תפארת יעקב על חולין חלק ב רכה

דריב"י בידך דאמר משמי' דר"י הכל מודים דאין שחיטה עושה ניפול ולא מיהדר לישנויי לישנא דאמרינן ברישא לר' יוחנן דברי הכל שחיטה עושה ניפול עכ"ל נראה שהרגיש רש"י ז"ל בקושיא זו ומיישב אותה דכל מה דשקיל וטרי כאן הוא רק אי יש לחוש ללישנא קמא דלעיל שמא הוא עיקר או לישנא בתרא עיקר דהא וודאי פשיטא לן דר"י ור"ל פליגי דר"י סובר באבר דבהמה הכל מודים רק באבר דעובר פליגי ור"ל סובר כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו רק שנפל מחלוקת בהני תרי לישני אי הכוונה הכל מודים דעושה ניפול כל"ק או הכל מודים דאין עושה ניפול כלישנא בתרא אבל הא פשיטא לן דר"י הכל מודים ס"ל באבר דבהמה ועלה פריך תנינא דאפי' ר"מ מודה ודחי לה וקאמר נקוט דריב"י בידך דלישנא בתרא עיקר דרבב"ח קאי כוותי' דכיון דעכ"פ איכא מ"ד דאין עושה ניפול ע"כ הכל מודים בזה דפלוגתא ע"כ ליכא לר"י באבר דבהמה ואהא קשיא לי' לרש"י מה צורך להוכחה מרבב"ח דלישנא בתרא עיקר הא בלא"ה איתותב לישנא מא מברייתא דלעיל לזה כתב ולא מיהדר לישני' לישנא דאמרינן ר"י דברי הכל שחיטה עושה ניפול והשתא קושית הר' שמואל עולה יפה דאכתי קשיא תנינא דמה בכך דדחינן מ"מ מר"ש דקאמר לא הוכשרו מוכח דאין עושה ניפול א"כ ע"כ כ"ע הכי ס"ל דהא הא פשיטא לן דלר"י באבר דבהמה ליכא פלוגתא כלל וכיון דמצינו אין עושה ניפול ע"כ כ"ע ס"ל כך:

ובזה נראה לי ליישב קושית התוס' בד"ה שחיטה תנינא דלמה לא פריך אר"ל ולהנ"ל ניחא דיש לומר דר"ל לא קאמר רק דפליגי בעוברים ופליגי באיברים והיינו כיון דמצינו בברייתא דלר"מ באינו גופה ראוי שיעשה ניפול יותר מגופה ורבנן ס"ל בהיפוך הרבה מצלת על אינו גופה יותר מגופה א"כ יש לומר דבאיברים פליגו להיפוך לר"מ אין עושה ניפול ולרבנן עושה ניפול וא"כ אין קושיא מהך משנה הוכשרו בדמי' דבאמת הכי ס"ל לר"מ אליבא דר"ל אבל לר"י כיון דעכ"פ ס"ס הכל מודים קאמר א"כ כיון ששמענו אין שחיטה עושה ניפול ע"כ כ"ע הכי ס"ל דליכא פלוגתא בהא ומקמש"ל ריב"י ומ"מ אין זו סתירה לדברי התוס' כאן דמ"מ שפיר הקשו לפי מה דקאמר לעיל לדבריהם דרבנן קאמר דתיקשי לי' מהך משנה אבל באמת יש לומר דוודאי לעיל קאמר לדבריהם דרבנן לפי האמת דמה צורך לעשות פלוגתא רחוקה בהיפוך ממש בין עובר לאבר וקאמר לדבריהם קאמר אבל כאן בסלקא דעתך לא מצי להקשות לר"ל דשפיר יש לומר דפליגי בהיפוך ולא קאמר לדבריהם כלל כנ"ל:

בד"ה ס"ד אמינא וכו' קמ"ל דוקא סופו וכו' כך פי' בקונט' ובאמת יש לתמוה לכאורה דלקמן פרק העור והרוטב (דף קכ"ט ע"א) פריך אהא דקאמר התם אהא דקתני בברייתא חישב עליו ואח"כ חתכו טמא דמיירי בשהוכשר ופריך למה לי הכשר הרי מטמא טומאה חמורה אגב אביו ופירש"י כיון דילפינן מזרעים דכל שסופו לטמא טומאה חמורה לא בעי הכשר וכ"ש זה שכבר טימא ע"ש אלמא דתחילתו כ"ש דמהני דלא לבעי הכשר מסופו והיכי פי' כאן להיפך דדוקא סופו ולא תחילתו אבל באמת לק"מ דהתם מיירי כשקיבל טומאה בעודו שהוא מטמא טומאה חמורה ואח"כ כשפורש אנו רוצין שיהא טמא טומאת אוכלין ממה שקיבל בעודו מחובר ובהא שפיר הוי תחילתו כ"ש מסופו דכיון דכל שסופו ליטמא טומאה חמורה מקבל טומאה קלה בלי הכשר כ"ש שמקבל טומאה קלה בלי הכשר בעוד שהוא מטמא טומאה חמורה אבל הכא אמרינן דלאחר שפירש יקבל טומאה בלי הכשר ואז אינו מטמא טומאה חמורה כלל רק לפי שהי' מטמא טומאה חמורה קודם שפי' ובהא שפיר אמרינן דוקא כל שסופו ליטמא טומאה חמורה ולא מה שכבר קיבל טומאה חמורה ועכשיו אינו מטמא חמורה ולא סופו ליטמא בהא שפיר אינו מקבל טומאה רק בעי הכשר והא לא קשיא דלא לבעי הכשר שכבר קיבל טומאה בעודו מחובר באבר חדא דאז לא הי' אוכל כלל שלא חישב עליו ועוד דמעשה עץ שימש כדמשני פרק העור והרוטב רק הכא ס"ד דלאחר שפי' יקבל טומאה ממקום אחר בלי הכשר כיון שתחילתו מעיקרא הי' מטמא טומאה חמורה קמש"ל דוקא סופו ולא תחילתו:

בא"ד והדין עמו וכו' לכאורה תמוה דבגמרא גופה כאן מוכח כן להדיא דקאמר לבשר הפורש מן האבר ולמה לי לבשר הפורש כיון דלאבר עצמו ס"ד דלא בעי הכשר לענין צירוף קמש"ל דבעי הכשר וע"כ דלענין צירוף בעודו מחובר באמת לא בעי הכשר. ונראה לי דבגמרא הי' אפשר לומר דבעוד שהוא מטמא טומאה חמורה לא מהני הכשר כלל דאין קל חל על חמור ואפי' בצירוף לא מהני כיון שאותו בשר אינו מקבל טומאת אוכלין מכת דחל עליו טומאה חמורה ממילא אינו מצטרף ג"כ ולכך קאמר לבשר הפורש דהיינו שהוא מדולדל באבר בשעת שחיטה כמו בשר הפורש מן הבהמה דהכוונה בשר המדולדל בעת שחיטה כמו כן בשר הפורש מן האבר כך הכוונה ובעת שחיטה דהאבר הוי כניפול אף הבשר הוי כניפול אבל רש"י ז"ל פי' לבשר שיפרוש ממנו אחר שחיטה ונ"מ בחתך אבר מן החי מחיים ואח"כ חתך ממנו בשר דס"ד דלא בעי הכשר קמש"ל דבעי הכשר והשתא כיון דמהני הכשר שחיטה לבשר שיפרוש אח"כ אף דשחיטה עושה ניפול ומטמא משום אבר מן החי דהוי טומאה חמורה מ"מ מועיל הכשר זה לכשיפרוש שיקבל טומאת אוכלין א"כ הי' לו לומר דס"ד דלא בעי הכשר לענין צירוף בעודו מחובר וע"כ דסובר דלענין צירוף לא בעי הכשר אף דמעשה עץ שימש:

מיהו בעיקר דבריהם יש לי לדון שאין ענין פרה ופרים לכאן כלל דאותה פרה שמטמא טומאה חמורה אנו אומרים שתטמא קלה ולא אמרו מעשה עץ שימש רק כגון כאן דאגב אביו הוא ואינו מצד אוכל מצד עצמו וכן כופת שאור ותקרובת וכלהו דמייתי התם פרק העור והרוטב שנתחדש בהם ענין אחר דמחמת זה מטמא טומאה חמורה ובהא שייך לומר כיון דמחמת דבר אחר הוא הוי רק כמי ששימש מעשה עץ ולא אוכל אבל פרה ופרים דמחמת עצמן מטמאין חמורה כמות שהן לא שייך מעשה עץ כלל ולפי זה כאן שפיר יש לומר שאינו מצטרף לאוכלין בעודו מחובר כיון דחומר שלו אינו מחמת עצמו רק מחמת האבר הוי מעשה עץ ומה שכתבו עוד והא דאמר וכו' לפי פירש"י נראה דלא קשיא כיון דמעיקרא הוי משקין שנגעו במי חטאת ומתורת משקה לא בטלו ואין ענין כלל למעשה עץ שימש:

בגמרא אמר ר"י נקוט דריב"י בידך דרבב"ח קאי כוותי' פירש"י וז"ל דאמר משמי' דר"י הכל מודים וכו' ולא מיהדר לישנויי וכו' פי' דקשי' לי' דהא ע"כ אין הכוונה להכריע מדברי רבב"ח דלא כר"ל לעיל דפליגי ר"מ ורבנן גם באבר דבהמה חדא דהיכי מוכח זה מדברי רבב"ח דילמא אליבא דרבנן קאמר ועוד דהא רבב"ח משמי' דר' יוחנן קאמר לה ור"י וודאי סובר דלא פליגי ומברייתא עצמה ע"כ אין ראי' דאל"כ הוי לי' לומר דתנא דברייתא כוותי' וע"כ דהוי מצינן למימר אף דאסורין קתני מ"מ מטמאין ג"כ כיון שאין שחיטה מועיל להם ומרבב"ח ג"כ אין ראי' דמשמי' דר"י קאמר לה ור"י פשיטא דפליג על ר"ל בהא וע"כ דהכוונה להכריע בין הני תרי לישני דלעיל אי ר"י אמר ד"ה אין עושה ניפול או בהיפוך דד"ה עושה ניפול ואהא קשיא לי' לרש"י הא בלאו הכי איתותב לישנא קמא מברייתא דלעיל לזה פירש"י ולא מיהדר והיינו דהכוונה נקוט דריב"י לדבר ברור ואל תחזור בתר שינוי' לטרוח לתרץ אותה הקושיא דלעיל ללישנא קמא דרבב"ח נמי סבר כוותי' דר"י ד"ה אין עושה ניפול אמר אבל הא ידעינן בלא"ה דלכ"ע לא אמר ר' יוחנן דפליגי וכיון דקאמר רבב"ח משמו דאין בהם רק מצות פרוש ש"מ דד"ה אין עושה ניפול קאמר. מיהו נראה לי דמהך מימרא דרבב"ח משמי' דר' יוחנן בלבד ג"כ מוכח דדברי הכל הוא דאי ס"ד דלר"מ הוי נבלה גמורה ומטמאה מנין לו לרבב"ח משמי' דר"י דרבנן פליגי עליו טפי ממה שנחלקו עליו באבר דעובר דלא פליגי רק לענין טומאה בלבד אבל בעיקר האיסור לכ"ע אסור איסור גמור א"כ ה"ה נמי באבר דבהמה כיון דלר"מ ע"כ איסור גמור הוא ומטמא משום נבלה גמורה מאיזה צד נימא להרחיק מחלקותן באבר דבהמה טפי מאבר דעובר וע"כ דלכ"ע קאמר דאבר דבהמה אין בו רק מצות פרוש כנ"ל ועמ"ש בסמוך:

(דף ע"ד ע"א) בגמרא אין בהן אלא מצות פרוש בלבד פירש"י ז"ל מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ואני תמה מלבד דקשה קושית התוס' בד"ה אין בהן ותירוצם תמוה מאוד כמו שאבאר בתוס' אבל בלא"ה הרי ר"ל קאמר לעיל כמחלוקת בעוברין כך מחלוקת באיברין א"כ ג"כ כמו בעוברין לכ"ע אסור באכילה מדאורייתא רק אינו מטמא לרבנן ולר"מ מטמא ה"ה באיברין דאי באיברים מותר באכילה ג"כ מדאורייתא לרבנן א"כ פליגי באיברים דלא כדפליגי בעוברין דבעוברין פליגי רק לטומאה ובאיברים פליגי לענין אכילה ג"כ דלר"מ אסורין דאורייתא ולוקה עליהן ולרבנן רק מצות פרוש בלבד מדרבנן וע"כ דבאכילה שווין ר"מ ורבנן באיברים דאסור דאורייתא כמו בעוברין והשתא הרי לא פליג ר' יוחנן על ר"ל לעיל רק במה דסובר ר"ל דפליגי באיברים ג"כ סובר ר"י דבאיברים ד"ה אבל לא שיחלקו עוד בענין אחר דלר"ל לכ"ע אסור באכילה דאורייתא ולר"מ מטמא ג"כ ולר"י לכ"ע מותר אפילו באכילה מדאורייתא ואין בהן רק מצות פרוש בלבד מדרבנן וכמו כן מימרא דרב בסמוך אכלו לזה לוקה ואינו לוקה משמע בהדי דרק מלקות ליכא אבל אסור הוא מדאורייתא והך דרשה הוי כמו הך דרשה דחצי שיעור מכל חלב דאסור מן התורה ואין בו מלקות ונראה לי ברור דה"ה אבר דעובר אין בו רק איסור דאורייתא