תפארת יעקב על חולין חלק ב רכא

בטומאת אוכלין מכח דמצטרף או כסברת הר"ש לעיל הא פשיטא דאי אפשר לומר שישמיענו התנא דבר זה דהוא חידוש גדול ומנין נדע הא נוכל לפרש כפשטא על אבר ומכח דאין שחיטה עושה ניפול ובזה מיושב קושית התוס' בד"ה שחיטה מה שהניחו בתימא כמו שאבאר בתוס' שם:

מיהו בעיקרא דמילתא במה שפירש"י ז"ל דחד לבשר הפורש הכוונה שיפרוש אחר שחיטה מן האבר צ"ע לפע"ד דא"כ יהא מוכח באמת סברת התוס' דקל חל על חמור בהא והתוס' לא זכרו לעיל להכריח סברא זו מכאן דכמעט מפורש דחל דאל"כ היכי מהני הכשר וכ"ש לפי תירוץ הר"ש שם צריך לומר כאן מכח בית הסתרים דהוי טומאה הבאה מגופו והרי לא זכרו כאן מבית הסתרים כלל שיאמרו דר"מ לטעמי' כמו שאמרו לעיל לכן נראה לי דהכוונה בשר המדולדל בגוף הבהמה בעת שחיטה ובשר המדולדל מן האבר בעת שחיטה דכיון דשחיטה עושה ניפול והוי האבר כנפל כמו כן הוי הבשר המדולדל בו כנפל ואינו מטמא טומאה חמורה כלל ולכך מהני אז הכשר וס"ד כיון דבשר דעלמא מטמא טומאה חמורה א"כ בשר זה קודם שהי' מדולדל הי' סופו לטמא טומאה חמורה עם האבר אף בתר הכי לא ליבעי הכשר קמש"ל והא מילתא וודאי ליכא למיטעי בי' כלל רק חידוש פורתא הוא כיון שלעולם לא הי' טמא טומאה חמורה וגם סופו אינו מטמא רק שהי' עומד מעיקרא לטמא טומאה חמורה רק דנקט הוכשרו לאשמועינן חידוש פורתא דלא אמרינן סופו לטמא טומאה חמורה רק כשיטמא באמת בסופו טומאה חמורה לא שהי' עומד לכך ובאמת אינו מטמא כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה הוכשרו ובד"ה שחיטה:

ובהכי ניחא לי מה שיש לתמוה לכאורה מאי קושיא והא הוכשרו קתני דהא השתא נמי דאמרת אין שחיטה עושה ניפול למה לי הוכשרו דמאי אולמי אבר מבשר כיון דהאבר אינו נבלה כמו הבשר פשיטא דתרווייהו בעי הכשר ובוודאי דוחק לומר דקמש"ל בזה הא גופא שאין האבר נבלה דהוי לי' לומר דהאבר אינו מטמא ולמה אשמועינן זה בהוכשרו וע"כ כיון דנקט מעיקרא שני דברים בשר ואבר נקט הוכשרו כיון דבאמת תרווייהו הוכשרו א"כ השתא נמי נקט שפיר הוכשרו כיון דמיירי בבשר ואבר נקט דתרווייהו הוכשרו ומה בכך דבאבר אין נ"מ רק אי יפרוש בשר ממנו הרי בבשר נמי הנ"מ לענין כשיקבל טומאה דהא השתא אכתי לא קיבל טומאה ובאבר נמי כשיקבל טומאה ומה בכך דאין נ"מ רק אי יפרוש ממנו בשר ולהנ"ל ניחא דאבר כיון שהוא מטמא טומאה חמורה לא מהני לי' הכשר כיון שאז אינו מקבל טומאה קלה כלל לא מהני הכשר דידי' כלל רק דמהני לבשר שהוא מדולדל ממנו בשעת שחיטה והרי מעיקרא לא מיירי מבשר זה כלל רק בשר מן הבהמה ולמה מחדש בשר זה מן האבר לומר הוכשרו מה דלא מיירי מעיקרא כלל כיון שאין בזה שום חידוש דתרווייהו בשר נינהו והני תרי דמיירי מעיקרא לא מיירי רק בבשר ואבר והרי האבר לא הוכשר כלל והוי לי' לומר הוכשר כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה שחיטה עוד בדרך אחר קרוב להנ"ל:

בתוס' בד"ה מ"ט דר"י. קצת קשה וכו'. הא דלא הקשו לעיל בגוף דברי ר"מ בברייתא דהוי לי' לומר דאבר המדולדל שאני דמותר מדאורייתא דיש לומר דנקט טעם שאינה גופה מכח טריפה דאסור מדאורייתא רק הכא דמקשה לר"י מ"ט על אבר דבהמה קשיא להו דהוי לי' לומר דמותר מן התורה אבל באמת מלבד שאבאר לקמן דהעיקר כדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא ומצות פרוש היינו שאינו לאו לחייב מלקות רק פרוש בעלמא דהיינו איסור לאכלו. אבל בלא"ה אני תמה מאוד דהא ע"כ ר"ל דסובר לר"מ שחיטה עושה ניפול אפי' באבר היינו מדאורייתא דאין חילוק בין אבר דבהמה לאבר דעובר דאי ס"ד לר"ל ג"כ אבר דבהמה אינה עושה ניפול רק מדרבנן היכי קאמר נקוט דר"י בר יוסף בידך דרבב"ח קאי כוותי' מה בכך הא ר"ל מודה לרבב"ח דאינו אסור רק מדרבנן ומכל מקום סובר דפליג ר"מ דעושה ניפול אפי' לענין טומאה וע"כ דלר"ל ור"מ מדאורייתא אסורין דאין הפרש בין אבר דבהמה לאבר דעובר דתרווייהו מהך קרא דבשר בשדה טריפה נפקי א"כ הוצרך לר"י ליתן טעם למה באבר אין עושה ניפול ומותר מן התורה לגמרי רק מדרבנן אסור באכילה ולמה אבר דעובר עושה ניפול מדאורייתא וקאמר לחלק דהאי גופה לכך מותר מן הדין ואבר דעובר אינו גופה לכך עושה ניפול מן התורה לר"מ ואדרבא דברי התוס' בתירוצם תמוהין מאוד לפע"ד דהיכי שייך להקשות מ"ט דר"י אליבא דר"מ משום דראוי לגזור טומאה אפי' באיסור דרבנן דהא ר"ל ג"כ מודה דבדרבנן לא גזרינן טומאה דאל"כ היכי הוי ר"ל דלא כרבב"ח הא שפיר יש לומר דסובר כרבב"ח רק דרבנן גזור על טומאה כמו על אכילה וע"כ דבדרבנן לא שייך לגזור טומאה ומאי הקשה לר"י וברור דבהא נחלקו ר"ל ור"י דר"ל סובר דאבר המדולדל אסור מדאורייתא כמו אבר דעובר לכך חולק ר"מ וכי באבר דבהמה ולדבריהם דרבנן קאמר האי גופה וכו' ור"י סובר דכ"ע ס"ל חילוק זה דהאי גופה לכך באבר אין עושה ניפול רק מדרבנן אסור ואבר דעובר אינו גופה לכך אסור מדאורייתא וזה ברור ולק"מ:

ובהכי ניחא לי מאוד הא דפריך מ"ט דר"י אליבא דר"מ ומשני האי גופה וכו' והדבר תמוה הא הך טעמא מפורש בברייתא להדיא ואין הפרש בזה בין ר"י לר"ל כלל רק ר"ל קאמר דלדבריהם דרבנן קאמר לה ור"י סובר דהוא עצמו סובר כך ומה זה דמפרש מ"ט דר"י טפי מר"ל דסמוך על מה דמפורש בברייתא ולהנ"ל ניחא דר"ל דסובר דר"מ ורבנן פליגי באבר דבהמה ג"כ והיינו דר"מ סובר כיון דאסור באכילה אף מידי נבלה לא נטהר וקאמר לחלק לדבריהם דרבנן דניהו דבאבר דבהמה ס"ל דמטהר עכ"פ מידי נבלה לפי שהוא גופה אבל באבר דעובר ראוי לכם לטמא ור"מ עצמו סובר דאין חילוק כמו לענין אכילה אין חילוק כך לענין טומאה ורבנן ס"ל דלעולם מטהר מידי נבלה אבל לר"י דסובר דלכ"ע אבר דבהמה טהור מידי נבלה אלמא דר"מ ג"כ מחלק בין אכילה לטומאה ומ"ש דבעובר לא מחלק ועל זה קאמר דרק אבר דבהמה דהוא גופה ומדאורייתא מותר אף באכילה לכך לא גזרו טומאה אבל אבר דעובר דאינו גופה ומדאורייתא אסור באכילה ממילא אין חילוק בין אכילה לטומאה והא אי אפשר לומר לר"י כמו לר"ל דר"מ סובר דהיכי דהוא גופה יש חילוק בין אכילה לטומאה ובאינו גופה אין חילוק דא"כ יסבור ר"מ דאבר המדולדל אסור מדאורייתא באכילה א"כ הרי פליגי ר"מ ורבנן באבר דבהמה ג"כ לענין אכילה וע"כ דלכ"ע אינו רק דרבנן א"כ בשלמא לרבנן יש לומר דסברי דתרווייהו אינו רק דרבנן אבל ר"מ אי סובר אבר דעובר רק דרבנן אין ראוי לגזור טומאה בדרבנן אפי' אינו גופה וע"כ דמדאורייתא אסור א"כ מ"ש דמודה באבר המדולדל דאינו רק דרבנן ועל זה מחלק רזה גופה לכך הוי דרבנן וזה אינו גופה לכך הוי דאורייתא לכך בזה טהור ובזה טמא ולא מחלקינן בין אבר דבהמה לאבר דעובר מכח גופה ואינו גופה לענין טומאה רק לענין אכילה מחלקינן בהכי וממילא חלוקין הן לענין טומאה ורבנן או דס"ל לחלק בין אכילה לטומאה אפי' בדאורייתא או דס"ל דאבר דעובר ג"כ דרבנן ועכ"פ הך האי גופה דמחלק לר"י אינו אותו חילוק דמחלקינן לר"ל ודו"ק:

בד"ה שחיטה תנינא. תימא דאדפריך תנינא טפי הוי לי' לאקשויי מיני' לר"ל. ולעיל אלישנא קמא דקשה לכ"ע דכאן מפורש אפי' לר"מ אין שחיטה עושה ניפול באבר וקשיא לתרווייהו משום דבלא"ה איתותב הך לישנא מברייתא דקתני בהדיא בהיפוך דאבר המדולדל עדיף מאבר דעובר רק ללישנא בתרא דקאי במסקנא קשיא להו דהוי לי' להקשות לר"ל קושיא מלהקשות לר"י תנינא. ובאמת שהיא תמי' רבה לכאורה דהשתא קאמר דר"ל ור"י פליגי ולר"ל באבר דבהמה נמי פליגי היכי שייך להקשות לר"י תנינא דהכל מודים מה דר"ל סובר באמת דלאו הכל מודים רק פליגי:

אמנם נראה לי ליישב תמי' זו בפשיטות והוא דכבר כתבתי בגמרא שיש לתמוה בעיקר הקושיא תנינא דהא מעיקרא ג"כ קתני במתניתין ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה ובהכרח הנפקותא הוא לענין בשר שיפרוש מן האבר דאבר עצמו מטמא כאבר מן הנבלה אפי' אי עושה ניפול דאבר מן החי מטמא כאבר מן הנבלה וע"כ לענין בשר שיפרוש ממנו א"כ מ"ש דבסיפא קשיא לי' הא שפיר קתני הוכשרו הבשר והאבר ונ"מ לבשר שיפרוש ואי משום אותה הקושיא מאי אולמי האי מהאי ומה נפקא מינה בשר מן הבהמה או מן האבר הא השתא נמי דנימא אין שחיטה עושה ניפול מה נפקא מינה בשר או אבר דשניהם אינם כאבר מן החי ואינן מטמאין וע"כ כיון דמעיקרא קתני תרתי בשר ואבר נקט הוכשרו א"כ ה"ה אי אין עושה ניפול וצריך לומר דבשלמא אי אין עושה ניפול נקט שפיר הוכשרו דקמש"ל אפי' האבר צריך הכשר דאין עושה ניפול ואינו כאבר מן החי משא"כ אי עושה ניפול רק לבשר שיפרוש מאי אולמי בשר זה מבשר מן הבהמה והוצרך לתרץ דקמש"ל אף דתחילתו מטמא טומאה חמורה בעי הכשר. אך יש לתמוה הא בפשיטות נמי צריך לאשמועינן אף דמטמא טומאה מועיל הכשר על אח"כ והרי כל בעלי חיים אין מועיל הכשר בעוד שאין מקבלין טומאת אוכלין על אחר מיתה רק דוקא במשקה טופח עליהן וכאן נמי כיון דבעודו מטמא טומאה חמורה אינו מקבל טומאה קלה בדין הוא שלא יועיל הכשר קמש"ל דמועיל ולמה לי' לומר לענין דס"ד דלא בעי הכשר מכח תחילתו מה שלא שמענו בשום מקום דלא ליבעי הכשר מחמת תחילתו רק מחמת סופו ולמה נטעה כאן דלא בעי הכשר טפי הוי לי' לומר דקמש"ל דמהני הכשר דחל קל על חמור בטומאת אוכלין כמ"ש התוס' לעיל (דף ע"ב ע"ב) סברות לחלק בזה או דוקא אי