תפארת יעקב על חולין חלק ב רכד

יד לאבר א"כ מה בכך דאיסור דרבנן מבטל הכשר דרבנן מ"מ הבהמה הרי היא מותרת לגמרי אפי' מדרבנן וא"כ למה לא תהא יד לאבר:

אמנם כד מעיינין שפיר תראה דדברי התוס' כאן ודבריהם פרק העור והרוטב חלוקין בסברא אחת ובזה עולין דבריהם כאן ושם לנכון והוא דכאן ס"ל דאף דבהמה נעשית יד לאבר בהכשר מים או דם היינו לפי שאי היו המים הללו על האבר או הי' ניתז הדם על האבר ג"כ הי' האבר מוכשר לכך בהמה נעשית לו יד והוי כאילו הי' הדם או המים על האבר עצמו כמו חתיכה גדולה שהוכשר במים בצד אחד דהוכשר כולו אבל הכשר שחיטה שאין לה שייכות כלל לאבר שאינה מועלת לו כלל לא שייך שתהא הבהמה יד לאבר מכח שחיטה לכך כתבו כאן ליישב בפשיטות לר"מ ג"כ כיון דאבר אסור מדרבנן ולא שייך הכשר שחיטה באבר אין הבהמה נעשית לו יד אפי' לר"מ ובהכי ניחא מה שיש לתמוה בתוס' בקושיתם שהקשו הא מותר באכילה מדאורייתא וקשה למה להו להקשות כך הא אפי' אי אסור באכילה מדאורייתא מה בכך מ"מ קשיא בין לר"מ בין לר"ש דניהו דאין שחיטה מכשרת האבר אבל מ"מ מכשרת הבשר והרי ר"מ סובר בהמה נעשית יד לאבר וכן ר"ש סובר כך אליבא דרב אשי א"כ למה לא תכשיר שחיטה מתורת יד דבהמה ולהנ"ל ניחא דוודאי ידעו התוס' שיש הפרש בין הכשר דם לשחיטה דדוקא בהכשר דם כתבו מעיקרא דאפי' אי הוי ניפול מוכשר מתורת יד דהכשר דם יש לו שייכות לאבר ג"כ אבל שחיטה אי הי' אסור מן התורה לכ"ע לא שייך שיהא יד כיון דאין להכשר זה שייכות לאבר כלל לכך הקשו כיון דמותר מן התורה הרי יש לו שייכות לאבר וקשה בתרתי חדא תכשר מצד עצמו וכמו כן מתורת יד עכ"פ דהשתא וודאי לא גרע מדם דאפי' אי עושה ניפול מכשיר כ"ש שחיטה דמתרת מדאורייתא את האבר ג"כ ואהא תירצו דהכשר שחיטה כיון דאינו רק דרבנן כל דאסור מדרבנן ממילא אינה מכשרת לא מצד האבר עצמו ולא מתורת יד דחשיב כאילו אין לו שייכות כלל לאבר כיון דכל ההכשר דרבנן ובהכי ניחא ג"כ המשך דברי התוס' בקושי ראשונה למה שקדם דאי הוי אמרינן דכל שעושה ניפול לא שייך יד ממילא לא הוי קשיא כלל דהוי מצינן למימר דכיון דאסור מדרבנן אינו מכשיר לא מתורת עצמו ולא מתורת יד אבל כיון שכתבו דאפי' אי הוי ניפול מ"מ הוי יד א"כ קשיא להו שפיר דכ"ש בשחיטה דמותרת מדאורייתא דעכ"פ ראוי שתכשיר מתורת יד ואהא תירצו דכיון דהכשר שחיטה מדרבנן לא שייך כלל להכשיר היכי דאסור מדרבנן אפי' מתורת יד וזה שכתבו אח"כ וא"ת יכו' דבלא זה הי' אפשר לומר דלא מפרשי כרב אשי משום דאי סובר ר"ש בהמה נעשית יד לאבר ראוי שיוכשר ע"י הבהמה מתורת יד אבל כיון שהקדימו להוכיח מכח הך קושיא דלמה לו לר"מ הכשר דם הא הוכשר בשחיטה וע"כ דבשחיטה לא שייך יד דהא ר"מ בהמה נעשית יד ס"ל א"כ למה לא מפרשי כרב אשי דטעמא דר"ש דאין דם מכשיר והוצרכו לתרץ מכח דדייקי לישנא דלא הוכשרו אבל התוס' פרק העור והרוטב ס"ל דהכשר שחיטה הוי כהכשר מים וכיון דבהמה מותרת באכילה אי הי' סובר ר"ש בהמה נעשית יד הי' מוכשר האבר אף שאסור באכילה מדרבנן מכח יד דבהמה דהיא מותרת באכילה לגמרי והוכשרה אף האבר הוכשר מתורת יד לכך לא מצי לפרושי כרב אשי ובאמת צ"ל דרב אשי ושאר אמוראי דהתם פליגי בהא דרב אשי סובר אפי' אי בהמה נעשית יד ה"מ בהכשר מים או דם דהאבר שייך בהכשר זה אבל שחיטה כיון שאינה מתרת האבר אין לו שייכות בהכשר זה כלל ולכ"ע אין בהמה נעשית יד ע"י שחיטה רק על ידי דם וסובר ר"ש אין דם מכשיר והנך דלא מפרשי כרב אשי ס"ל דשחיטה והכשר מים או דם שווין ואי הי' סובר ר"ש בהמה נעשית יד הי' ראוי שיוכשר ע"י שחיטה מכח יד אף דאסור באכילה מדרבנן ואף שיש לדקדק בדברי התוס' שם שכתבו אסור באכילה מדרבנן דמשמע אי הי' אסור מן התורה לא מהני הכשר שחיטה וקשה הא מ"מ מהני מתורת יד דבהמה דהיא מותרת באכילה וליכא למימר משום דאי הי' אסור מדאורייתא הוי אתי שפיר מכח דסובר ר"ש אוכל שאינו ראוי לאחרים אינו אוכל א"כ למה קאמר לא הוכשרו הא אין הכשר מועיל כמו שהקשה הר' שמואל בדיבור שאחר זה ואי לדבריהם דרבנן קאמר א"כ הוכשרו שפיר בשחיטה מתורת יד של בהמה אבל מ"מ מלבד שאין זה דקדוק שלא כתבו התוס' שם כיון שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן דנידון מדבריהם דאי הוי דאורייתא לא הוי מהני שחיטה מתורת יד רק כתבו אעפ"י שהוא אסור באכילה מדרבנן וא"כ האמת נקטי דהאיסור הוא מדרבנן ועיקר כוונתם אף שיש בו איסור אכילה ואין השחיטה מתרת האבר עצמו מ"מ מתרת הבהמה ונעשה האבר מוכשר מתורת יד הבהמה. ועוד שיש לומר דאי הי' אסור מדאורייתא הי' מודים התוס' דשחיטה אינה מכשרת מתורת יד שאין שייכות לשחיטה לאבר כלל אבל כיון דמדאורייתא מותר ע"י שחיטה אף דמדרבנן אסור עכ"פ נעשית הבהמה לו יד ע"י שהיא מותרת לגמרי וזה ברור:

אך הא וודאי אכתי קשיא, בדברי התוס' שם דמה יעשו בהך קושיא לר"י דסובר אפי' לר"מ שחיטה מכשרת למה הוכשרו בדמי' תיפוק לי' הכשר שחיטה ואף דאסור באכילה מדרבנן מה בכך הא מתורת יד ליהוי הכשר דר"מ סובר בהמה נעשית יד לאבר וע"כ דשאני הכשר שחיטה מהכשר מים או דם והיינו כסברת רב אשי א"כ למה לא מפרש כרב אשי ואנו מוכרחין לומר לדידי' דדייק לישנא דלא הוכשרו כמו שתירצו כאן א"כ ממילא גם לאינך אמוראי מה צורך להו לחדש דפליגי על רב אשי דהכשר שחיטה כהכשר מים כיון דלדידהו ניחא ג"כ מכח דדייקי לישנא כמו לר"י ואפשר לומר דס"ל לתוס' פרק העור והרוטב בעיקר קושית התוס' כאן דלמה קאמר ר"מ הוכשרו בדמי' הא סובר ג"כ שחיטה מכשרת ולמה לי דם. דיש לומר דקמש"ל אפי' נמצאת טריפה או שהאבר המדולדל הוא במקום שעושה אותה טריפה דאז אין שחיטה מכשרת כיון דאינה מתרת באכילה כלל אף שמוציאה מידי נבלה בשביל זה אינה מכשרת דהא האבר ג"כ מופקע מידי נבלה בשחיטה ומ"מ אינו מוכשר וכ"ש שחיטת טריפה דאסורה מדאורייתא אבל דם שחיטה מכשיר אפי' משחיטת טריפה מיקרי דם שחיטה ומכשיר לכך קאמר הוכשרו בדמי' ולפי זה שפיר יש לומר דסובר רי' ג"כ דלא כרב אשי רק שחיטה דומה להכשר מים ודם דאפי. אין האבר מותר ע"י שחיטה מ"מ מוכשר ע"י הבהמה דנעשית יד לאבר כמו הכשר מים ודם כנ"ל ועמ"ש לקמן פרק העור והרוטב בתוס' שם והשגה על הרשב"א בחידושיו שם ומה שכתבו אח"כ וא"ת וכו' המסך דבריהם לדבריהם הקודמים כבר נתבאר מקודם על נכון:

בד"ה אי מההוא וכו' הקשה הר' שמואל וכו' לכאורה תמוה דבפרק העור והרוטב שם בס"ד בעי למימר דטעמא דר"ש דאמר לא הוכשרו משום דאוכל שאינו ראוי להאכילו לאחרים אינו אוכל אלמא דלא חשו לדקדוק זה דקאמר לא הוכשרו דמשמע הכשר מועיל אבל באמת לא קשיא כלל דשם קאי לפי האמת דרק מדרבנן אסור הילכך הכשר אחר מועיל רק הכשר שחיטה דרבנן אינו מועיל לאיסור דרבנן אבל הכא לס"ד דמדאורייתא אסור אין מועיל שום הכשר אפי' מים. הרי דדחי התם דילמא כרבה ור' יוחנן אלמא דהוי ס"ל בטעמא כר' אשי או כר' אחא דדם אינו מכשיר רק שחיטה מכשרת ואינו רק מדרבנן ובהכי ניחא דקאמר התם דילמא כרבה ור' יוחנן וקשה הא בלא"ה ר' יוחנן סותר עצמו לכאן דאין שחיטה עושה ניפול גם סותר דבריו התם דמפרש טעמא דר"ש משום דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו ולהנ"ל ניחא דמה בכך דאי עושה ניפול דאורייתא הכשר שחיטה ג"כ דרבנן ואף דהוא מפרש בעצמו מכח אוחז בקטן היינו משום דדייק לישנא אפי' הי' הדם מכשיר כמ"ש התוס' בדיבור לפני זה ולדבריהם קאמר א"כ בהא נמי לדבריהם קאמר אפי' לא איכפת לן אוכל הראוי להאכיל אבל באמת לר"ש בלא"ה לא הוי אוכל ואהא קאמר דמ"מ מנא לי' לר"י לומר לר"ש הך טעמא כיון דע"כ בלא"ה פליג מכח אחיזה וע"כ דדברי ר"י לר"ש באוכל שאינו ראוי להאכיל מסיפא נלמד וזה ברור [מיהו קצת יש לדקדק בדברי התוס' דלרב אשי דמפרש טעמא שחיטה מכשרת ולא דם לדידי' תיקשי הא לא מהני הכשר כלל וע"כ שחיטה דהוי הכשר דרבנן אינו מועיל אבל הכשר דאורייתא מועיל א"כ מדברי רב אשי עצמו מוכח דמדאורייתא מותר באכילה ולעיל בדיבור הקודם משמע דהוכיחו זה מהך דהכא לקמן וצ"ל דלעיל לא נתכוונו להקשות לרב אשי מכאן רק מדברי עצמו רק לר"י הקשו מכאן ולא הביאו רב אשי רק לחזק הקושיא לר"י כמו שפרשתי לעיל]:

אמנם מה שיש לתמוה לכאורה בעיקר קושית התוס' שהרי כל מה שאנו דנין כאן הוא על מה שחידש ר"י בר יוסף בשם ר"י דכ"ע מודי באבר דבהמה דאין עושה ניפול ואפי' ר"מ והא תנינא דר"מ מודה דהא הוכשרו בדמי' קתני ש"מ דאין עושה ניפול ודחינן דשפיר יש לפרש דר"מ חולק דעושה ניפול א"כ מאי קושיא אי יהא מוכח מדברי ר"ש דקאמר לא הוכשרו אבל הכשר מועיל דאין שחיטה עושה ניפול מ"מ הוצרך ר"י בר יוסף לאשמועינן דהכל מודים אפי' ר"מ דאינו עושה ניפול:

ומה שנראה לי בכוונת התוס' דוודאי יש להבין דקאמר בסמוך נקוט דר' יצחק בר יוסף בידך דרבב"ח קאי כוותי' והדבר תמוה דמאי ראי' מרבב"ח דרצה לפרש ברייתא כהלכה כרבנן דאין שחיטה עושה ניפול דמ"מ אסור, מדרבנן ולא ניחא לי' לפרושי ברייתא כר"מ דוקא אבל מנא לן דאפי' ר"מ מודה דאין עושה ניפול. והנה רש"י ז"ל פי' לקמן וז"ל בד"ה נקוט