תפארת יעקב על חולין חלק ב רל

הולד מותר בלא שחיטה כיון שלא הותרה האם באכילה ע"י שחיטה זו אף שהוציאה מידי נבלה הולד טעון שחיטה והוי נמי רבותא דמהני שחיטה אף שכבר היו לו סימני אמו שחוטין. וביותר אני תמה בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מאכלות אסורות שכתב קרע את הבהמה או ששחט טרפה צריך שחיטה ואין שחיטת אמו מועלת לו והדבר תמוה דהיכי ערוך הנך תרי דינים בהדדי דברישא דקרע הבהמה לא שייך אין שחיטת אמו מועלת לו וע"כ דבא לומר דס"ד אפי' נהרגה האם מותר כל הנמצא בלא שחיטה וסיפא דשחטה והיא טרפה הוי בהיפוך דס"ד דלא מהני לי' שחיטה והיכי ערוך להו בהדדי וקאמר ואין שחיטת האם מועלת לו דלא שייך על קרע כלל:

לכן נראה לי דמתניתן מיירי דקרע הבהמה להוציא ולזה כמו יוצא דופן ובהמה לא מתה כלל דיוצא דופן יכול לחיות ואינה טרפה כלל וקמש"ל דדוקא אי נשחטה מעיקרא ואח"כ פתחו אותה כבר הותר הולד בשחיטת אמו קודם שראה האויר אבל כשפתחו אותה ולא נשחטה הולד טעון שחיטה ולא מהני שישחוט אמו אחר שקרעה אף שהולד עדיין בה שכל שקרעה ולא נשחטה אמו הוי כילוד ולא מיקרי כל בבהמה כיון שעדיין לא נשחטה והשתא יש לומר בפשיטות דר' אמי סובר דכ"ש כשנהרגה דהולד אסור כמו אמו ומתניתין ענין אחר הוא דנשחטה האם כראוי רק לפי שראה הולד האויר בלי שחיטת אמו אין שחיטת אמו מטהרתו אבל כששחט טרפה שפיר יש לומר דלא מהניא לי' שחיטה כר' אמי רק אנן קיי"ל כרבא ולכך הרמב"ם דרצה לומר בקרע דאין שחיטת אמו מועלת לו כלל זכר גם שוחט טריפה וממילא מוכח כרבא. ועכ"פ נראה לי דהכוונה במתניתין כמ"ש דקרעה והבהמה לא מתה כלל וקמש"ל דטעון שחיטה ואינו מועיל שחיטת אמו כנ"ל ואם נימא שיש צד רבותא להתיר ולד הנמצא בלא שחיטה אפי' לא נשחטה אמו עכ"פ לא שייך לפרש שהרגה רק דקמ"ל דיוצא דופן שלא נשחטה אמו אף שלא נטרפה ולא נתנבלה והיא בהמה טהורה כשאר בהמות מ"מ לא הותר הולד בלא שחיטה אבל מה שנראה מדברי רש"י ז"ל שהרגה זה וודאי דבר קשה הוא מאוד מהני טעמא דאמרן:

בגמרא חלבו דמאי וכו' אלא חלבו דגיד. רש"י ז"ל מחק כל זה וכתב דלא יש חכם שיושיבנו על פני ובתוס' כתבו בשם ר"ת ליישב הגירסא והם דברים תמוהים לפע"ד כמו שאבאר בתוס' בס"ד. אבל לדעתי יראה לפרש בפשיטות גירסא זו בלי שום דוחק כלל והוא דלקמן פרק גיד הנשה קאמר שמואל אהא דתנן התם וחלבו מותר דחלבו מותר לדברי הכל ומקשה עלי' הא מפורש בברייתא דפליגי וקאמר חלבו דגיד ומקשה עלה מברייתא דפליגי בשומן גיד ג"כ ומסיק דמדאורייתא קאמר שמואל לדברי הכל והיינו דמפרש הא דתנן במתניתין וחלבו מותר הינו שומן גיד ומותר לדברי הכל ובברייתא פליגי בחלב שליל והיינו דס"ד דפליגי בברייתא בחלב גיד עצמו ובמתניתין נמי דנקט וחלבו מותר היינו לר"י אבל ר"מ אוסר שומן גיד מדאורייתא קמש"ל דהך חלבו מותר דקתני מתניתין דברי הכל דר"מ מודה דמותר מדאורייתא עיי"ש ובפירש"י. והנה ר"מ ור"י נחלקו בבן פקועה כאן וכן בברייתא לקמן בשליל לענין גיד וחלב ואמר ר"א אמר ר' אושעי' דהלכו ר"מ ור"י לשיטתן ומימרא זו הי' ידוע מר"א אמר ר' אושעי' שאמר במחלוקת זו של ר"מ ור"י בבן פקועה דלא הלכו בו רק עסקי שחיטה בלבד והשתא הדבר תלוי אי על הך פלוגתא דהכא בבן פקועה אמרה ע"כ הכוונה דרק לענין שחיטה נחלקו לא לגידו וחלבו ואהא מקשה דהא באמת פליגי בגידו וחלבו של שליל ג"כ ואי אהך דפליגי התם בב"פ אמרה דפליגי לענין גידו של שליל ואתי ר"א אמר ר' אושעי' לומר דלא פליגי רק לענין גידו וחלבו של שליל דזהו תלוי בשחיטה דאי בעי שחיטה אסורין ואי לא בעי שחיטה מותרין אבל בחלבו של גיד עצמו לא נחלקו ובא לחדש ממש אותו החידוש דמחדש שמואל לקמן דחלבו של גיד מותר לדברי הכל ולא פליגי רק בחלבו וגידו של שליל דהוא דבר התלוי בשחיטה אבל מחלוקת של שומן הגיד אינו תלוי בשחיטה וקמש"ל דלא נחלקו בשומן גיד כלל ואהא מקשה עלי' ממש כמו שהקשו על שמואל לקמן דהא באמת נחלקו בשומן גיד ולדידי' ליכא לתרוצי כמו דמתרץ לקמן לשמואל דלשמואל יש לומר מדאורייתא קאמר אבל ר"א אמר ר' אושעי' דקאמר דלא פליגי רק בעסקי שחיטה לא בשומן גיד והרי מפורש דפליגי והיכי יאמר רק על עסקי שחיטה בלבד דעכ"פ פליגי חוץ עסקי שחיטה והוצרך לתרץ דעסקי אכילה קאמר וקאי שפיר אהך דהכא וזה ברור לפע"ד:

שם למעוטי רבעו וחורש בו. באמת יש לתמוה בדבר זה דהיכי ס"ד דלא יהא בו רביעה כיון דאפי' שחט בה שנים או רוב שנים חייב הרובע משום דאינה מטמאה טומאת נבלות אף דמטמאה טומאת אוכלין כ"ש בן פקועה דאינו מטמא טומאת אוכלין דחייב הרובע ומה שכתבו התוס' בזה אינו מובן כלל כמו שאבאר בתוס':

לכן נראה לי פשוט לפי מה דקי"ל שור טריפה שהרג פטור משום דאלו בעלים טריפה פטור ה"ה השור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת בעלים כך מיתת השור. ומהאי קרא למדו ג"כ דמיתתו של שור בעשרים ושלשה וכמו כן ברובע ונרבע למדו דמיתתו בעשרים ושלשה דכתיב והרגתה את האשה ואת הבהמה כמו מיתת האשה בכ"ג כך מיתת הבהמה א"כ ממילא אי בהמה טרפה אינה נהרגת כמו אי היתה האשה טרפה ולפי זה כ"ש ברובע למפרכסת אף דהרובע חייב אבל הבהמה אינה נסקלת דאפי' טריפה אינה נסקלת כ"ש שחיטה ברוב שנים והשתא שפיר קאמר הכא למעוטי רבעו דס"ד שאין הבן פקועה נסקל לפי שהוא כשחוט קמש"ל דלענין לסקלו חשיב כחי גמור כנ"ל:

מיהו אי קשיא לי הא קשיא דלקמן פרק העור והרוטב אמרינן דמפרכסת אינה מצלת על הבליעים שבה ומ"מ הרובעה חייב והשתא היכי ס"ל לר"א הכא לענין בלוע בבן פקוע אי סובר דלרבנן אינו מציל ומ"מ הרובע חייב א"כ תיקשי הא אכתי פלוגתא איכא בלי אכילה לענין אי מציל על בליעים ואי סובר דמציל אפי' לרבנן א"כ למה לא קאמר למעוטי בליעים ואז הוי רבעו בכ"ש דהא חזינן אפילו היכי דאינו מציל הרובע חייב כל שכן היכי דמציל מה שאין כן השתא דנקט רובע אכתי אין בלוע בכלל דאפי' אי אינו מציל הרובע יכול להיות חייב ומ"מ לפי מה שפרשתי מקודם איכא למימר דניחא לי' לומר לענין רובע דאפי' השור נסקל דזה לא שמענו היכי דאינו מציל שיהא השור נסקל דהתם באמת אינו נסקל רק הרובעו נסקל כמו שהוכחתי לעיל דאפי' בהמה טרפה אינה נסקלת ועמ"ש בתוס' בד"ה למעוטי. ומ"מ צ"ל דלא נתכוון ר"א לומר רק דר"מ ור"י לא פליגי רק לאכילה אבל ריה"ג לקמן פליג נמי לענין טומאה דמקבל טומאה. והנה כבר כתבתי בקצת מקומות דמכאן מוכח דלענין כסוי הדם בחי' לא פליגי כלל דכיון דלא כתיב רק ושפך מודי רבנן דבעי כסוי דהאי לאו אכילה הוא כיון דאינו מעכב אכילה כמו או"ב דאי רוצה לאכול אינו רשאי לשחוט משא"כ בכסוי אי אין לו לכסות או שאינו רוצה תיכף לכסות מ"מ יכול לאכול בלי כסוי אלא שיש לדקדק דהוי לי' לומר למעוטי כסוי הדם ואפשר כיון דקאי בבהמה נקט למעט השייך בבהמה:

בתוס' בד"ה חלבו דמאי בקונ' לא גרסינן לי' וכו' ור"ת אומר וכו'. דברי ר"ת ז"ל תמוהין מאוד לפע"ד דהיכי ס"ד דבחלב שליל דגיד כ"ע מודי במה נפשך אי מודי בעלמא נמי בשומן גיד א"כ פשיטא דמודי בבן פקועה דכי בשביל שהוא ב"פ יאסר שומן הגיד שלו טפי מבהמה דעלמא ואי ס"ל בשומן גיד דעלמא לאיסור א"כ פשיטא דפליג נמי ר"מ בשומן גיד דשליל דכיון דגידו אסור לר"מ כמו בהמה דעלמא א"כ מאיזה צד יהא מותר שומנו של גיד דשליל טפי משומן גיד דבהמה דעלמא כיון דתרווייהו טעונין שחיטה ואסורין מדאורייתא ועוד במה שכתב ר"ת דעדיפא פריך הוא מן התימא חדא דהשתא לא מקשה רק מכח דקאמר ר"מ בכל מקום שהוא וזהו אינה הוכחה כ"כ דלא מיירי כלל בשליל ופשיטא דהא הוי עדיפא כיון דקאמר אלא לענין שחיטה בלבד והרי נחלקו בחלב וגיד ועוד דלהך קושיא מברייתא אכתי יש לומר למעוטי דמו ואנו מוכרחין להך הוכחה מדקאמר אלא לענין שחיטה בלבד והשתא כיון דלא ימלט מקושיא זו למה לי' להקשות מברייתא דהא בלא"ה נסתר פי' זה ממה דקאמר אלא לענין שחיטה בלבד וכבר כתבתי בגמרא מה שנראה לי ליישב גירסא זו בפשיטות:

וראיתי למהרש"א ז"ל ג"כ דברים מתמיהים בענין זה שכתב על מה שכתבו התוס' דשרי ר"י חלבו וגיד דשליל משמע דס"ד דלא פליגי וכ"ע לאיסור ס"ל ולמה לא כתבו בהיפוך דס"ד דכ"ע מתירין חלבו וגיד דשליל ומקשה והא פליגי דר"מ אוסר ותירץ דא"כ לא הוי להו להביא רק הך ברייתא דפליגי בשומן גיד דשליל וכ"ש בחלבו דשליל ודבריו תמוהין חדא בגוף הקושיא דהיכי ס"ד דלכ"ע מותר דכיון דלר"מ טעון שחיטה והוי בפני עצמו היכי ס"ד להתיר חלבו וגידו ואפי' תימא דמ"מ מתיר חלבו לפי שאין חלב שליל קרב למזבח אבל גידו פשיטא דאסור לר"מ גם תירוצו דלא הו"ל להביא רק הך ברייתא אחרונה תמוה דאטו שומן גיד חלב הוא ואסור מטעם חלב הרי לא נאסר רק מכח גיד דאינו תותב קרום ונקלף כלל ואינו בכלל חלב כלל רק שומן בעלמא ומכח גיד נאסר וכיון דס"ד דחלב מותר ע"כ משום שאינו קרב למזבח א"כ מאי קושיא משומן גיד. ואם נתכוון מהרש"א כיון דשומנו של גיד אסור בשליל כ"ש גיד עצמו וטעות נפל בדבריו "חלבו". מ"מ הוא תמוה דלענין גיד אין צורך להוכיח מדלא מייתי רק ברייתא אחרונה דלענין גיד בלא"ה אי אפשר לומר דר"מ