תפארת יעקב על חולין חלק ב רכו

לרבנן ומלקות לית בי' דג"כ נלמד מהך קרא ובשר בשדה דבשר שיצא חוץ למחיצה אין לו תקנה רק ר"מ סובר שחיטה עושה ניפול והוי כמו שנפל לגמרי ויש בו מלקות ומטמא ורבנן ס"ל אין שחיטה עושה ניפול ולא הוי אבר מן החי גמור ואין בו רק איסור ולא מלקות ולא טומאה ושפיר ס"ל לר"ל דפליגי בתרווייהו לר"מ יש בהן מלקות ומטמא ולרבנן אין בהן מלקות וטומאה ור"י סובר דבאבר דבהמה לכ"ע אין בו מלקות וטומאה דבהא אין שחיטה עושה ניפול לכ"ע כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה אין:

שם כי אמרי אנא במיתה דעושה ניפול. פירש"י ז"ל ואשמיעך רב דלא משום נבלה מתרינן בי' אלא משום אבר מן החי הא דלא פי' שאכל כזית בצירוף גידין ועצמות דמשום נבלה ליכא ומשום אבר מן החי איכא דכיון דקאמר אכלו לזה לוקה א"כ ע"כ שהתרו בו משום אבר מן החי דאל"כ אינו לוקה א"כ ממילא מה צורך שהי' בצירוף גידין אבל הי' בשר אינו לוקה אי הי' הדין דעושה ניפול כיון דנבלה היא והם התרו משום אבר מן החי ובשלמא אי הי' אמר רב מיתה עושה ניפול שפיר הוי נ"מ גם בהא לענין צירוף גידין ועצמות אבל כיון שאמר אכלו לזה לוקה הרי שכבר התרו בו ואכל קאמר רב דלוקה א"כ ע"כ התרו בו משום אבר מן החי א"כ ממילא אי הי' עושה ניפול לא הי' לוקה אפילו בלי צירוף גידין רק בכזית בשר ממש. מיהו קשיא לי לפירש"י ז"ל למה לו לחלק הא במיתה הא בשחיטה הא תרווייהו מצי מיירי במיתה ואי התרו בו משום אבר מן החי לוקה ואי התרו בו משום נבלה אינו לוקה. גם לא הבנתי כלל היכי קמ"ל רב במאמר הזה אכלו לזה לוקה דמיתה עושה ניפול דהיכן הוזכר איזה התראה הי' כאן כיון דאי הותרו משום נבלה מוכח איפכא דאין עושה ניפול ונראה לי דכיון דפשיטא לן לעיל דמיתה תנינא דלדברי הכל עושה ניפול א"כ ממילא מילתא דפשיטא הוא דאי אפשר לומר בהיפך ממש דאין עושה ניפול עד שיהא לוקה משום נבלה רק דס"ד דאין הדבר ברור דעושה ניפול עד שיהא לוקה על אבר מן החי והוי ס"ד דמלקות ליכא רק בהתרו בו על אבר מן החי ועל נבלה ובמה נפשך לקי קמ"ל רב דכ"כ ברור דעושה ניפול עד שלוקה על אבר מן החי ואין צורך להתרות משום נבלה כלל והשתא כיון דהא פשיטא לן דאינו לוקה משום נבלה על אבר המדולדל א"כ ע"כ דהך לוקה היינו משום אבר מן החי וכן נמי מה דקאמר אינו לוקה אי אפשר לפרש משום נבלה דהא פשיטא וע"כ על אבר מן החי לא לקי דאף דעושה ניפול אבל אינו דבר ברור למלקות שיהא לוקה משום אבר מן החי והוצרך לאוקמא בשחיטה כנ"ל:

שם מנא הא מילתא דאמור רבנן מיתה עושה ניפול שחיטה אין עושה ניפול. יש לתמוה דמה נפקא מינה בשרצים דמיתה עושה ניפול דאי אין עושה ניפול פשיטא דמטמא דאבר מן שרץ מת וודאי מטמא ואי נימא דהיינו דמקשה הא קרא בשרצים כתיב לענין טומאת שרץ ומה נפקא מינה אי עושה ניפול דא"כ היכי משני אם אינו ענין לשרצים דלאו בני שחיטה נינהו דמשמע דרק על שחיטה קשיא לי' ואם הקושיא היתה על מיתה הוי לי' לומר אם אינו ענין לשרצים. ועוד דאם כן לא מוכח כלל דאין שחיטה עושה ניפול רק דבא להורות דמיתה עושה ניפול בבהמה ובוודאי לא שייך לומר דלא בא למידק רק מקרא רק דמיתה עושה ניפול ושחיטה ממילא אינה עושה ניפול דוודאי משמע בהדיא דמיתה אין עושה ושחיטה עושה בעי למידק. ורש"י ז"ל פי' כן בהדיא דעיקר הוכחה דשחיטה אין עושה ניפול כמו שפירש בהדיא בד"ה בשרצים כתיב. מיהו מה שפירש בד"ה אם אינו ענין וז"ל דע"כ במותם מיעוטא הוא דלגופי' לא איצטרך וכו' ונכתוב וכי יפול למימרא דעושים ניפול ולא בעי במותם וכו' ודברים הללו הם מחוסרי הבנה דמאי עושים ניפול שייך בשרצים. ונראה לי לפרש דוודאי לענין דמיתה עושה ניפול איצטרך שפיר לאשמועינן בשרצים דנ"מ לבשר המדולדל בשרץ ומת דאי מחמת עושה ניפול מטמא אין בשר מטמא רק אבר דוקא אבל אי מתורת נבלה שרץ מטמא דאין עושה ניפול ואינו מטמא מחמת אבר הפורש רק מחמת אבר מן המת א"כ בשר אינו מטמא דעושה חליפין ושפיר קמ"ל דאבר המדולדל בשרץ חי שמת מיתה עושה ניפול ומתורת אבר הפורש מן החי מטמא וממילא נ"מ דבשר אינו מטמא ומ"מ מוכח ג"כ דאין שחיטה עושה ניפול דלא הוי לי' למיכתב במותם כלל וממילא הוי ידעינן דמיתה עושה ניפול דבמת משתעי קרא ובוודאי ליכא למימר דהכוונה אשר יפול אחר מיתה ממנו דזה מוכח מקרא קמא כל אשר יפול מנבלתם וע"כ דכאן הכוונה מה שיפול בשעת מיתה דהיינו אבר המדולדל וע"כ לאפוקי שחיטה אתי ואהא מקשה הא לאו בני שחיטה נינהו ומתרץ באם אינו ענין וזה נראה לי כוונת רש"י ז"ל ג"כ:

שם מחלוקת באבר דעובר חי. פירש"י דיש במינו שחיטה ואף דבמשנה מפורש דבן שמנה אין במינו שחיטה והכא ע"כ בבן שמנה כמ"ש התוס' כתב מהרש"א דבמשנה דכבר נולד אין במינו שחיטה אבל כאן יש במינו שחיטה אגב אמו משא"כ במת לא שייך זה וראי' דקאמר לקמן בן שמנה חי יוכיח דיש במינו שחיטה אגב אמו ולא קאמר מת יוכיח. ומלבד שאין טעם בדבריו כיון דהכוונה יש במינו שחיטה אגב אמו מה הפרש יש בין מת או חי הא תרווייהו ישנן בשחיטה אגב אמו אבל בלא"ה הראי' מהך דלקמן תמוה מאוד דהיכי שייך לומר תוכיח ממת דהיכי ס"ד שיועיל שחיטת עצמו בבהמה מתה וכל נבלה תטהר בשחיטה ואטו בן שמנה מת עדיף מנבלה אחרת אבל כוונת רש"י ז"ל פשוט דהתם כשנולד אין במינו שחיטה אבל כאן דדנין במעי אמו הרי יש במינו שחיטה אי יהא נגמר ויולד ואפילו האבר היוצא יהא ניתר בשחיטה הלכך גם עכשיו ששחטו האם יכולה לטהר האבר ג"כ אבל בן שמנה שנולד שוב אין במינו שחיטה כלל מיהו לפע"ד נראה לפרש בפשיטות דבמת אילו היינו מניחין אותו על זה הענין כיון שמת ואין צריך לחדש בו דבר לטומאתו הלכך אין שחיטה זו מוציאה אותו מידי טומאתו אבל בחי ע"י השחיטה הוא נעשה נבלה ואין שחיטה עושה נבלה וכעין חילוק זה צריך לומר בגוף הסברא דמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול והיינו דכל שמתה הבהמה רגע קודם שתגמור מיתתה חשובין האיברים המדולדלין כמתים לגמרי דאותו מעט חיות שקבלו בחיי הבהמה כבר פסק רגע קודם מיתה משא"כ בשחיטה כיון דפסיקת החיות בא עכ"פ ע"י שחיטה אין שחיטה עושה נבלה ועמ"ש בתוס' בד"ה מחלוקת דשפיר יש לפרש בבן תשעה חי א"כ פשיטא דלק"מ על פירש"י:

בתוס' בד"ה אין בהן וכו' וא"ת וכו' גזרו בי' רבנן וכו' כמו עובר דבר שאינה גופה. דבריהם תמוהין מאוד לפע"ד דלמה לי ליתן טעם לחלק מכח דעובר אינו גופה הא בעובר דאסור באכילה מדאורייתא ומטמא מדאורייתא אבל באבר כיון דמותר באכילה מאיזה צד באה קושיא זו לגזור טומאה כמו בעובר ואם הכוונה לגזור טומאה באבר דבהמה אטו אבר דעובר א"כ מה מחלק דעובר אינו גופה הא חזינן דבאכילה גזרו אפי' גופה ואי באכילה לא גזרו כלל אטו עובר א"כ מאיזה צד נצטרך לתרץ דלא גזרו טומאה משום עובר ודוחק מאוד לומר דהכוונה כיון דאכילה הוצרכו לגזור באבר דבהמה מצד עצמו ממילא הי' להם לגזור טומאה ג"כ דמיחלף הא בהא כיון דתרווייהו אסורין באכילה אבל לא שייך לתרץ על זה האי אינו גופה כיון דמ"מ כיון דתרווייהו אסורין באכילה מיחלף הא בהא ואולי ס"ל לתוס' דטומאת אבר דעובר לר"מ ג"כ רק מדרבנן אבל מדאורייתא מודה ר"מ שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה גמורה על ידה רק מדרבנן מטמא וכלפי דס"ל לרבנן דאינו מטמא רק במוקדשין מדרבנן סובר ר"מ דמטמא אפי' בחולין אבל אינו רק מדרבנן ואהא מחלק ר"מ למה באבר המדולדל לא גזרו טומאה משום דהאי גופה והאי אינו גופה וצ"ע וכבר כתבתי בגמרא להוכיח דלכ"ע אסור דאורייתא רק מלקות וטומאה אין בו וכמו כן בעובר לרבנן ליכא מלקות וטומאה ולר"מ ור"ל בתרווייהו יש מלקות וטומאה דעושה ניפול ולר"י רק באבר דעובר יש לר"מ מלקות וטומאה אבל אבר דבהמה גם ר"מ מודה שאין כאן לא מלקות ולא טומאה רק איסור דאורייתא כמו חצי שיעור וכן לרבנן וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל:

בד"ה תרי במותם וא"ת וי"ל וכו' אי נמי וכו'. הנה לתירוץ ראשון קשה דעכ"פ למה לי' להקשות כאן מהך דלחין ויבישין דהוא בש"ס נדה הוי לי' להקשות דאיצטרך לענין חליפין דנשנה כאן פרק העור והרוטב ותירוץ השני דחוק דנקט במותם והכוונה מנבלתם דמעיקרא. ולדעתי יש ליישב בפשיטות חדא דהא הך לימוד דחליפין אינו אלא לחד תנא התם ולא קאי כלל להלכה דאפי' אבר שאינו עושה חליפין אינו מטמא רק כשיש בשר גידין ועצמות והאיך נוכל להקשות מזה על רב ועוד נראה לי דהך דרשה דהתם נלמד אפי' אי הוי כתיב מנבלתם ג"כ הוי ידעינן לחליפין דעל חייהם מאידך נבלתם נפקא וכיון דכתיב במותם ש"מ למיתה עושה ניפול אתי ומ"מ דרשינן נמי לחליפין מדכתיב קרא בשרץ באם אינו ענין ולא כתיב בבהמה עצמה ש"מ לחליפין בשרץ אתי ואפקי' בלשון במותם למיתה עושה ניפול באם אינו ענין:

בד"ה מחלוקת באבר דעובר חי ובבן שמנה וכו' משמע מדבריהם דבן תשעה כל שהי' חי בעת שחיטה אין שחיטה מטהרתו לר"מ אפי' מצאוהו מת כשפתחו הבהמה ובאמת דבר זה צ"ע גדול ויתבאר אי"ה לקמן בגמרא בבעי' דר' הושעיא ובמתניתין דבסמוך ולא עוד אלא שהרשב"א ז"ל כתב לקמן בשם התוס' בהיפוך ממש דכל שמצאוהו מת אפי' הי' חי בעת שחיטה הותר לר"מ ג"כ ולפי זה אין צריך לאוקמא כאן בבן שמנה ולקמן נדבר מזה באריכות בס"ד:

בגמרא ולהאי תנא דפריך וכו' נפקא לי' מדר"י אמר רב