תפארת יעקב על חולין חלק ב רכג

שאז לא הי' מקבל טומאת אוכלין אינו מועיל ההכשר על אח"כ רק שיאמר בבא בפני עצמה דבשר שהי' מדולדל מן האבר בעת מיתה צריך הכשר לאותו בשר ושפיר ניחא לי' טפי לאשמועינן מעיקרא ברישא גבי נשחטה בהמה במה שאמר הוכשרו דבין אי שחיטה עושה ניפול בין אי אינה עושה ניפול שמענו דבשר המדולדל באבר בעי הכשר משא"כ לפירש"י וודאי קשיא דהוי לי' לומר בהך בבא דמתה הבהמה דבשר ואבר צריכין הכשר והיינו לענין בשר שיופרש אח"כ מן האבר כמו דקאמר דאבר אינו מטמא משום נבלה דהיינו לענין בשר שיופרש אח"כ ומעתה ממילא לא קשה מידי קושית התוס' דלר"ל לא קשיא כלל דבפשיטות קאמר דגם האבר הוכשר בשחיטה לענין בשר הפורש אח"כ דס"ד דלא מהני הכשר השחיטה כיון דאז יש טומאה חמורה ואין הקלה חלה עליו א"כ לא מהני הכשר קמש"ל דהוכשרו בשחיטה תרווייהו האבר והבשר ולא קשיא היכי שמענו זה דילמא משום דשחיטה אינה עושה ניפול הא ליתא דהא ר"ל ע"כ יש לו הכרח גמור דעושה ניפול לר"מ דאל"כ מנא לי' דפליג ר"מ בהא כמ"ש לעיל כללו של דבר בקצרה בישוב קושית התוס' הוא דהך בשר הפורש מן האבר אין הכוונה שהופרש אח"כ דהא פשיטא דבעי הכשר ולא מהני כלל הכשר האבר רק שהופרש בעת שחיטה כמו בשר הפורש מן הבהמה דאין הכוונה שהופרש לגמרי רק מדולדל ובשחיטה נעשה ניפול כן הכוונה ממש בשר הפורש מן האבר שהי' מדולדל בעת שחיטה דהוכשר בשחיטה אבל לולא הכשר השחיטה כגון שהופרש לגמרי קודם או שמתה דלא הי' בכשר בעי בשר זה הכשר ולא מהני מה שהי' מקבל מעיקרא טומאת אוכלין כשהי' דבוק באבר המדולדל משום דסופו לטמא טומאה חמורה בלי הכשר כלל דמ"מ עכשיו צריך הכשר ונקט לה ברישא בשחיטה הוכשרו רק בתוספת וא"ו ובין אי שחיטה עושה ניפול או אין עושה עכ"פ ידענו דבעי הכשר דאי אין עושה ניפול אפי' במיתה בעי הכשר דהא לעולם הי' בעי הכשר דלא הי' סופו לטמא טומאה חמורה שמא ישחטנה ואי עושה ניפול ממילא מוכח מלשון הוכשרו דבעי הכשר משא"כ בסיפא במתה הי' צריך לומר בבא מיוחדת דבשר הפורש מן האבר בעת מיתה או קודם צריך הכשר דלא הוי סגי שיאמר הבשר והאבר צריך הכשר דמאי ענין אבר לכאן הא הכשר האבר לא מהני כלל דמעיקרא לא בעי הכשר וכשמתה מטמא טומאה חמורה ואינו חל הקלה ולא מהני ההכשר והוי צריך לומר ובשר הפורש מן האבר קודם מיתה או שהי' מדולדל באבר בעת מיתה בעי הכשר וא"כ ניחא לי' טפי לאשמועינן ברישא בתיבת הוכשרו דשפיר שמענו הכל אבל לפירש"י פשיטא דהוי לי' לומר זה בסיפא במתה דהאבר צריך הכשר ונ"מ לבשר הפורש ממנו אח"כ כמו דקתני שאינו מטמא משום נבלה דאין נ"מ רק לבשר הפורש ואם נפשך לומר דמ"מ כיון דיכול לרמז דבר זה ברישא בתוס' וא"ו ניחא לי' לאשמועינן זה מעיקרא א"כ ניחא תמיהת התוס' בפשיטות טפי דשפיר הכוונה בשר הפורש מן האבר אח"כ ולפי שהי' מעיקרא מטמא טומאת אוכלין בלא הכשר שוב לא בעי הכשר קמש"ל וניחא הכל] אבל לר"ל שפיר הכוונה פשוט דהוכשרו שניהם האבר והבשר אף דאכתי מטמא טומאה חמורה מועיל ההכשר ולכך נקט לה ברישא דמיירי לענין דלא בעי הכשר אחר אבל בסיפא מיירי בהיפוך לומר דלא סגי בלא הכשר ולא שייך שם לאשמועינן דהכשר האבר סגי ולא בעי הכשר אחר ולדידי' לא קשיא היכי שמעינן זה דילמא משום דאין עושה ניפול דר"ל ע"כ פשיטא לי' דעושה ניפול לר"מ כנ"ל ודו"ק ועמ"ש בתוס' בסמוך:

בד"ה הוכשרו בדמי'. אין לדקדק וכו' לכאורה יש להכריח דקושית הש"ס היתה מכח דקדוק זה דאי ס"ד דהכוונה לדקדק מצד דלמה לי הכשר לאבר הא טמא טומאת אבר מן החי א"כ טפי הוי לי' לדקדק מרישא דמתניתין דקתני האבר והבשר המדולדלין בבהמה מקבלין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר וקשה למה לי הכשר הא סופו לטמא טומאה חמורה כיון דבין מיתה בין שחיטה עושה ניפול ומן הטעם הזה פירש"י ז"ל לקמן דלכך צריכין הכשר דשמא ישחטנה ואין עושה ניפול אלמא דאי עושה ניפול אנו צריכין הכשר מעיקרא ומזה מוכח לכאורה דעיקר הדיוק ממה דמועיל הכשר הבהמה על האבר כיון דניפול הוא וזה לא מוכח מרישא כלל מיהו וודאי אי אפשר לפרש כן דלא הוי משני מידי וצריך לומר דמרישא לא הוי מצי להקשות דלא הוזכר בהדיא בהך בבא ר"מ ושפיר יש לומר דלרבנן הוא אבל לר"מ באמת אין האבר צריך הכשר דסופו לטמא טומאה חמורה. מיהו קשה קצת מאי קושיא דקתני הוכשרו כיון דקמש"ל דבהמה נעשית יד לאבר א"כ הרי יש כאן תרתי להכשר בהמה ובשר ושפיר קאמר הוכשרו תרווייהו הבהמה והבשר המדולדל בה וצ"ע קצת אף שיש לדחות ליישב אבל הוא דחוק לפע"ד:

בא"ד וא"ת וכו' ור"ש נמי וכו'. איכא למידק למה להו להקשות לר"ש מכח אוקימתא דרב אשי הא אפי' לטעמי' דר"י עצמו שמפרש מכח אין בהמה נעשית יד לאבר או מכח שאין גדול עולה עמו [כדאיתא פרק העור והרוטב שם] קשה ג"כ בין לר"מ בין לר"ש דלר"מ קשה למה לי הכשר דם הא הוכשר בשחיטה ולר"ש למה לא הוכשרו מה בכך דאין בהמה נעשית יד לאבר ה"מ בהכשר דם אבל בהכשר שחיטה מה צורך שתהא בהמה יד לאבר הא כיון דהאבר נטהר בשחיטה מידי נבלה ומותר באכילה מדאורייתא הרי יש לאבר עצמו שחיטה והוכשר בשחיטה:

ונראה לי דלר"י לא משמע להו להקשות דאיכא למימר דאפי' אי אינו אסור באכילה רק מדרבנן מ"מ אינו מועיל ההכשר דאין הכשר שחיטה מועיל רק אי מתרת באכילה לגמרי אבל כל שאינה מתרת באכילה לא משוי לה שחיטה אוכלא אף דאינו רק דרבנן לזה הוכרחו להקשות מכח אוקימתא דרב אשי דמפרש טעמא דר"ש דשחיטה מכשרת ולא דם א"כ אי ס"ד דמשום דאסור מדרבנן באכילה לא מיקרי אוכל א"כ אפי' הכשר מים לא מהני ולמה קאמר לא הוכשרו הא אינו מועיל שום הכשר כלל וע"כ כיון דרק מדרבנן אסור מהני הכשר בשלמא לר"י לא קשיא לר"ש הא אינו מועיל הכשר כלל אפי' מים דיש לומר דר"ש קאמר לדבריהם דרבנן לדידי אינו מועיל הכשר כלל אלא אפי' לדידכו אין בהמה נעשית יד לאבר כמו שכתבו התוס' בדיבור שאחר זה אבל לרב אשי דבשחיטה מכשרת ולא דם פליגי לא שייך לומר לדבריהם דרבנן קאמר דהא רבנן ס"ל דם מכשיר רק לדידי' קאמר דאיו דם מכשיר א"כ אין שום הכשר מועיל ולמה קאמר לא הוכשר ולא שייך לומר דהכוונה אודי לי מיהת דדם לא מכשיר דבפי' קאמרי הוכשרו בדמי' אבל לאוקימתא דר"י דפליגי דבהמה אינה נעשית יד לאבר שפיר קאמר ר"ש אודי לי מיהת דלא הוכשרו דאין על האבר דם כלל ואין ראוי שתהא הבהמה יד לאבר ובדם גופה לרבנן קאי דלדידי' אין דם מכשיר כלל ואפי' לדידכו כיון דהדם אינו רק על הבהמה ולא על האבר והבשר לא הוכשרו דאין הבהמה נעשית יד לאבר או כיון דאוחז בקטן ואין גדול עולה עמו אבל השתא כיון דלאוקימתא דרב אשי מוכרח דאין איסור דרבנן מפקיע הכשר מלשווי' אוכל לא ניחא להו דפליג ר"י בהא על רב אשי ואהא תרצו דאיסור דרבנן מפקיע הכשר דרבנן ולא הכשר דאורייתא לכך דבר אחר מכשיר רק שחיטה אינה מכשרת כאן כיון דאינו רק הכשר דרבנן אתי איסור אכילה מדרבנן ומפקיע הכשר דרבנן:

מיהו דברי התוס' בפרק העור והרוטב דקכ"ז בד"ה מר סבר תמוהין מאוד לכאורה והם סותרין לגמרי דבריהם שבכאן דכתבו שם דרבה דמוקי פלוגתייהו דר"מ ור"ש בבהמה נעשית יד לאבר וכן ר"י דמוקי לה באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו סברי ג"כ כר' אשי דשחיטה מכשרת ולא דם ומ"מ לא מוקי טעמא דר"ש בהכי משום דלא ניחא להו לומר דלכך אין שחיטה מכשרת משום דאינה מתרת באכילה כיון דאינו אסור באכילה רק מדרבנן הילכך ע"כ משום דאין בהמה נעשית יד לאבר או אוחז בקטן ואין גדול עולה עמו עיי"ש ודברים הללו תמוהין מאוד שהרי ע"כ מודה ר"י לסברת רב אשי דכיון דאין השחיטה מתרת באכילה אינו מכשיר אף שאינו רק מדרבנן דאל"כ למה קאמר ר"מ הוכשרו בדמי' תיפוק לי' דשחיטה מכשרת בלי דם כלל וע"כ כיון דהכשר שחיטה דרבנן וכיון דהאבר אסור באכילה מדרבנן אינה מכשרת כמו שכתבו כאן והא דלא מוקי ר"י כרב אשי משום דדייקו לישנא לא הוכשרו ולא קאמר אין הדם מכשיר ש"מ דאפי' הי' הדם מכשיר הכא לא הוכשרו וע"כ משום דאין גדול עולה עמו כמו שתרצו התוס' כאן בסמוך. גם לא הבנתי לכאורה מה שכתבו דכיון דאינו אסור באכילה רק מדרבנן ראוי שתכשיר השחיטה א"כ מה בכך דאין בהמה נעשית יד לאבר הא האבר עצמו ניתר בשחיטה של עצמו מדאורייתא ומה צורך שתהא הבהמה יד לאבר ודוקא בדם שייך סברא זו דאין הדם על האבר רק על הבהמה משא"כ שחיטה כיון דמתרת האבר באכילה מדאורייתא לא שייך בזה אין בהמה יד לאבר. מיהו כד דייקינן שפיר דברי התוס' דהתם נכונים דוודאי ס"ל ג"כ כיון דהכשר שחיטה אינו רק מדרבנן כל שאסור באכילה מדרבנן אין הכשר דרבנן מועיל היכי שאינו מתיר מדרבנן כמו שכתבו כאן והשתא שפיר כתבו דהם פליגי על רב אשי דאי ס"ד דמודה ר"ש דבהמה נעשית יד לאבר א"כ מה בכך דהאבר אסור באכילה מדרבנן מ"מ הבהמה מותרת לגמרי באכילה וא"כ הוכשרה הבהמה וממילא כיון דנעשית יד לאבר הוכשר האבר ג"כ ולא גרע שחיטה שאינה מתרת לאבר מהכשר דם או מים דאינו על האבר ומכח הבהמה שהוכשרה בדם הוכשר האבר א"כ שחיטה נמי כיין דהוכשרה הבהמה בשחיטה הוכשר האבר מכח יד לכך מוכרחין הם לומר דסובר ר"ש אין בהמה נעשית יד לאבר אלא שאני תמה בדברי התוס' כאן והא אכתי תיקשי לר"י למה קאמר ר"מ הוכשרו בדמי' למה לי דם הא בהכשר שחיטה הוכשרו כיון דר"מ סובר בהמה נעשית