תפארת יעקב על חולין חלק ב כב

נפיק חיותא בצירוף הגרמה ושחיטת קנה במיפק חיותא היא ודו"ק:

בד"ה זיל שלים ואע"ג דטעה בדבר משנה הוא כו' בידים האכילה לכלבים. דברי התוס' הללו צריכין ביאור חדא דהם דעתם פרק הגוזל דהיכא דאילו הואי הוי הדר חייב למאן דדאין דינא דגרמי א"כ למה להו לומר בידים האכילה לכלבים, וקושיא זו הקשה הש"ך ח"מ סי' כ"ה, ועוד דכתב הנ"י פרק אד"מ ופסקה הרב בהג"ה סי' כ"ה דבאו"ה מומחה אפי' אינו סמוך דינו כסמוך דמחוייב להורות א"כ הכא אפי' אי בש"ה טעה מומחה פטור דרבא מומחה הוא, ונהי דנימא דלא קבלו בעלי השור לרבא אבל כיון דהוי כסמוך לא בעי קבלה ואפי' בנונ"ב מומחה וסמוך פטור, וכבר בארתי בספרי ת"י בח"מ סי' כ"ה דברי התוס' הללו וכאן אכתוב בקיצור והוא דלא פטרו לדיין באו"ה רק מה דחייב מדינא דגרמי מדרבנן ובאו"ה דמחוייב להורות לא קנסוהו אבל מה דחייב מכח מזיק ממש לא פטרוהו, ואף דהנ"י כתב דבריו על טועה בש"ה איהו ס"ל דאפי' בקם דינא ג"כ לא הוי רק גורם, אבל להתוס' דהוי מזיק בכה"ג לא פטרוהו הילכך אי לאו דבידים האכילה לכלבים הוי פטור משום דאינו סמוך כסמוך דמחוייב להורות, אבל נונ"ב דהוי מזיק ממש לא פטרו, וכן בש"ה היכא דקם דינא דהוי מזיק ממש, וזהו שכתבו אף דטעה בדבר משנה הוא ולא הוי עכ"פ רק גורם א"כ באו"ה דמחוייב להורות פטור, הכא בידים האכילה לכלבים, והנ"י עצמו הקשה מהך דהכא ותירץ דדרך צחות אמר לו כן ולא מן הדין והיינו דדוחק אצלו לומר דבידים האכילה רבא לכלבים, והתוס' לא ניחא להו לומר דדרך צחות אמר, אבל לדינא שוין דמומחה באו"ה דמחוייב להורות פטור כל שאינו מחוייב רק מכח גורם, ובזה כתבתי ליישב דברי הרב בהג"ה ממה שהקשה עליו הסמ"ע ע"ש באריכות ולא כתבתי כאן רק הנוגע בביאור דברי התוס' בלבד, מיהו כבר כתבתי בגמרא ליישב בלא"ה דהכא לא שייך לפוטרו מכח דמחוייב להורות דכיון דבין לרב בין לשמואל שרי מאן דעביד להטריף גרע מטעות דעלמא והוי פשיעות גמור ע"ש:

דף מ"ד ע"א בגמרא אף לאחר בת קול ור"י הוא דאמר אין משגיחין בבת קול. משמע דבא ליישב דרישא דברייתא דלא כר' יהושע וסיפא כר' יהושע והוא דבר הקשה דקתני והרוצה ואתיא כתנא אחר לגמרי, ועוד דהוי ליה לומר הא ר"א והא ר"י או תברא מי ששנה זו לא שנה זו, ונראה לי דכולה ברייתא כר' יהושע וכמו דמשני מעיקרא כאן קודם בת קול כאן לאחר בת קול דהכוונה דרישא מיירי אחר בת קול וסיפא קודם בת קול כמו כן לאיבעית אימא הכוונה דוודאי מיירי הכל אחר בת קול, רק לפי דאין משגיחין בבת קול והיינו דניתן רשות לרבים לחלוק לקבוע הלכה בהיפוך וקודם שהוקבע הלכה היה רשות ביד כל חכם לפסוק כמו שירצה רק לפי שבאמת הסכימו רבים לדעת ב"ה ותפסו דברי הבת קול ממילא הוקבע הלכה כב"ה, והך רישא מיירי אחר שהוקבע הלכה כב"ה שתפסו כולם דעת ב"ה וסיפא היא אחר הבת טרם שהוקבע הלכה, אבל למ"ד משגיחין בבת קול תיכף היה כל מחויב לפסוק כב"ה ולא היה רשות לשום אדם לפסוק נגד הבת קול, ועמ"ש בתוס' בד"ה ור"י הוא:

שם ושט נתנו בו חכמים שיעור מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור מכלל וכו' [כך נראה הגירסא בתוס' בד"ה מדקאמר] למעלה עד כמה אר"נ עד כדי תפיסת יד, הנה מכל הפוסקים משמע דשיעור זה דר"נ הוא אותו שלמעלה כשחותכין אותו מתכווץ ולפירש"י הראשון מה שנ"ל עיקר הוא ג' או ד' אצבעות ולפי' שני הוא מעט, אבל אני תמה מאחר שנחלקו לעיל אמוראי בשיעורא דתורבץ הושט למה הפסיק הענין ושואל מחדש למעלה עד כמה כאילו לא הוזכר מעולם והרי שאלו לעיל הי ניהו תורבץ הושט, ואפילו אי ר"נ שיעור אחר קאמר היה לו להזכיר דעתו לעיל, וראיתי למהרש"א שכתב דלעיל שאלו על שיעור ברובו לענין טרפות וכאן שאלו על מקום שחיטה ואינו נכון דהא לעיל ג"כ מפורש פלוגתייהו דלמ"ד ברובו אינו מקום שחיטה והוי ליה להזכיר שיעור זה, גם הר"ן פי' להדיא לעיל דעל מקום שחיטה שאלו עיי"ש, גם פשיטא שיכול לשער מבחוץ כפי מה שרואה בבהמה אחרת מקום שחותכו עומד כמו שיכול לשער למעלה כדי תפיסה ולמטה כדי שישעיר אף שאינו רואה מבחוץ השער, גם לא הבנתי מה הוכחה היא זו דקאמר ושט יש בו שיעור והא הך ושט ע"כ הכוונה כל הושט בכללו עם התורבץ א"כ שמא גם מן התורבץ יש שראוי לשחיטה ויש שאינו ראוי ומנ"ל דכוליה תורבץ אינו ראוי לשחיטה, גם יש לדקדק דקאמר ושט נתנו בו חכמים שיעור והא הגרמה הלכה למשה מסיני וכ"ש למ"ד דתפיסת יד כל שהוא והרי לעיל אמרו כל שחותכו ועומד חותכו ומתכוין ופשיטא דאין זה שיעור כל שהוא:

לכן נראה לי דרב מחדש דבושט עצמו נתנו חכמים שיעור לפי שכל התורבץ פסול לשחיטה לכך עבוד רבנן הרחקה אפילו בושט עצמו והיינו דדייק מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור דעכ"פ תורבץ וודאי לאו מקום שחיטה היא [וממילא לא קשיא קושיית התוס' בד"ה מדקאמר, מיהו בלא"ה לק"מ כמ"ש בתוס'] וזהו ששאל מחדש למעלה עד כמה שזה השיעור דלעיל הוא שיעור התורבץ אבל כאן הוסיפו חכמים גם מן הושט לזה קאמר עד כדי תפיסת יד ובכלל זה כל התורבץ עם מקצת מן הושט והיינו כפירש"י הראשון, או לפי' שני קאי על ושט עצמו דצריך הפסק כל שהוא וכן לפי' בה"ג בתוס' ולפי זה הך שיעור דלעיל והך שיעור דר"נ הם שני ענינים, ומ"מ נ"מ בהך שיעור דלעיל דבתורבץ הוי רק טרפה ובושט הוי נבלה אבל לענין שחיטה אין זה השיעור רק כר"נ דהכא כנ"ל:

שם אימא טפח בכרס סמוך לושט. נראה לי דאין הכוונה לשבש המאמר שנאמר בלשון אחר רק כך הכוונה דוודאי בלא"ה היכי קאמר טפח בושט סמוך לכרס זהו כרס הפנימי וכיון שזהו כרס הפנימי א"כ אין זה טפח בושט רק כרס פנימי הוא וע"כ דקודם שהודיע שזהו כרס פנימי קורא אותו ושט א"כ ממילא זה שאמר טפח בושט קודם שהודיע שזהו כרס אבל אח"כ ממילא הוא טפח בכרס סמוך לושט ודו"ק:

בתוס' בד"ה ור"י הוא תימא וכו' עד לבסוף. דבריהם צ"ע דהתם קאמר בפי' הטעם דכתיב אחרי רבים להטות אלמא דוקא משום דאיכא רובא קאמר דאין משגיחין א"כ כאן דרובא כב"ה אף לר"י משגיחין, לכן נראה לי דלמ"ד משגיחין בבת קול לא מהני שום רוב כי הבת קול כדבר ברור והרבים לחזור מדעתם ואפילו כולם יאמרו בהיפוך לא מהני רק ר"י סובר לא בשמים היא ואין אנו אחראין לסור מדעתנו מכח הבת קול, והשתא התם שהיו רוב נגד ר"א הוקבע הלכה דלא כר"א וכאן גבי פלוגתא דב"ש וב"ה לאחר שיצא הבת קול היה רשות ביד כל אחד לפסוק כפי דעתו כמו שירצה רק שרבים קבלו דעת ב"ה לכך הוקבע הלכה אח"כ כב"ה מכח הרבים, אבל מעיקרא אחר הבת קול היה רשות לפסוק לכל אחד כמו שירצה ואי היו רבים מסכימים בהיפוך הוי הוקבע הלכה להיפוך רק לפי שרבים באמת תפסו כב"ה כדברי הבת קול:

מיהו בעיקר קושיית התוס' האחרונה יש לומר דהא דקי"ל כב"ה משום דבאמת פליגי הני תרי שינויי דהכא בהא, דבשינויא קמא ס"ל דהך דהכא לא דמי להך דר"י כלל, חדא דהתם היה רוב, ועוד דהתם ששאלו מן השמים יוכיחו והשיבו הלכה כר"א אין הכרח שרצו מן השמים לפסוק הלכה למטה כמותו והרי נחלקו בספק בהרת אי קדמה לשער לבן והקב"ה אמר טהור ומ"מ קי"ל טמא שאין מה שפוסקין בשמים הכרח לפסוק כך בארץ דבארץ אחרי רבים להטות, אבל כאן שלא שאלו על ענין זה רק בא להם ידיעה מן השמים הלכה כב"ה א"כ בהכרח היתה הכוונה לפסוק כאן כמותו דאל"כ מה צורך להודעה זו, ולישנא בתרא דמוקי כר"י סובר באמת דלר"י לעולם אין משגיחין בבת קול, ואנן דקי"ל כב"ה לגמרי משום דס"ל כלישנא קמא דלא דמי להך בת קול דהתם, ונראה לי עוד דהא דקאמר התם מה לכם אצל אליעזר בני היתה הכוונה כמו שאמרו גבי ר"מ דלכך לא הוקבע הלכה כר"מ שהיו דבריו עמוקין מאד ולא יכלו חבריו לעמוד על סוף דעתו, וכמו כן באה כאן התשובה מה לכם לפלפל עמו כי לא ינוצח בשום פנים כי דבריו עמוקין והאמת אתו ומ"מ אין הלכה כמותו כיון שהם לא יעמדו על סוף דעתו ולא יודו לדבריו אבל כאן שיצא הבת קול בלי שאלה דהלכה כב"ה ע"כ רצו מן השמים לקבוע הלכה כמותו כאן כנ"ל ועמ"ש בגמ' בזה:

בד"ה כולה כרב עבדא. והא דאמרינן וכו' היינו למאי דס"ד והוי מצי למימר וכו', פי' דבלא זה י"ל דלכך לא קאמר כולה כשמואל דרבא קאמר בפירוש חומרי דרב אבל להיפוך לא קשיא דקאמר חומרי דשמואל משום דלרב לא נתברר לו דמחמיר מחמת מחלוקת האחים בדברי רב רמי ורב יהודה לכך נקט חומרי דשמואל, רק לפי דלא ניחא להו לישנא דכולה כרב עבדא דמשמע שתופס לעיקר כרמי לא כר"י וע"כ דהא דקאמר לעיל לאו לישנא דרבא הוא רק הש"ס חשבו דעתו כך ודחי דלא היתה כוונתו כך א"כ הוי מצי לומר נמי כולה כשמואל, מיהו אין דבריהם נראין דוודאי רבא עצמו קאמר לה לעיל וכולה כרב עביד שהיה חושש לדברי רמי ונקט חומרי דשמואל דאיהו קאמר בהדיא ובדברי רב יש ספק אי כרמי אי כר"י אין ראוי להקל נגד שמואל במה דלא נתברר אי רב חולק עליו בזה, והשתא שפיר לא קאמר כולה כשמואל דא"כ חומרי דרב למה לי, מיהו בלא"ה כבר כתבתי לעיל דלא שייך הגרמה לשמואל בושט דלא דמי לקנה וא"כ אי איפשר לומר כלל כולה כשמואל כמו שבארנו לעיל:

בד"ה מדקאמר ולא בעי למימר וכו'. לפי מה שכתבתי בגמרא לק"מ דלמטה לא נתנו חכמים שיעור כלל רק ושט כולו כשר ולמטה בכרס פסול אבל למעלה נתנו שיעור אף בושט עצמו להרחקה מכח תורבץ, מיהו בלא"ה לא ידעתי מה זה קושיא דמה בא לחדש דיש שיעור למטה פשיטא דע"כ יש קץ לושט למטה רק למעלה ס"ד דמתחיל מהתחלתו ממקום חיבורו קמ"ל דבהתחלה אינו מקום שחיטה אבל למטה פשיטא דאין הכרס כשר וע"כ יש סוף למה שנקרא ושט וזה ברור:

בד"ה כדי תפיסת יד פי' בקונ' וכו' ותימא וכו' ובה"ג מפרש וכו'. כוונתם דוודאי אי נפרש ד' אצבעות אי איפשר לומר דהשוו מדה זו בכל דבעוף אי איפשר זה השיעור בשום פנים וע"כ