכי ניחא דפי' בסמוך לר"ל חדשים נמי גרמי וגם אויר ולכאורה רק בל"ב אמרו לר"ל חדשים ואויר אבל בל"ק לא הוזכר רק חדשים וניהו דיש לומר דבל"ק עיקר המחלוקת על החדשים דר"ל בעי חדשים מה דר' יוחנן לא בעי אבל בל"ב דעיקר המחלוקת על אויר הוצרך לומר אויר אבל מנא לי' לרש"י ז"ל הא דילמא לר"ל חדשים גרמי בלי אויר ולהנ"ל ניחא דליכא למימר לר"ל חדשים בלי אויר א"כ בקרעה נחלקו להיפוך לר"ל אסור דאיכא חדשים ולר"י מותר דליכא אויר ואין זה במשמע רק דר"י מחמיר ור"ל מקיל ולא בהיפוך:

אלא שיש לדקדק הא לר"מ וודאי חדשים גרמי בלי אויר לידה דהא אוסר בנמצא אפי' לא נולד א"כ נחלקו ר"מ ור' יהודא בקרעה גם כן לר' יהודא מותר דליכא אויר ולר"מ אסור דאיכא חדשים ואי פליגי באמת בהא א"כ היכי קאמר לעיל דהלכו לשיטתם הא חזינן בקרעה נמי פליגי דליכא שחיטה כלל מיהו איכא למימר דמ"מ הלכו לשיטתם דר"מ דסובר ב"פ טעון שחיטה דחדשים גרמי להיות ברי' בפני עצמו א"כ חלבו נמי חדשים גרמי שיהא חלב ור' יהודא דס"ל לשחיטה בעינן אויר לידה לגבי חלב נמי בעינן אויר לידה ופליגי ממילא בקרעה ג"כ. אך יותר יש לומר דדוקא אי אינו טעון שחיטה בפני עצמו אז לא חשיב נמצא אויר לידה אבל אי טעון שחיטה בפני עצמו הוי נמצא ג"כ כאויר לידה כמו יוצא דופן דפשיטא דחלבו אסור לכ"ע וע"כ לא פירש"י דלא יצא לאויר, רק לר' יהודא דאינו טעון שחיטה ולפי זה בקרעה דלכולי עלמא טעון שחיטה ממילא לכולי עלמא חלבו אסור דאיכא חדשים ואויר. ומה שפירש רש"י בתר הכי לר"ל חדשים ואויר היינו משום דוודאי אליבא דר' יהודא נחלקו דפשיטא דלא בפלוגתא דר"מ ור' יהודא א"כ לר' יהודא פשיטא דחדשים בלבד לא גרמי דהא אינו טעון שחיטה אפי' בן ט' חי. אך לפי זה נצטרך לומר דמחלוקת ר"מ ור' יהודא בהא גופה אי נמצא בתוכה חשיב אויר דלר' יהודא לא הוי אויר ולר"מ הוי אויר דליכא למימר דלא בעי ר"מ אויר כלל רק חדשים בלבד א"כ יחלקו ר"מ ורבנן להיפוך בנפל דלר"מ תלוי בחדשים דלא הוי חלב ולר"י תלוי באויר הוי חלב להיפוך ממה דפליגי השתא וע"כ דפליגי למר הוי אויר ולמר לא הוי אויר ולפי זה ממילא פליגי בקרעה ג"כ דליכא למימר אויר תלוי בשחיטה דהא חזינן להיפוך שחיטה תלוי אי מיקרי אויר ועיין מה שכתבתי בסמוך לדעת הרמב"ם ולדבריו אתי שפיר בפשיטות ושפיר יש לומר לר"ל חדשים בלבד גרמי עיי"ש:

שם כי פליגי היכי דהושיט ידו למעי בהמה ותלש חלב מבן ט' חי וכו' עד סוף הסוגי'. ראיתי בסוגי' זו מבוכה רבה והראשונים נחלקו בה וראיתי לכאורה לנכון והנה הרמב"ם ז"ל פסק בשוחט בהמה ומצא בה בן ט' חי אף דהולד מותר בלא שחיטה חלבו אסור בכרת ותמהו עליו דהא הך פלוגתא דחלב שליל תליא בשחיטה וכיון דפסק כר' יהודא דאין צריך שחיטה ולמה חלבו בכרת וכתב ה"ה דפסק בחלב כר"מ משום דר' יוחנן דהכא קאי כוותי' והוא תמוה דאי דעת ר"י לאסור גם בנשחט למה פליגי בתלש חלב דבלא"ה יש בו לכ"ע משום בשר מן החי הוי להו לחלוק בנשחטה הבהמה דלר"ל היתר גמור ולר' יוחנן בכרת ועוד דהיכי ס"ד שיחלקו ר"י ור"ל בפלוגתא דתנאי דר"מ ור' יהודא ועוד דבתר הכי כתב הרמב"ם בתלש חלב והוציאו דחייב כרת דחדשים גורמין לאסור החלב משמע דבלא הוציאו לא והרי לר"מ אין חלב שליל ניתר בשחיטה והרמב"ם פוסק כוותי' א"כ אפי' לא הוציאו רק הניחו בתוכו ג"כ אסור אח"כ והרב בכ"מ דחק שם דדוקא חלב שלם בתוכו אינו ניתר בשחיטה אבל חתך חלב והניחו בתוכו מותר בשחיטה ודברים הללו אין להם הבנה כלל גם אני תמה מאוד למה בחלב חילק בין בן ח' לבן ט' וגבי גיד הנשה לא חילק כלל רק פסק בפשיטות דנוהג בשליל:

לכן נראה לי ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל והוא דקשיא לי אי ס"ד דר' יוחנן ס"ל דוקא תלש חלב חייב אבל נשחטה אמו החלב מותר תיקשי היכי יעלה על הדעת דמה שהי' כבר מעיקרא באיסור חלב בכרת יהא מותר אח"כ על ידי שחיטה וכי שחיטה להתיר איסור באה רק להתיר איסור שאינו זבוחה אבל איסור חלב שהי' קודם היאך יותר ע"י שחיטה ואי נימא גזה"כ הוא להתיר כל הנמצא בבהמה שאינו גופה ע"י שחיטת הבהמה אף דמה שגופה אין שחיטה מתיר רק שאינו זבוח ולא חלב וגיד אבל מה שאינו גופה הותר כל הנמצא בה אפי' איסור חלב וגיד דהרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה. א"כ תיקשי מ"ש דמו דאסור לכ"ע כמו שהותר איסור חלב שהי' בו קודם כמו כן דמו דהא אין הדם מגוף הבהמה רק מן הנמצא בה וכיון שהותר הנמצא עם כל האיסורין שבו חלב וגיד מ"ש דמו שלא הותר [ודוחק מאוד דדם האם ודם הולד מתערב כשהוא במעי אמו משא"כ חלב וגיד] ובהכרח שנאמר דלכך חלבו וגידו מותר דלא מיקרי חלב כלל ולא גיד קודם שיצא לאויר והיכי ס"ל לר' יוחנן דחדשים בלבד גרמי לאסור החלב ומה שכתבו התוס' בד"י למאן דמתיר דר"י אינו אוסר בתלש חלב רק מחמת שהחלב באויר שהרי הוציאו וא"כ יש לומר דאי נשחטה קודם שפיר הותר הכל דלא הי' חלב מעולם וכבר הותר בשחיטה ואחר שכבר הותר שאינו טעון שחיטה לא יתחיל אח"כ איסור חלב אחר שחיטה כיון דהוי הולד כשחוט רק צריך שיהא חלב קודם שחיטה אבל הוציאו לחוץ קודם שחיטה שפיר אסור אבל זה תימא לפע"ד דהיכי יעלה על הדעת כיון דבמעי אמו לא הי' בו איסור חלב והיינו דלא מיקרי חלב ורוהשב ועז רק כשיצא הולד לאויר חי אז מיקרי שור וכשב "כ חלב זה שהוציא לאו חלב שור וכשב הוא שור ועדיין אין כאן שור כלל:

ועוד קשיא לי לדברי ר"א אמר ר' אושעי' לעיל דהלך ר"מ לשיטתו ור"י לשיטתו הא מתא דפשיטא הוא דלר"מ דמתיר בן ט' מת היינו אפי' הי' חי כהי' בן ט' דאי שמת כשהי' בן ח' אינו בן ט' דאין חדשים אחר מיתה [גם לא שייך לומר דבן ט' מת הכוונה שידענו שהי' מת גם מעיקרא כשהי' בן ח'] א"כ תיקשי כיון שכבר הי' בפני עצמו כשהי' חי והי' צריך שחיטה בפני עצמו ולא הי' ניתר בשחיטת אמו א"כ כשמת הוי לי' בהמה שמתה ונבלה היא והיכי ס"ד כיון שכבר הי' בפני עצמו שהרי לא הי' מועיל לו שחיטת אמו ובשביל שמת יחזור להיות בכלל אמו בשלמא לר' יהודא ניחא דסובר מכח כל בבהמה ניתר הכל אפי' הוא נגמר לגמרי בפני עצמו אבל לר"מ דסובר כל שנגמר לגמרי בפני עצמו שוב אינו בכלל כל בבהמה א"כ לא שייך לומר דבמיתתו שב להיות בכלל אמו מה שכבר הי' בפני עצמו וכמו כן חלבו למה מתיר ר"מ בבן ט' מת וע"כ דסובר ר"מ חדשים ואוירא גרמי הילכך במת לא הי' מעולם בפני עצמו אבל בנמצא חי הרי יש כאן חדשים ואויר א"כ היכי יסבור ר' יוחנן אליבא דר' יהודא דחדשים גרמי לאסור החלב כיון דאפי' ר"מ