תפארת יעקב על חולין חלק ב רכט

בעי דרק כשראה האויר טעון שחיטה ולא מהניא לי' שחיטת אמו אבל במעי אמו אינו טעון שחיטה ולא שרי' לי שחיטת עצמו זהו דוחק דהוי לי' לומר אבל במעי אמו ניתר בשחיטת אמו גם היכי קאמר תבעי לרבנן פשיטא דתבעי לרבנן כמו לר"מ דלדידהו וודאי ניתר בשחיטת אמו ואי דס"ד דכיון דניתר בשחיטת אמו בוודאי לא שרי' לי' שחיטה דכיון דלר"מ מספקא לן דלדידי' ג"כ בוודאי ניתר מ"ש דלרבנן לא. והוא תמוה לכאו':

לכן נראה ברור דבגמרא לא זכר כלל צדדי הספק רק אי שחט עובר במעי אמו מהו וקשיא לי' מה מקום ספק יש הא בפשיטות יראה דלר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו דהא טעון שחיטה ממילא מותר לשחטו במעי אמו ולרבנן דניתר בשחיטת אמו ממילא אין לו שחיטת עצמו ולר"מ מותר ולרבנן אסור ואהא קאמר דלתרווייהו מבעי' לי לר"מ מבעי' לי דאף שיש לו שחיטה בפני עצמו ואינו ניתר בשחיטת אמו מ"מ דוקא בחוץ שייך שחיטה אבל בפנים לא שייך שחיטה כלל כמ"ש הרב בעל הלבושים דהוי כחלדה ואף שהוא בפני עצמו לא שרי' לי' שחיטה תבעי לרבנן ג"כ אף דלרבנן ניתר בשחיטת אמו מ"מ מבעי לי אי מהני שחיטה בפנים דד' סימנים אכשר בי' רחמנא ובהא לית ספק כלל רק הספק אי מהני שחיטה בפנים מכת חלדה והשתא ניחא מה שהקשיתי לשיטת הרמב"ן ז"ל דכיון דלא מהניא שחיטה בפנים א"כ ממילא למה לא יהא ניתר בשחיטת אמו לר"מ כיון דעיקר טעמו דבן ט' שיש לו שחיטה אינו ניתר בשחיטת האם והרי במעי אמו אין לו שחיטה לפי אותו הצד דבעי ר' הושעיא וא"כ תפשוט בעי' דר' הושעיא מדברי ר"מ עצמו כיון שאינו מתירו בשחיטת אמו כשהי' בן ט' חי בעת שחיטה ע"כ דמהני לי' שחיטה ולהנ"ל ניחא דמה דלא מהני שחיטה אינו מצד אין העובר ראוי לכך רק מצד דהוי חלדה אבל בר שחיטה הוא לכך לא מהני שחיטת אמו גם מדברי התוס' לעיל בד"ה מחלוקת מוכח כדברי הרמב"ן ז"ל כמ"ש לעיל שם ודברי הרשב"א בשם התוס' סותרין דברי התוס' בד"ה מחלוקת ועמ"ש עוד לקמן (דף ע"ה) בד"ה לדברי המתיר:

שם וחייב באו"ב בתוספתא איתא דרבנן קאמרי דאין בו משום או"ב דכתיב לא תשחטו את שטעון שחיטה יש בו משום או"ב וב"פ שאינו טעון שחיטה אין בו משום או"ב מלשון זה משמע לכאורה דב"פ מחי' טעון כסוי דהתם לא כתיב רק ושפך וכן יש לדקדק זה מהך סוגי' דלקמן (ע"ב) לא הלכו בו אלא על עסקי אכילה בלבד וכבר כתבתי מזה לעיל פרק השוחט ולקמן (ע"ב) ויש להסתפק אי אסור לשחוט או"ב מדרבנן עכ"פ כי לכאורה נראה דלא שייך מראית עין הך בגוף השחיטה דיראה הורג בהמה אבל לענין או"ב יש לומר דלא שייך מראית עין כלל דהרואה אינו יודע כלל שהוא בנו אבל הרמב"ם ז"ל פסק דאסור מדרבנן ולא ידעתי מנין לו וכן לענין כסוי בחי' יש להסתפק אי נימא לרבנן פטור מכסוי או חייב עכ"פ מדרבנן בהפריס וגם בזה יש לומר דלא שייך מראית עין בשב ואל תעשה. בפירש"י בד"ה ומוציא את דמו. דחלבו מותר משום מה חלב ושתי כליות האמור באשם וכו'. איכא למידק הא איכא נמי גידו דמותר וע"כ טעמא משום כל בבהמה תאכלו א"כ למה לי' לרש"י ליתן בחלב טעם אחר מה שלא יספיק להיתר גידו. ונראה לי דגידו בלא"ה מותר כיון שהוא דוקא במקום מיוחד על הכף וב"פ זה לא נחשב בפני עצמו כלל ובתר בהמה גריר וכיון דבהמה אין לה גיד רק על הכף כיון שנוטל הגיד ממילא הכל מותר משא"כ חלב תליא בתותב קרום ונקלף א"כ בכל מקום שימצא בה חלב אסור א"כ במקום זה נמי אסור לכך הוצרך ליתן טעם לפי שאינו קרב למזבח מיהו יש לדקדק למה פליג ר"מ בבן ט' חי בחלבו הא פשיטא מודה דאינה קרב למזבח כדמוכח מחלב ושתי כליות דאשם אבל באמת לא קשיא כלל דלר"מ דהוי בפני עצמו ממילא הוי כמו יוצא דופן דפסול להקרבה ומ"מ חלבו אסור רק לרבנן דהוי בכלל בהמה או בן ט' מת לכ"ע הוי בכלל בהמה רק לאסור החלב כמו חלב שאר הבהמה ובזה אנו אומרים דכיון שלא אסרה תורה רק הקרב למזבח א"כ חלב הנמצא בה הקרב למזבח אסור וחלב שאינו קרב הנמצא בה מותר:

ודע שנמצא לרבינו יואל הובא בהג"א דבן ט' טרפה חי אינו ניתר בשחיטת אמו ואפי' לרבנן אסור. ודבר זה תמוה מאוד לכאורה שהרי בן ט' מת מותר אפי' לר"מ והאיך יהא טרפה גרע ממת ואי משום דחי מה בכך הא ניתר בשחיטת אמו לרבנן ומה נפקא מינה טרפה או כשרה. ובוודאי נראין הדברים דסובר רבינו יואל דענין פלוגתא דר"מ ורבנן הוא כך דבנמצא מת לכ"ע הותר מכל בבהמה תאכלו ולא הוי בהמה בפני עצמה כלל לכך הכל מותר גידו וגם חלבו כמ"ש לעיל בפירש"י אמנם בנמצא בן ט' חי סובר ר"מ דהוי בהמה בפני עצמה וטעון שחיטה והכל אסור ורבנן מודי לי' בהא דהוי בהמה בפני עצמה ואינה מותרת מצד כל בבהמה דאז כבר היא בהמה בפני עצמה בשעת שנמצא אבל מ"מ מעיקרא כשנשחטה האם אותה השחיטה שייך על הולד ג"כ והוי הולד כשחוט מכח שחיטת האם כיון שהי' אז בקרבה והוי כמו שנשחט הולד עצמו ואין ההיתר מכח כל בבהמה רק מכח דהוי כשחוט ור"מ סובר דלעולם לא הוי כשחוט רק ההיתר אינו רק מכח כל הנמצא בבהמה תאכלו אבל בהמה הנמצא בבהמה אינו בכלל היתר זה לכך כל מת לא חשיב בהמה אבל בן ט' חי דחשיב בהמה בפני עצמו אין לו היתר לא מכח כל בבהמה ולא מכח כשחוט דלית לי' לר"מ דהולד יהא כשחוט מחמת שחיטת האם ולכך כשנמצא טרפה דאפי' תימא שהוא כשחוט ע"י האם מ"מ כיון שהוא בפני עצמו ואפי' הי' נשחט בעצמו אינו מועיל לו לטהר טריפותו כ"ש שאינו מועיל מה דהוי כשחוט ע"י האם ואפי' רבנן מודי דאינו נטהר מטריפותו ע"י שחיטת האם:

אלא שיש לדקדק כיון דמודי רבנן דברי' בפני עצמו הוא רק שחיטת אמו משוי לי' כאילו נשחט בעצמו א"כ גידו וחלבו למה מותר הא כל בהמה שנשחטה גידה וחלבה אסור ומ"ש זה וניהו דבחלבו יש לומר כיון דאינו קרב למזבח מותר אבל גידו למה ועוד באיזה, סברא נחלקו בחלבו דאי משום דאינו קרב א"כ אף ר"מ יודה בחלבו. ונראה לי דס"ל לרבנן דכל שהוא במעי אמו כל מה שיש באמו במקום ידוע כגון סימנין לשחיטה וכן חלבו במקומות ידועים הקרב למזבח וכן גיד על הכף א"כ כמו דסי' אמו מספיקין לולד ג"כ דהוי כאילו נשחט הוא כמו כן גידו הוי כאילו הוסר גם מהולד דס"ל לרבנן שכל שהולד בבטן אמו לא הוצרכה תורה מקומות כפולים בבהמה אחת וכל מה שעושה באותן המקומות באם הוי כאילו נעשה בולד ג"כ אף שהוא ברי' בפני עצמו ור"מ סובר כיון דהוא ברי' בפני עצמו צריך הכל לולד בפני עצמו לשחטו ולהסיר חלבו וגידו אבל דמו אסור לכולי עלמא שאין לדם מקום דבכל מקום שיש דם אסור אם כן דם הולד גם כן אסור ואפילו מת הולד דהוי בכלל אמו ואינו בפני עצמו אסור דכל דם האם אסור מה שאין כן בחלב וגיד ושחיטה שהם במקומות ידועים פליגי אבל טרפה וודאי אין שחיטה מתרת דאפי' נשחטה ממש אין מטהר טריפה וכל שכן שאין מועיל שחיטת האם אבל בנמצא מת דהותר מכח כל בבהמה בוודאי טריפה ג"כ מותר שאינו בפני עצמו כלל וכשאמו מותרת הותר הוא בכללה כחתיכת בשר בעלמא כנ"ל ועמ"ש לקמן בפלוגתא דר"י ור"ל:

(ע"ב) אפילו בן ה' שנים וחורש בשדה. לא נתבאר לי לכאורה לשון זה כיון דלא סגי לי' לומר ד' שנים או ג' משום דבא לומר רבותא אפי' ה' שנים א"כ מ"ש דבה' שנים סגי לי' ואיכא רבותא אפי' ששה שנים ויותר ולמה הגביל הזמן לרבותא ה' שנים ועכ"פ הוי סגי שיאמר אפילו חורש בשדה ואולי מילתא אגב אורחי' קמ"ל דדרך לחרוש בשור כשהוא בשנה החמישית וכל שלא נכנס לשנה החמישית עדיין אינו ראוי לחרישה מחמת ינקותו ונ"מ לענין מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן ונחלקו אי לרדי' זבין או לשחיטה דפחות מה' בוודאי לשחיטה זבין או דאין הכוונה לענין כחו של שור רק דאפילו עבר ה' שנים עד שנעשה שור וחורש בשדה דס"ד דאז וודאי כבר נשכח ענינו שהוא ב"פ ושייך טפי לחוש למראית עין ואיחלופי מ"מ מתיר ר"ש שזורי כנ"ל:

שם קרעה ומצא בה בן ט' חי טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו. פירש"י ז"ל קרעה בלא שחיטה. משמע דמפרש שהרגה ולפירושו לא הי' לו לומר קרעה דהיכן מצינו שיאמר על הריגת בהמה קרעה ומצינו הנוחר והמעקר באו"ב וכסוי וכמו כן כאן אי בא לומר דוקא השוחט הי' לו לומר נחרה ומצא בה בן ט' חי ולעיל דקאמר קרעו ומוציא את דמו היינו דקמש"ל אפי' נחירה לא בעי ומלבד זה תמוה בעיני דקאמר טעון שחיטה לפי שלא נשחטה אמו דאטו ס"ד דלא בעי שחיטה כלל ולהיפוך שמענו לקמן דסובר ר' אמי השוחט את הטרפה ומצא בה בן ט' חי לדברי המתיר אוסר ולא מהני שחיטה ונצטרך לחלק דוקא כששחט אמו אז אין לולד סימני עצמו כלל כיון דעכ"פ שחט אמו וכבר הי' לו סימני אמו אבל קרעה שלא שחט אמו ולא הי' לולד שחיטת סימני אמו מודה ר' אמי דיש לו סימני עצמו אבל עכ"פ לא שייך טעון שחיטה דנהפוך הוא דצריך לאשמועינן דמועיל לו שחיטה ואפי' נימא דס"ד כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו אפי' נהרגה אמו מותר כל הנמצא בה בלא שחיטה קמש"ל דטעון שחיטה מה שאינו נראה כלל אבל עכ"פ תיקשי לרבא דסובר ד' סימנים אכשר בי' רחמנא דלמה נקט קרעה לפי שלא נשחטה אמו הוי לי' למיתני רבותא טפי אפי' שחטה רק נמצא טרפה והוי רבותא טפי בשני הצדדים בהך צד דס"ד כל בבהמה מותר אפי' האם אסורה א"כ הוי רבותא אפי' נשחטה האם אין