תפארת יעקב על חולין חלק ב רלג

חי הוא הוי בפני עצמו אבל בבן ח' חי או בן ט' מת לא הי' צריך לטעם שומר רק בלא"ה חד גופא הוא כנ"ל:

שם אלא לדידך במאי איתכשר. תמי' לי דלמה לי' להקשות ממתניתין תיקשי לי' בדברי ר"י עצמו דקאמר מונין בו ראשון ושני דבמאי איתכשר ונראה דידע דוודאי ר"י אליבא דר"ש קאמר דשחיטה מכשרת אבל ממתניתין דר"מ הוא דקאמר לה לא משמע לי' לר"ל דס"ל כר"ש שחיטה מכשרת ור"י משני לי' בשחיטה וכר"ש ס"ל והא דקאמר ר"מ לקמן הוכשרו בדמי' היינו דסובר דם נמי מכשיר אבל מודה דשחיטה מכשרת ג"כ ורש"י ז"ל פי' וכר"ש דאמר שחיטה מכשרת ולא דם וזהו מן התימא דר"מ פשיטא דלית לי' הא דהא ס"ל הוכשרו בדמי' גם מה צורך לו לומר כר"ש דאית לי' דם אינו מכשיר דכל דסובר שחיטה מכשרת שוב לא קשיא עלי' ואולי יש ט"ס ברש"י וצ"ל שחיטה מכשרת בלא דם הילכך אף שאין לולד זה דם רק שחיטה הוכשר ונתחלף ו' בבי"ת ועמ"ש בסמוך:

שם בשלמא לדידי דאמינא תרי גופי נינהו וכו' בשחיטה יבישתא ודלא כר"ש. גם בזה יש לתמוה דפשיטא דלכ"ע דלא כר"ש ואפי' ר"י יודה בזה דאל"כ הוכשר בשחיטה. ונראה לי דה"ק ר"י בשלמא לדידי י"ל שפיר דהאי תנא ס"ל כר"ש דשחיטה מכשרת וסובר דם ג"כ מכשיר ומיירי בשחיטה לחה וכיון דהאם הוכשרה בדמה שוב לא הועילה השחיטה כלום להכשר שלה וממילא גם הולד אינו מוכשר תדע דהא הכשר שחיטה מדרבנן הוא וה"מ היכי דליכא דם אבל היכי דאיכא דם שחיטה מה צורך לתקן דשחיטה מכשרת וממילא כל היכי דאיכא דם אין שחיטה מכשרת והיינו דקאמר ר"מ הוכשרו בדמי' אף דסובר ג"כ שחיטה מכשרת משום כל היכי דאיכא דם לא מכשרה שחיטה לכך בעינן עבר בנהר אבל לר"ל איתכשר הולד בדם אמו ואהא מתרץ בשחיטה יבישה ודלא כר"ש דסובר האי תנא שחיטה אינה מכשרת כלל אפי' היכי דליכא דם ולפי זה הא דמוקי מעיקרא מתניתין דהבשר מגע נבלה לר"מ והוכשר בשחיטה כר"ש היינו בשחיטה יבישה דאי בלחה לא מכשרה שחיטה לפי הנ"ל ועמ"ש בסמוך:

(דע"ה ע"א) בגמרא בשחיטה יבישה ודלא כר"ש. תמי' לי היכי ס"ד לפרש ברייתא הכי דמקמש"ל אי בא להשמיענו דלא כר"ש מאי ענין זה לבן פקועה הא בבהמה דעלמא הוי לי' לאשמועינן זה דשחיטה יבישה אינה מכשרת וע"כ דהא פשיטא לי' דשחיטה אינה מכשרת א"כ מה ס"ד כיון דאמו לא הוכשרה וצריכה הכשר פשיטא דהולד צריך הכשר ועוד דהא הך ברייתא ריה"ג היא כדמפרש בסמוך וסובר מטמא טומאת אוכלין וצריך הכשר א"כ פשיטא דליכא לפרושי מילתא דריה"ג רק דקמש"ל דב' גופים נינהו כר"י דאי בשחיטה יבישה וכר"ש פשיטא דצריך הכשר והך דצריך הכשר פשיטא שאין לפרש דקמש"ל שחיטה אינה מכשרת דבאמו הוי לי' לאשמועינן זה. ונראה לי דר"ל מפרש הך ברייתא עבר בנהר הוכשר דקמש"ל דלא מהני בדבר שהוא חי גמור מה שהוכשר כבר שבא עליו מים דבדבר חי כשנוגב המים הוי כמאן דליתא וכמו שלא באו עליו מעולם לכך קתני עבר בנהר הוכשר הלך לבית הקברות והיינו שהלך מן הנהר לבית הקברות דאז המים עליו עדיין ומקבל טומאה אבל כשנגבו המים חזר כמו שהי' וצריך הכשר וזהו דקמש"ל ג"כ ריה"ג דצריך הכשר אף שכבר באו עליו מים פעם אחת ולר"י קמש"ל בפשיטות דהוי ב' גופים כנ"ל:

שם ריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד. מוכח מזה להדיא דהלכה כחכמים דריה"ג וכב"ה וכן פסק הרמב"ם בהדיא פרק ב' מהלכות אבות הטומאות ומהאי טעמא השמיט הרמב"ם ז"ל הך פלוגתא דר"י ור"ל אי מונין בו ראשון ושני. אבל אני תמה שיהיו דברי ר"ל ור"י הכל לריה"ג ואינו להלכה כלל ועוד שהרי פלוגתא דר"מ ורבנן באבר דעובר חי ג"כ ומחלוקת ר"י ור"ל ג"כ בעובר חי בן ט' דהא מקשינן עלה מהך דר"מ והשתא היכי ס"ד דר"מ דמתניתין יסבור ג"כ כריה"ג דמקבל טומאה כיון דסובר דהוי מגע נבלה א"כ ר"מ וריה"ג וב"ש אמרו דבר אחד וכן חכמים דמתניתין רק בחכמים אין הכרח לענין ראשון ושני דיש לומר דבחיבת הקודש איתכשר אבל עכ"פ מוכח דחי מקבל טומאה ורבנן וודאי בבן ט' חי ג"כ מיירי א"כ כלהו אמרו דבר אחד והוא דבר מתמי' מאוד שיהיו כולם כב"ש ור"י לא זכר רק ריה"ג:

לכן נראה לפע"ד ברור דאפי' חכמים דריה"ג לא פליגי רק כשיצא לאויר וגדל דאז וודאי אינו מקבל טומאה דחי אינו מקבל טומאה אבל כשהוא במעי אמו ונשחטה האם מודי דמקבל טומאה כאמו ולא חשיב עדיין חי גמור תדע דאפי' לר"מ דמצריך שחיטה לבן ט' חי היינו דוקא כשיצא חי לאויר העולם אבל כשמת קודם שפתחו הבהמה מודה דהותר ע"י אמו כמו שהוכחתי כל זה לעיל באריכות והשתא בהא פליגי ר"י ור"ל אי מונין בו ראשון ושני דמ"מ גוף אחר הוא או חד גופא הוא וריה"ג סובר דאפי' כשיצא לאויר מקבל טומאה ור"י מקשה עלי' דר"ל מריה"ג דעכ"פ מוכח דשני הוי דאי ראשון למה לי' הכשר הא איתכשר בדמא דאמו וממילא לרבנן בפנים הוי שני ולפי זה הך פלוגתא דר"י ור"ל קאי להלכה והלכה כר"י דמונין בו ראשון ושני כנ"ל לולא דלא נראה כן מדברי הרמב"ם ז"ל שהשמיט כל מחלוקת זו מהלכה כנ"ל:

שם בעי ר"ח נולדו בדגים סימני טרפה מהו. פירש"י ז"ל כגון נקבו מעיין לר"ע והיינו דלב"ה ליכא למבעי וכן לב"ש. דלב"ה אינן מטמאין עד שימותו ולב"ש פשיטא דמטמאין רק לר"ע מבעי' לן אי הא חשיב אינו יכול לחיות כמו טרפה בבהמה דאמרינן דאסורה לפי שאינה חי' אלמא מה דנטרפה חשיב אינה יכולה לחיות וה"ה דג אף שאין טריפות אסרו עכ"פ אינו יכול לחיות מיקרי ואפי' למ"ד טרפה חי' מ"מ בדג דחיותו מועט מודה דאי נטרף הוי אינו יכול לחיות או דילמא אפי' למ"ד אינה חי' היינו דוקא בדבר הטעון שחיטה שצריך להוציא חיותו ע"י שחיטה דוקא וטרפה כיון שאינה חי' יב"ח כבר נפקה מחיותה שלא בשחיטה אבל דג שאינו תלוי בשחיטה אף שאינו יכול לחיות זמן מרובה מ"מ כל שיכול לחיות זמן מועט חי הוי ואינו מקבל טומאה [כן הוא ביאור אבעי' זו והארכתי בזה לפי שאינו מובן לכאורה]:

אמנם הרמב"ם ז"ל פסק כב"ה עד שימותו ותיכף הביא דאי נולדו סימני טריפה הוי ספק אי מקבל טומאה והדבר תמוה דהא לב"ה ליכא ספיקא כלל ולא מהני אינו יכול לחיות כלל רק שימותו דוקא. ומה תימא על הרב הגדול בעל כ"מ ז"ל שכתב על דברי הרמב"ם נולד בהם טרפה. בפרק בהמה המקשה בעי' דלא איפשטא עכ"ל. והוא תמוה דהא בעי' זו אליבא דר"ע הוא כמו שפירש"י ז"ל להדיא אבל הרמב"ם כיון דפסק כב"ה אין בזה ספק כלל ואם הי' לו להרמב"ם פי' אחר בסוגי' כמו שאבאר באמת עכ"פ הי' לו לבאר כיון שהוא דלא כפירש"י ז"ל:

לכן נראה לי דבלא"ה יש להבין בהא דבעי מעיקרא מאי בינייהו ואמר דג מקרטע איכא בינייהו ופירש"י ז"ל מפרפר וכגון שיבש בו כסלע בין סנפיריו דתו לא חי. מוכח מדבריו דמפרש מאי בינייהו בין ר"ע לב"ה והוא תמוה לכאורה דבפי' קאמרי ב"ה שימותו ור"ע קאמר שאינו יכול לחיות ואפי' לא מת עדיין והיכי שייך לשאול מאי בינייהו וכן כתבו התוס' בפשיטות לאו בין ר"ע וב"ה קא בעי וכו' אבל תימא שלא זכרו פירש"י כלל דמפורש דבין ר"ע לב"ה קא בעי גם מה שפירשו הם דבין ר"ע לב"ש קא בעי ג"כ תמוה לפע"ד כיון דבפי' קאמרי ב"ש משיצודו א"כ תיכף משיצודו בוודאי יכולין לחיות ומ"מ מקבלין טומאה א"כ מה שייך לשאול מאי בינייהו. ומה שנראה לי בזה הוא לפי שאני תמה בלא"ה היכי קאמרי ב"ה עד שימותו מ"ש דגים משארי בעלי חיים דאפי' מפרכסין מקבלין טומאה דרק לענין לטמא טומאת נבלות בעינן מיתה דוקא דוכי ימות מן הבהמה כתיב או שיתיז ראשה דאז אפי' טומאת נבלות מטמא דפירכוס זה אינו רק כזנב הלטאה אבל לענין טומאת אוכלין אפי' פירכוס של חיות מטמא טומאת אוכלין שהרי פירכוס זה מועיל במסוכנת להכשיר השחיטה לפי שפירכסה אח"כ וחשיבה חי' ומ"מ מקבלת טומאת אוכלין ומ"ש דגים דבעינן שימותו דוקא ודבר ברור הוא לפע"ד דדוקא בדגים שהאויר ממית אותם לפי שאין להם מים אז ס"ל לב"ה עד שימותו דקודם שמתו אי יחזרו למים יחיו הילכך כל שלא מת חשיב חי שלא לקבל טומאה אבל פשיטא דמודי ב"ה שאם הכהו על ראשו או חתך בו בגופו או צוארו דגם במים ימות ולא יחי' לא גרע מכל בעלי חי דאפי' מפרכס מקבל טומאת אוכלין והיינו ששאל מאי בינייהו דהא ר"ע דקאמר כל שאינן יכולין לחיות ע"כ הכוונה דאפי' במים לא יחי' דאי רק ביבשה כל דג אינו יכול לחיות והוי ממש כב"ש עד שיצודו דשוב אינן יכולין לחיות מחמת חסרון המים וע"כ דכוונת ר"ע שלא יחי' עוד במים ג"כ וא"כ ב"ה ג"כ מודי בהא ואהא קאמר דאיכא בינייהו דג מקרטע והיינו שהוא חי בחוזק בכל כחו כמו שיסד הפייט ביום א' של שבועות בקרנוהי מנגח בהמות ברברבותא יקרטע נון לקבלי' בציצו ובגבורתא ולר"ע כיון שיבש בו כסלע שאינו יכול לחיות עוד מקבל טומאה אף שעכשיו חי בכל חוזק כחו ואינו נראה בו עדיין שום חולשת מיתה אבל לב"ה דמצריך מיתה א"כ אפי' אינו יכול לחיות במים כגון שיבש בו כסלע מ"מ בעינן שיהא ניכר בו חולשה כמו מפרכסת בבהמה דכחישותא אתחיל בה ונראה בה חולשה שתמות אבל דג מקרטע שהוא חי עכשיו חיות גמור לא מהני מה שימות אח"כ והיינו דבעי נולדו בדגים סימני טריפה מהו דאז אפי' במים לא יחי' אי הא חשיב כמפרכסת בבהמה כיון שנולדו בו סימני מיתה ובהמה טרפה אכתי טעונה שחיטה אבל דגים שאינן טעונין שחיטה הרי הוא