תפארת יעקב על חולין חלק ב רכח

אפילו בשחיטה מטמא א"כ חזינן אף שאינו דומה לטמאה לגמרי מ"מ מטמא הוצרך לכתוב בטרפה דאינה מטמאה אבל לולא דהוי כתיב קרא על טרפה לא הוי ידעינן דלאכלה על בן ח' קאי דאיצטרך לטהורה כיון דעדיין לא שמענו כלל דבטהורה משתעי ולכך כתיב בטרפה וכתיב לאכלה ושמענו דבן ח' מטמא אף דלא דמי לגמרי לטמאה מ"מ לטרפה נמי לא דמי וטרפה אינה מטמאה וכל זה ברור לפע"ד ומיושב הכל והתוס' כאן שהקשו על רבא מהך דהכא הא התם גופה קשיא דאי בן ח' אין במינו שחיטה לת"ק למה לי קרא לאכלה ולהנ"ל ניחא דהך אין במינו דקאמר ת"ק היינו דלא דמי לטרפה דיש במינה עצמה וזו אין לה רק אגב אמו ומ"מ לולא קרא דטרפה שאינה מטמאה הוי ס"ד כיון דמ"מ לא דמי לטמאה דאין לה שחיטה כלל ומ"מ מטמאה אף טרפה כיון דדמיא עכ"פ שאין לה שעת הכושר ואסורה באכילה כטמאה ג"כ לא תטהר שחיטתה לכך כתיב מן הבהמה כנ"ל ובעיקר קושית התוס' לא ידעתי למה העמידו על הא דקאמר נפקא לי' הא מעיקרא קשה דקאמר יש במינו שחיטה דאין זה לא כת"ק ולא כראב"ש ור"י לפום סוגי' דשבת:

במשנה השוחט את הבהמה ומצא בה בן ח' חי או מת או בן תשעה מת וכו'. איכא למידק כיון דחי הוי רבותא טפי ממת דהא חזינן בבן ט' דוקא מת ולא חי א"כ היכי קתני חי או מת כיון דחי הותר כ"ש מת וצריך לומר דמ"מ ס"ד דחי עדיף דאתי לכלל שחיטה אי היו מניחין אותו כמות שהוא השתא נמי ניתר בשחיטת אמו אבל מת דאינו בגדר שחיטה כלל ס"ד דלא אהני לי' שחיטת אמו קמש"ל דמ"מ מותר והדר קמש"ל בן ט' מת דס"ד כיון שהי' חי כשהי' בן ט' דאל"כ לא נקרא בן ט' כיון שמת קודם שנעשה בן ט' וע"כ דהי' חי כשהי' בן ט' א"כ ס"ד דכבר יצא ממחיצת אמו ונעשה בפני עצמו והוי נבלה כשמת קמש"ל כיון דעכשיו מת מותר ע"י אמו ולא סגי לי' נמי בבן ח' חי ובן ט' מת דהשתא וודאי הוי ידענו בן ח' מת הא ליתא דס"ד דוקא בן ט' מת ניתר ע"י אמו הי' והי' לו פעם אחת שעה הראוי לשחיטה אבל בן ח' מת שלא הי' ראוי לשחיטה מעולם ולא יהא ראוי אינו ניתר כלל קמש"ל כלהו כנ"ל:

שם טעון שחיטה פירש"י ז"ל דחדשים גרמי לישווי' בהמה באנפי נפשה. והקשה הרשב"א ז"ל דלמה בן ט' מת מותר לר"מ [וכוונתו דהא ע"כ אין הכוונה בן ט' שלא הי' חי מעולם כשהי' בן ט' וחדשים לא גרמי רק בחיות דא"כ היכי קורא אותו בן ט' דאחר מיתה אינו נעשה מבן ח' בן ט' וע"כ שהי' חי כשהי' בן ט' ומת אח"כ א"כ הרי חדשים גרמו לו והוי בהמה בפני עצמה וכשמת הוי נבלה] וכתב על זה בשם התוס' דלא כפירש"י רק דר"מ סובר דחדשים ואויר גורמין ובלי אויר אפילו הי' חי בעת שחיטה כל שמת אח"כ ולא הי' חי באויר מודה ר"מ דמותר ע"י אמו ורבנן ס"ל חדשים ולידה דוקא וחדשים ואויר לא מהני וכתב על זה שאינו מחוור אלא העיקר כמ"ש הרמב"ן ז"ל דכל דליכא שחיטה בגופו מרבי לי' ר"מ מכל בבהמה תאכלו וכל דאיכא שחיטה בגופו כגון בן ט' חי לא מרבי לי' ר"מ ע"כ מוכח להדיא דהרמב"ן ז"ל חולק על דברי התוס' דלדידהו אפילו הי' בן ט' חי בשעת שחיטה כיון שלא הי' אויר הותר אפילו לר"מ כל שמצאוהו מת ולדידי' כל שהי' חי בשעת שחיטה פליג ר"מ דאינו ניתר בשחיטת אמו כיון דהי' לו אז שחיטה לעצמו ולא מיירי רק כשמת קודם שחיטה [אבל וודאי אפילו הי' חי כשהי' בן ט' דאי מת כשהי' בן ח' לא שייך שיאמר עליו בן ט' אחר מיתה] דבשעת שחיטת אמו לא הי' לו שחיטה לעצמו:

ואני תמה מאוד על דברים הללו מכמה טעמים חדא דלמה לא קתני במתניתין פלוגתייהו בבן ט' מת כשמצאוהו מת ומעיקרא הי' חי דלרבנן מותר באכילה ולר"מ נבלה ועוד מנא לן להתיר בן ט' מת שמא הי' חי בעת שחיטה ואפילו נפרש שידענו דהי' מת בעת שחיטה עכ"פ הוי להו לחלוק בסתם בן ט' שמצאוהו מת ועוד כיון דע"כ מיירי עכ"פ שהי' חי כשהי' בן ט' קודם שחיטה דאי לא הי' מעולם בן ט' חי אין זה בן ט' רק בן ח' שאין חדשים למת וע"כ שהי' חי א"כ כיון שכבר נעשה ברי' לעצמו והוי בי' שחיטה בגופו א"כ כשמת הוי לי' כמו כל בהמה הצריכה שחיטה שמתה דהוי נבלה וכיון שכבר הי' לעצמו בשחיטה היכי יחזור לרשות אמו במיתתו להיות ניתר על ידה וע"כ דכל שלא ראה האויר אין לו שחיטת עצמו כלל:

ועוד תמי' לי מאוד דהא בהך בעי' דר' הושעיא לעיל דבעי הושיט ידו למעי בהמה ושחט בן ט' חי תבעי לר"מ תבעי לרבנן תבעי לר"מ ע"כ לא קאמר ר"מ טעון שחיטה ה"מ היכי דיצא לאויר העולם אבל במעי אמו לא שרי' לי' שחיטה או דילמא אפילו לרבנן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא הרי מבואר שלא נסתפק לן רק אי נימא כיון דבמעי אמו יש לו שחיטת אמו אין לו שחיטת עצמו או דילמא ד' סימנים אפשר בי' רחמנא ומעתה אי נימא כל שהוא בן ט' חי בשעת שחיטת אמו אפילו נמצא מת אין שחיטת אמו מועיל לו כלל לר"מ א"כ למה לא יועיל לו שחיטת עצמו במעי אמו כיון דאז אין לו שחיטת אמו ואפילו אי לא אכשר בי' ד' סימנים הרי אין לו רק שנים שלו ועוד כיון דבמעי אמו לא שרי' לי' שחיטה א"כ למה לא יהא מותר בשחיטת אמו כיון שאין לו שחיטת עצמו כלל והרי עיקר טעמא דר"מ דלא מהניא לי' שחיטת אמו לפי שיש לו שחיטה לעצמו והרי אתה אומר שאין לו כל שהוא במעי אמו ועל כרחך דכל שלא ראה האויר אפילו הי' חי בעת שחיטה הותר בשחיטת אמו כדברי התוס' שהביא הרשב"א ז"ל והשתא שפיר קאי מבעי' לי' לעיל אי נימא כיון דבמעי אמו מהניא לי' שחיטת אמו [שאם יניחנו כך ממילא ימות ואפי' לר"מ יהא מותר ע"י שחיטת אמו] לא שרי' לי' שחיטת עצמו דלא אמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא או דילמא ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ואפי' לרבנן מותר לשחטו במעי אמו וליכא למימר דבהא גופה נסתפק ר' הושעיא אי סובר ר"מ כל שהוא בן ט' חי בעת שחיטה אפי' נמצא מת אין שחיטת אמו מטהרתו ואין לו רק ב' סימנים שלו ומהניא לי' שחיטה בפנים או דילמא ר"מ בעי אויר דוקא א"כ לא מהני' לי' שחיטה בפנים דאז יש לו סימני אמו אבל הא ליתא דמלבד שאין זה לא כדברי התוס' ולא כהרמב"ן דאינהו מילתא דפשיטא להו נקטי ולא מה דבעי בגמרא ונשאר בספק אבל בלא"ה אי אפשר לומר כן דהא משמע בהדיא דהאבעי' ענין אחד הוא בין לר"מ בין לרבנן שהרי הצד שהביא לרבנן ע"כ הוא אותו הצד השני להיתר שלא הוזכר בדבריו לר"מ וצד האיסור שזכר לר"מ הוא צד השני לרבנן ואם נפרש כנ"ל תהא האבעי' לר"מ בספק אחר דאפי' לא אמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא איכא לספוקי לר"מ אי ניתר במעי אמו אפי' בן ט' חי בעת שחיטה א"כ ד' סי' לא אמרינן או דילמא כל שהוא בן ט' חי אינו ניתר לר"מ ע"י אמו א"כ אין לו ד' כלל רק שנים של עצמו וניתר בפנים בשחיטת עצמו ולרבנן הוי האבעי' רק אי אמרינן ד' סימנים אכשר בי' רחמנא או לא א"כ לר"מ הוי תרי ספיקא להיתר חדא שמא אין לו רק ב' ואפי' יש לו ד' שמא ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ולרבנן אין כאן רק ספק אחד והא ודאי ליתא ועוד אי בהא מספקא לי' הוי לי' למבעי לר"מ בפשיטות אי נמצא מת ומעיקרא הי' חי מה דינו וע"כ דפשיטא לי' לר' הושעיא דאפי' לר"מ ניתר במעי אמו בשחיטת אמו אפי' בן ט' חי בלי אויר והיינו דתנן מצא בה בן ט' מת ש"מ דלא ידענו ממנו רק עכשיו בעת מציאה ולדברי הרמב"ן צריך שנדע שהי' מת בעת שחיטה:

הן אמת דגם לדברי התוס' יש להקשות כיון דבעת שחיטה הותר בשחיטת אמו היכי נימא דאח"כ כשפתחו הבהמה והוציאוהו חי נפקע ממנו שחיטת אמו כיון שכבר נשחט ע"י אמו ואי הוי שבקינן לה כך הי' מת והי' מותר ובשביל שפתחו הבהמה והוציאוהו תיכף יחול עליו חיוב שחיטה מה שכבר נשחט מעיקרא וצ"ל דאין הכוונה דשחיטת אמו חשיב כאילו נשחט הוא רק דהתורה אמרה כל הנמצא בבהמה בתוכה אחר שחיטה מותר באכילה ולא בעינן שחיטת אמו רק לפי שלא התירה תורה כל הנמצא בה רק אי היא מותרת אבל כשהיא אסורה לא הותר הנמצא בה לכך בעי' שתשחט אמו שתהא מותרת אבל עיקר ההיתר מכל בבהמה תאכלו וסובר ר"מ דלא הותר רק דבר שלא ראה האויר בחיים אבל דבר שראה האויר בחיים חשיב בפני עצמו ולא הותר מכח כל בבהמה לכך בנמצא מת מותר ובנמצא חי צריך שחיטת עצמו ובן ח' הוי כמת בלי אויר ולדרך זה הי' מהראוי דבהמה דעלמא שבא על בת פקועה ונשחטה ונמצא בה ג"כ מותר מכח כל בבהמה אף דבת פקועה אין לה שחיטה מ"מ כיון שמותרת הותר כל הנמצא בה דבת פקועה ג"כ בהמה היא שהרי פודין בו כיון דרהוט ואזיל שה קרינן בי' כדלקמן ויתבאר לקמן בס"ד בענין זה:

אמנם כאשר עיינתי היטב בהך בעי' דר' הושעיא לעיל נראה לי דנהפוך הוא דמהתם מוכח כדברי הרמב"ן ז"ל והוא שיש לתמוה אי הי' הספק של ר' הושעיא אי אמרי' ד' סימנים אכשר בי' רחמנא או לא א"כ נשאר הדבר בספק ואנן באמת קי"ל ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ולהיפוך שמענו בש"ע סוף סי' י"ג דשחט עובר במעי אמו לא הוי' שחיטה [ואף דהרי"ף ורמב"ם השמיטו בעי' זו מ"מ הרי"ף לא זכרה לפי שאינו מצוי וכוונת הרמב"ם ז"ל לא ידענו אבל עכ"פ אנן קיי"ל ד' סימנים אכשר בי' רחמנא וכאן נשאר בספק] ועוד אי כך הי' הספק היכי שייך לעשות ב' חלוקות תבעי לר"מ תבעי לרבנן כיון דתרווייהו מודים דבמעי אמו מהניא שחיטת אמו פשיטא דאיכא לספוקי לתרווייהו ודוחק לפרש דהא בעי לאשמועינן דס"ד דבן ט' חי אינו ניתר כלל וליכא לספוקי לר"מ קמש"ל דאפי' לר"מ