תפארת יעקב על חולין חלק ב רלא

מתיר דבהמה גמורה לעצמה וטעונה שחיטה והיכי יהא מותר גיד הנשה שבה וזה ברור ועמ"ש בסמוך:

בא"ד ומהאי טעמא לא קאמר למעוטי דמו וכו' והא דפליגי באו"ב וכו'. דבריהם צ"ע דמה ענין זה לפי' ר"ת הא זהו סתירה לפירוש ר"ת דאדרבא כיון דלא קאמר למעוטי דמו משום דמ"מ תיקשי הך עסקי שחיטה בלבד הא יש חלב וגיד דפליגי. א"כ מהאי טעמא לא קשיא דנימא למעוטי שומן גיד דשליל ולא צריך לאתויי ברייתא. גם הך קושיא מאו"ב אין לה מקום כאן כלל ונראה דכוונת התוס' לחזק דבריהם שאי אפשר לתרץ שיטת ר"ת רק דעדיפא פריך והיינו שהי' באפשר לומר דלא נתכוון ר"א אמר ר' אושעיא למעט מה דמפורש בברייתא או במתניתין דפליגי בהדיא דש"מ דע"כ הנך בשחיטה תליא רק מה דלא מצינו דפליגי קאמר ר"א דלא פליגי רק בעסקי שחיטה למעט דבר אחר שלא מצינו שנחלקו דהא לא תליא בשחיטה ולזה הכריחו דע"כ אין לנו לתרץ רק דעדיפא פריך דאל"כ הוי לי' לומר למעוטי דמו וע"כ משום דתיקשי חלב וגיד אף דמפורש דפליגי ואהא ס"ד להכריח מכח או"ב דע"כ מה דמפורש אינו בכלל מיעוטו של ר"א אמר ר' אושעיא דאל"כ תיקשי לפי מה דמשני עסקי אכילה מאו"ב וע"כ דאותו ואת בנו מפורש במשנה ונצטרך לומר ע"כ דלכך לא קאמר למעוטי דמו דכיון דהוזכר דמו ברישא לכ"ע ממילא מפורש דפליגי בסיפא לענין כרת או להיפוך דאין צורך למעט דמו כיון דאפי' היכי דהותר בשחיטת אמו קתני רישא דמו אסור ש"מ דלא תליא בהך פלוגתא ולכ"ע סיפא דהוא בן ט' חי בכרת לזה דחו זה דאין קושיא מאו"ב כלל דהוי שפיר עסקי אכילה ויש לי עוד לפרש בדרך אחר אבל לא ראיתי להאריך בזה מאחר דעיקר דברי ר"ת דחוקין מאוד כמו שבארנו מקודם:

בד"ה למעוטי רבעו. דס"ד דגרע ממפרכסת וכו' אי נמי וכו'. דבריהם צריכין ביאור שאם נתכוונו להקשות כפשוטו דלמה לי' למעט רבעו משום דס"ד דלפי דהוי כשחוט אין הרבעו חייב דהא מפרכסת דנשחטה ממש רוב שנים או שנים מ"מ הרבעה חייב והיכי ס"ד דרובע ב"פ יפטר ועל זה תירצו בתרתי חדא דס"ד דב"פ גרע ממפרכסת אי נמי התם עכו"ם בטהור וישראל בטמא. אבל לפי זה יקשה על תירוץ השני במה נפשך אי נתכוונו לתרץ דבאמת הרובע מפרכסת אינו חייב רק בעכו"ם בטהור וישראל בטמא אבל ישראל בטהורה פטור א"כ מלבד דקשה מאוד דמפורש ברמב"ם פ"א מהלכות א"ב דרובע טריפה וכן בהמה שנשחטה רוב שנים ומפרכסת חייב ולא חילק בין טמאה לטהורה ואדרבא משמע בהדיא דבישראל בטהורה מיירי ע"ש ועוד דהוי להו לומר אבל ישראל בטהורה לא משום דמישתריא באכילה ואי נתכוונו לומר דס"ד כך אבל לפי האמת דכאן דמישתריא באכילה מ"מ הרבעה חייב ממילא ה"ה מפרכסת אפי' בטהורה א"כ תיקשי כיון דניחא להו דדין מפרכסת בטהורה נלמד מכאן א"כ עיקר הקושיא מאי קשיא להו נימא דכל מה שאמרו שם דמפרכסת חייב הרובע הכל נלמד מכאן כיון דב"פ חייב הרובע ה"ה מפרכסת וכי משום דאביי קאמר התם דרובע מפרכסת חייב לא מצי לומר כאן לר"א אמר ר' אושיעא למעוטי רבעו ואם הקושיא דלמה להו לבעלי הש"ס כאן לומר דר"א אתי למעוטי רבעו דילמא רבעו פשיטא לי' כיון דאפי' מפרכסת חייב א"כ אי נימא לפי האמת דמפרכסת אפי' ישראל בטהורה חייב אכתי תיקשי למה לי' לומר דבא למעט רבעו דילמא הא פשיטא לי' דאפי' נשחטה ממש חייב כל שמפרכסת ולא בא למעט רק חורש בו:

לכן נראה לי דכוונת התוס' דקשיא להו כיון דחזינן השתא דקאמר למעוטי רבעו דע"כ גם על בלועים מציל ואינו מטמא טומאת אוכלין דאל"כ הא לר"מ וודאי מציל על בלועים ואינו מטמא טומאת אוכלין ואי לרבנן אינו כן הרי פליגי שלא על עסקי אכילה כלל וע"כ דמציל ואינו מטמא טומאת אוכלין אפילו לרבנן א"כ תיקשי למה קאמר למעוטי רבעו כיון דחזינן במפרכסת דאינה מצלת על בלועים ומטמאה טומאת אוכלין הרבעה חייב כ"ש כאן ולא בא כלל לאשמועינן רבעו ועכ"פ טפי הוי לי' לומר דמציל על בלועים ומטמא טומאת אוכלין מה דמפרכסת אינו כן כדמוכח פרק העור והרוטב ואהא תירצו חדא דס"ד דגרע ממפרכסת והיינו דדוקא שחט בה שנים או רוב שנים דהוא על ידי מעשה שפיר אמרינן כיון שאנו רואין שלא ניטל כל חיותה אמרינן לענין הצלה וטומאה הוי כמתה מצד חיות שנחסר לה ומצד חיות שנשאר חייב הרובע אבל ב"פ זה לא שייך לחלק אותו רק או דנימא דחשיב כבישרא בדיקולא לכל דבר או כחי לכל דבר לבר משחיטה ואי דנין כבישרא בדיקולא לשום דבר חוץ שחיטה שוב הוי לכל דבר כך ואי דנין כחי לשאר דברים חוץ שחיטה ממילא הוי חוץ שחיטה כחי גמור לכל דבר ולזה לולא דהוי אמר ר"א אמר ר' אושעי' דרק לשחיטה דנין בו הוי ס"ד דהוי כבישרא בדיקולא לכל דבר ואפילו רובע חייב דאי אפשר לחלקו שיהא לכל דבר מקצת חי ומקצת מת כמו שמחלקין במפרכסת והשתא שפיר קאמר למעוטי רבעו דלולא דאשמועינן ר"א אפילו רבעו לא הוי ידענו וממילא כיון דאשמועינן דרק לשחיטה דנין ולא בעלמא לענין רביעה הוי כחי ממילא הוי כחי גמור ומפרכסת גרע מיני' דחזינן דאינו חי גמור דכבר נשחט רוב ב' או ב' ואין חיותו חיות גמור ואהא כתבו עוד לתרץ דאין צורך לומר דס"ד דגרע ממפרכסת מה דבאמת עדיף דהא חזינן דמציל ואינו מטמא טומאת אוכלין רק דלולא ר"א אר"א הוי ס"ד להיפך כמ"ש. אלא שיש לתרץ דהך מפרכסת דהתם לא הוזכר רק עכו"ם בטהור וישראל בטמא ומהא וודאי ב"פ גרע דהתם חזינן דעדיין אסורה באכילה אפילו לעכו"ם מכח אבר מן החי לכך שפיר הרובע חייב ואף דאינה מצלת על בלועים ומטמאה טומאת אוכלין היינו דלהא מועיל מחשבת ישראל לשווי' במחשבתו אוכל לענין שלא להציל דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכן לקבל טומאת אוכלין אבל אין מחשבת ישראל מועיל לשווי' כמיתה שתהא מותרת לעכו"ם רק עדיין חי' היא לכך ממילא הרובעה חייב אבל הכא דמישתרי באכילה באמת ס"ד דחשיב כבישרא בדיקולא אבל ממפרכסת בטהורה בוודאי לא גרע רק דלא הוזכר מפרכסת בטהורה התם ושפיר הוי ס"ד דגם מפרכסת בטהורה הרובע פטור וכיון דשמענו כאן דאפילו היכי דמשתרי באכילה מ"מ הרובע חייב ממילא ה"ה מפרכסת בטהורה ומ"מ לא הוי מצי התוס' לתרץ בפשיטות דהך דהתם נלמד מכאן דמה בכך מ"מ כיון דהתם חזינן אף דאינו מציל ומטמא טומאת אוכלין מ"מ הרובע חייב כ"ש כאן ולמה לן לומר דקמש"ל למעוטי רובע מה דאפילו מפרכסת דמטמא טומאת אוכלין ואינה מצלת חייב לזה הוצרכו לומר דמ"מ ממפרכסת של טמאה ב"פ גרע דמישתרי באכילה ולולא דהוי שמענו דלא הוזכר רק לאכילה הוי שפיר כאן ומפרכסת בטהורה פטור ושפיר הוצרך לומר למעוטי רבעו וממילא הוי כחי גמור לכל דבר חוץ אכילה בלא שחיטה ודוק היטיב מיהו כבר כתבתי בגמרא דנראה לי לפרש דהך למעוטי רבעו היינו לענין דב"פ נסקל אף שאין טריפה ומפרכסת נסקלת עיי"ש:

בגמרא אמר ר' זירא לומר שאין ענוש כרת לשון זה קשה מאוד שיאמר על ר"ל לשון זה לומר שאין ענוש כרת והוי לי' לומר כי קאמר ר"ל שאין ענוש כרת ועוד כיון דנחלקו ר"י ור"ל בעצמם ור"י אותבי' לר"ל היכי שייך שיתרץ אמורא אח"כ דר"ל רק לכרת אמר גם קשה מאוד דר"ל קאמר לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו והיכי שייך שיאמר מתיר בדמו במה שיש בו לאו דאורייתא לפי שאין בו כרת. ויש לי לומר בזה דוודאי יש לומר דר"ל לית לי' הא דאמר ר"א אמר ר' אושעיא לקמן פרק גיד הנשה דהא דנחלקו ר"מ ור"י בחלבו של שליל דהלכו לשיטתן כאן ומחלוקת בבן ט' חי דוקא דיש לומר אפילו בן ט' מת אוסר ר"מ חלבו אף שמותר באכילה מ"מ כיון שהוא תותב קרום ונקלף אסור ולפי זה אין כאן קושיא בפשיטות ממתניתין דקתני קרעו ומוציא את דמו דיש לומר דרישא נמי ר"מ הוא דאוסר חלבו אפילו בן ט' מת לכך אוסר דמו אבל למאן דמתיר בחלבו מתיר בדמו רק דקושית ר"י היתה כיון דקתני קרעו ומוציא דמו ע"כ דחלבו מותר דאל"כ הוי לי' לומר מוציא חלבו ודמו ועל זה מתרץ ר' זירא דלכך לא נקט רק דמו משום דבא לומר שאין ענוש כרת לפי שאינו דם הנפש ולכך לא נקט חלבו דהוי ס"ד דדמו אסור כמו חלבו דענוש כרת לכך לא נקט רק דמו וחלבו פשיטא דאסור דאפילו כרת איכא רק אפילו דמו דליכא דם הנפש מ"מ מוציא דמו והיינו דקאמר לומר שאינו ענוש כרת ועל מתניתין קאי כנ"ל:

ובהכי ניחא לי מה דיש להבין לפי הנראה מפשטות הסוגי' דר"ל רק מכרת פוטר א"כ ר"י מחייב כרת על דם השליל בשלמא לר"ל ניחא דשפיר יש לומר דהוי כאבר ודמו אסור מכח דם איברים וחלבו מותר לפי שאינו קרב למזבח ש"מ דחלב שליל אף שהוא תותב קרום ונקלף לאו חלב הוא וגיד מותר לפי שאינו על הכף של אמו אבל לר"י דחייב כרת על הדם ע"כ שאינו אבר רק ברי' בפני עצמו וכמו כן אין ההיתר מכח כל בבהמה תאכלו דמ"ש דמו מחלבו וגידו ואי ברי' הוא למה יהא מותר גידו ניהו דיש לומר אף דבפני עצמו הוא שחיטת אמו מועיל כאילו שחט לשליל ג"כ אבל גידו למה יהא מותר ודוחק לומר דר"י אליבא דר"י אמר דמחייב כרת על דם איברים ולית לי' דרב יוסף ועוד דס"ל כיון שיש דם הנפש בבהמה יש כרת גם על דם אברים של שליל אף שאין בשליל דם הנפש. אך לפי זה אין הדבר תלוי בחלבו כלל רק לר"ל חשיב לי' רק דם איברים לפי שאין דם הנפש בשליל ור"י חשיב לי' דם הנפש או דלית לי' דר' יוסף ובגמרא משמע דפלוגתייהו הוא דר"ל מדמה דמו לחלבו ור"י אינו מדמה ולהנ"ל אינו תלוי בזה כלל וע"כ דפליגי