תפארת יעקב על חולין חלק ב רלב

לר"י ברי' הוא וחלבו מותר כיון שאינו קרב למזבח ולר"ל כיון דחלבו מותר ע"כ כאבר חשיב ולא הוי רק דם אברים א"כ אכתי תיקשי מ"ש גידו דמותר לר"י ודמו אסור ולהנ"ל ניחא דמודה ר"י דאין בו כרת דהוי רק דם אברים רק ר"ל מתיר לגמרי דסובר דרק למאן דאוסר חלבי אוסר דמו אבל למאן דמתיר אפי' דמו מותר מכח כל בבהמה ומתניתין דקתני קרעו ומוציא דמו למאן דאוסר הוא ורק בלאו ולכך לא נקט חלבו דהוא בכרת משא"כ דמו אינו בכרת ור"י סובר דדמו אסור לכ"ע אבל רק בלאו דר"ל מתיר דסובר דמותר מכח כל בבהמה והכל מותר ור"י סובר דההיתר הוא דהוי כאבר מאמו לכך גיד שאינו על הכף של אמו וכן חלבו לפי שאינו קרב למזבח מותר אבל דמו לא גרע מדם איברים:

אמנם הרמב"ם ז"ל פסק דחייב כרת על דם הנפש של שליל אף דפסק דדם התמצית בלאו מוכח להדיא דסובר אליבא דר"י דחייב כרת ואפי' לת"ק דר"י דאינו מחייב כרת רק על דם הנפש והא וודאי טעמא בעי מ"ש דלענין שחיטה וחלבו וגידו לא הוי בפני עצמו ולענין דם הנפש חשיב ברי' בפני עצמו. ונראה לי דסברת הרמב"ם הוא דעיקר פלוגתייהו דר"ל ור"י הוא כך דלכ"ע וודאי בן ט' חי חשיב כברי' בפני עצמו רק התורה התירתו מכח כל בבהמה תאכלו וכיון דחזינן דאי אמו טרפה לא הותר הולד אף שהוא בן ט' חי ואינו טריפה ש"מ דוקא היתר הבהמה מתיר הולד לכך ס"ל לר"י דוקא דבר הנמצא בבהמה שהוא היתר כגון חלב כשאינו תותב קרום ונקלף וגידין שאינן על הכף ממילא הותר גם בשליל אף שהוא תותב קרום ונקלף ואף שהוא על הכף דהותר מכח כל בבהמה דחשיב כמו אותן שהותרו בבהמה אבל דם שלא הותר בבהמה עצמה שום דם ולא נמצא בבהמה עצמה דם של היתר כלל ממילא לא הותר בשליל ג"כ וחשיב בפני עצמו לענין זה ור"ל סובר נהי דכל דם בבהמה אסור אבל מ"מ כיון דמה שאינו דם הנפש אינו רק בלאו ממילא בשליל הוי דם הנפש כמו שאר דם של בהמה כמו דהחלב אפי' תותב קרום ונקלף חשיב כחלב הבהמה שאינו תותב קרום ונקלף כמו כן דם הנפש חשיב כשאר דם של בהמה שאין בו כרת ור"י ס"ל כיון דמ"מ כל דמה של בהמה אסור ממילא אין זה בכלל כל בבהמה תאכלו וחייב כרת על דם הנפש שליל וזה ברור לפע"ד לדעת הרמב"ם ז"ל. ועל דרך זה יש ליישב דברי רבינו יואל בהג"א דסובר בן ט' חי טריפה אינו ניתר בשחיטת אמו וזהו מן הטעם הנ"ל שלא הותר בשליל רק מה שדוגמתו הותר בבהמה על ידי שחיטה כגון חלב שאינו תותב קרום ונקלף וגידין שאינן על הכף וכל הנמצא בה הותר מגזה"כ כמוה אבל טריפה לא הותר בבהמה כלל הילכך כיון שהשליל טריפה ולא הותר בבהמה דוגמתו דבר של טריפה ע"י שחיטה לכך לא הותר בשליל ג"כ כנ"ל ועמ"ש לקמן (דף ע"ה ע"א) עוד בזה בפלוגתא דר"י ור"ל בתלש חלב מבן ט' חי:

שם מהו לפדות בבן פקועה וכו' עד אהני לך. תמי' מילתא טובא דמעיקרא שאל אי הוי כבישרא בדיקולא או כיון דרהיט ואזיל שה הוא והך פלוגתא דמייתי עלה לא פליגי בהא כלל רק אי ילפינן שה שה מפסחים ואפי' לא נשחטה אמו רק יוצא דופן בעלמא שייך הא פלוגתא דבפסח יוצא דופן פסול אפי' לא נשחטה אמו כלל גם תמי' לי דמשמע לכאורה דרב אשי אינו לומד שה שה והא בן בג בג למדה בברייתא בבכורות וכן ביומא מ"ט דבר מוסכם דילפינן שה שה וביותר תימא דשם בבכורות אחר שהביאו ברייתא דבן בג בג מייתי הך פלוגתא דרב אשי ומר זוטרא וקשה הא ע"כ כ"ע יודו דילפינן שה שה ועכ"פ תימא דקאמר התם ג"כ לר"מ לא תבעי לך והרי לבן בג בג דיליף שה שה גם לר"מ אין פודין בו דאפי' לא נשחטה אמו כלל רק יוצא דופן בעלמא אין ראוי לפדות בו כיון דפסול לפסח:

ודבר ברור הוא דהכוונה כך דוודאי כ"ע ילפי שה שה ומ"מ ע"כ קרא דתפדה ממעט שלא ללמוד הכל מגז"ש כגון זכר ובן שנה ותמים ולזה מחלקינן אי הוי שה גמור שאין בו השתנות גדול לא ילפינן בגז"ש כגון יוצא דופן וכלאים לר"א דהוי שה גמור רק לרבנן כלאים לא מיקרי שה גמור] משא"כ שחיטה ועגל וטריפה שפיר ילפינן מגז"ש דאלה יש להם השתנות גדול משה וילפינן מפסח דבעינן שה וטרפה ג"כ הוי השתנות גדול שזה אסור וזה מותר והשתא הכא נחלקו רב אשי ומר זוטרא דמר זוטרא ס"ל כיון דלא בעי שחיטה הוי כבישרא בדיקולא א"כ ראוי ללמוד מפסח דהשתנות גדול הוא שאינו צריך שחיטה ועוד כיון דשחיטה ממש וודאי ילפינן ממילא זה ג"כ ילפינן כיון דהוא נמי כשחיט הוא ורב. אשי ס"ל כיון דרהיט ואזיל שה גמור הוא והוי כיוצא דופן שאין למידין מפסח והיינו דמקשה לי' רב אשי אי גם הך ילפת מפסח דחשיב שינוי וא"כ זכר ובן שנה ומום ג"כ הוי שינוי וראוי ללמוד מפסח ולכך לא זכר יוצא דופן שזה אין בו שיוי כלל ולכ"ע לא ילפינן מכ"ש מבעל מום ובן שנה וזכר אבל אי הך דהכא חשיב שינוי ללמוד מפסח הי' ראוי ללמוד גם זכר ובן שנה והשיב לו מר זוטרא תפדה לרבות בא ואהא מקשה לי' אי תפדה לרבות א"כ כל מילי נמי וע"כ שאין מרבין רק שינוי גדול ולא זכר ובן שנה ובעל מום דהוי שה גמור א"כ ה"ה זה דרהיט ואזיל ומר זוטרא סובר דב"פ שאינו צריך שחיטה ראוי טפי ללמוד כיון דבלא"ה ילפינן שחיטה ממש מפסח ממילא יש ללמוד ב"פ נמי דהוי כשחיט או דסובר דמה שמותר בלא שחיטה חשיב שינוי גדול יותר מזכר ובן שנה ותמים וזה ברור ועמ"ש בסמוך בתוס':

בתוס' בד"ה דגמר ופי' בקונ' ואי אפשר לומר כן וכו'. דבריהם תמוהין לכאורה דתיקשי להו לדידהו ס"ס יוצא דופן פסול וראיתי להרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל שהקשה עליהם כך ופי' הוא ז"ל דמעיקרא הוא דס"ד כך אבל לפי האמת גם לר"מ פסול ותימא הוא דא"כ בלא נשחטה אמו ג"כ יפסל למר זוטרא ועוד היכי חולק רב אשי דלא ילפינן שה שה הא ברייתא שלימה היא בבכורות וכ"ש דאי אפשר לומר כן בהך סוגי' דבכורות כמו שכתבתי בגמרא גם מדברי רש"י עצמו מוכת דלא כרמב"ן דפי' בד"ה מאי אהני לי' דמסתברא האי ממעט דכבישרא בדיקולא הוא אלמא דיוצא דופן דלכ"ע צריך שחיטה כשר לפדות בו אפי' למר זוטרא אבל דברי התוס' ברורים כמ"ש בגמרא דלכ"ע ילפינן שה שה רק מתפדה ילפינן מידי דדמי לשה ממש ואין בו שינוי רק קצת וסובר מר זוטרא דמה דהוי כשחיט ילפינן כיון דבלא"ה ילפינן שחיטה ממש ועוד דמה שאינו צריך שחיטה הוי שינוי גדול ורב אשי סובר דתמים וזכר ובנה הוי ג"כ שינוי כמו ב"פ וכיון דלא ילפינן להו הא נמי לא ילפינן. ועמ"ש לקמן פרק גיד הנשה (דף צ"ג ע"ב) דאי שחט רוב שנים והיא חי' ונולד דרך רחם מותר בשחיטת אמו ומ"מ יוצא דופן לא הוי א"כ אתי שפיר בפשיטות דברי התוס'. ומ"מ גם דברי רש"י ז"ל יתפרשו כך רק רב אשי הקשה לו מה דעתך אי משה ילפת הכל אפי' יוצא דופן א"כ זכר ובן שנה נמי וע"כ דלא ילפינן רק מה שאינו שה גמור א"כ זה נמי הוי שה גמור כיון דרהיט ואזיל דאי גם זה נילוף ה"ה זכר ובן שנה ותמים ומר זוטרא סובר כיון דלכ"ע שחיטה ילפינן משה שה ה"ה זה דהוי כשחוט אבל זכר ובן שנה לא וזה ברור:

בגמרא אבעי' להו מהו למנות בו ראשון ושני. פירש"י ז"ל מהו למנותה ראשון ובן ט' חי שבבטנה שני משמע בהדיא מפירושו דרק בבן ט' חי פליגי אבל בן ח' חי ובן ט' מת לכ"ע חד גופא הוא ו משמע באמת דקאמר מהו למנות בו וכו' מוכח בהדיא דאהך דפליגי בי' מעיקרא קאי לפדות בו פטר חמור וכן במה דפליגי בדמו מעיקרא והך דמעיקרא פשיטא דלא שייך רק בבן ט' חי דבן ח' פשיטא דאין פודין בו וכן לר"מ אינו טעון שחיטה ומזה נראה לי ראי' דאפי' לר"מ כל שנמצא מת כשפתחו האם אפי' הי' חי בעת שחיטה מודה דניתר בשחיטת אמו והיינו דמעיקרא בשעת שחיטה נפטר משחיטה רק כשיצא לאויר העולם חי אז טעון שחיטה אבל מעיקרא אינו טעון שחיטה ולא שייך בו שחיטה כל שלא יצא לאויר וממילא מותר אח"כ כשמת מכח כל בבהמה תאכלו רק כשנמצא חי במעי אמו אז חל עליו שחיטה מצד עצמו לר"מ ולרבנן כבר נפטר בשחיטת אמו ושוב לא חיילה עלי' שחיטה. דאי ס"ד דלר"מ כל שהי' חי בעת שחיטה אפי' מת אח"כ הוי נבלה א"כ ע"כ דמתניתין דמקשה מינה ר"ל ע"כ בבן ח' מיירי דאי בבן ט' חי הרי ברי' הוא בפני עצמו וטעון שחיטה ופשיטא שאינו מקבל טומאה והאבר מותר ע"י שחיטת הולד בעצמו ואי מת אח"כ הוי נבלה בפני עצמו וע"כ בבן ח' מיירי ובבן ח' לכ"ע הוי חד גופא ולא קשיא כלל לר"י ואמת כי הרב מהרש"א כתב בשם בעל המאור דבבן ח' נמי נחלקו והיינו מכח הכרח דברי התוס' לעיל אבל מפירש"י וודאי אינו נראה כן וכן נראה מדבריו לעיל בד"ה דעובר חי דלא ס"ל סברת התוס' בד"ה מחלוקת רק כמו שכתבתי דכל שמת אח"כ ונמצא מת מודה ר"מ דמותר מכח כל בבהמה אפי' הי' חי בשעת שחיטת אמו כמו שהארכתי בזה לעיל וכן משמע הלשון כאן מהו למנות בו כנ"ל וכן נראה לי ראי' ברורה מדברי הרמב"ם ז"ל שלא זכר כלל מחלוקת ר"י ור"ל אי מונין בו ראשון ושני והיינו דס"ל דפלוגתייהו אליבא דריה"ג לקמן דמטמא טומאת אוכלין אבל אנן קי"ל כחכמים דכל שהוא חי אינו מטמא טומאת אוכלין א"כ לא שייך פלוגתא זו כלל כי אינו מקבל טומאה כלל והשתא אי ס"ד דבבן ח' נמי פליגי א"כ בן ח' אחר שנשחטה אמו וודאי מקבל טומאת אוכלין דלא חשיב חי ולא הוי רק כמפרכסת בעלמא דמקבלת טומאת אוכלין:

וכן נראה מלשון ר"ל נעשה כאגוז המתקשקש בקליפתו והיינו כמו שפירש"י דמכח שומר הוי ראשון והיינו כיון דבן ט'