תפארת יעקב על חולין חלק ב רכ

קאמר דאפי' לדידכו דהשחיטה מתחלקת לזה לאכילה ולזה לטומאה מ"מ אין זה שייך רק באבר המדולדל שהוא דבוק עדיין בגופה ולא באבר דעובר דרק העובר שבפנים חשיב גופה אבל מה שיצא לחוץ אינו גוף הבהמה הנשחטת כלל ואין ראוי שיטהר האבר שיצא מידי נבלה כיון שאין לו דביקות עם האם כלל ור"י סובר דר"מ לא פליג רק בעובר דבהא ע"כ מה שאינו ניתר בשחיטת אמו באכילה הוא לפי שאינו גופה א"כ ממילא מן הטעם הזה אינו ראוי שיטהר מידי נבלה אבל אבר המדולדל ע"כ גופה ואף שהוא מדולדל מ"מ הרי לכ"ע אינו מטמא מחיים של הבהמה כאבר מן החי וע"כ דחשיב גופה וכיון דמה שאינו ניתר באכילה אינו משום שאינו גופה שפיר מודה ר"מ דנטהר מידי נבלה ובזה מיושב תמיהת התוס' בד"ה שחיטה כמו שאבאר בגמרא לקמן ובתוס' בד"ה שחיטה בס"ד:

מיהו אכתי קשיא לי טובא היכי אפשר דיחלקו ר"ל ור"י בסברות הפוכות ממש דר"ל יסבור דלדבריהם דרבנן קאמר והיינו דיותר יש סברא לטהר באבר בהמה מאבר דעובר ור"י יסבור בהיפוך ממש דבעובר נחלקו ובאבר דבהמה ד"ה טמא והיאך שיחלקו מן הקצה אל הקצה בהיפוך ממש תו קשיא לי דקאמר בתר הכי ללישנא בתרא מ"ט דר' יוחנן אליבא דר"מ האי גופה וכו' וקשה הך טעמא מפורש להדיא בדברי ר"מ והיכי שייך לשאול מ"ט מה דמפורש בברייתא להדיא:

ואפשר לי לומר דוודאי עיקר טעמא דר"ל דסובר ר"מ דאין שחיטה אחת מתחלקת לזה להתיר באכילה ולזה לטומאה ובאבר המדולדל ג"כ סובר כך דכיון דבהמה מותרת באכילה ואבר אסור הוי כשני גופים נפרדים ואין השחיטה מועלת כלל לאבר והא דקאמר ר"מ אם טיהרה שחיטת טריפה אותה ואת האבר המדולדל שבה הכוונה כפשוטו אבר המדולדל שבטריפה דכיון דכולה בהמה אסורה באכילה בשוה לא הוי אינו גופה רק הכל אחד ומועלת השחיטה לכולה לטהר מידי נבלה אבל אבר בהמה כשרה הוי כב' גופים דכיון דאין השחיטה מתרת האבר כמו גופה באכילה אינה מתרת ג"כ מידי נבלה,:

אלא שיש לדקדק עדיין למה לי' לומר לדבריהם קאמר כיון דעיקר טעמו משום דר"מ קאמר בהדיא דכיון דשחיטת אמו מטהר באכילה תתירנו אף באכילה וזה שייך, גם באבר דבהמה. א"כ עכ"פ הוי לי' לפרש ברייתא כפשטא דבשחיטת טרפה שיש בה אבר מדולדל מיירי כדקאמר בהדיא אותה ואת האבר המדולדל שבה ובהא לא שייך שתתירנו באכילה והוי הכל רק לטהר מידי נבלה ואף שיש לומר דאין סברא דשחיטת טרפה תועיל יותר לאבר המדולדל משחיטת כשרה דהא חזינן בבן פקועה שהוציא ידו ואמו טריפה אפי' לרבנן אינה מטהרת לאבר מידי נבלה מ"מ לא דמי דהתם הבן פקועה עצמו ניתק מאמו שהרי ניתר הוא בסי' שלו באכילה דד' סימנים אכשר בי' רחמנא וא"כ ממילא האבר לא נטהר ג"כ עד שישחוט את הולד בעצמו אבל באבר המדולדל שפיר יש לחלק דאבר כשרה כיון שהשחיטה מתרת באכילה גוף הבהמה ואבר המדולדל אינו ניתר אף מידי נבלה לא נטהר דהרי חלוק הוא מגוף הבהמה דגוף הבהמה מותרת באכילה והוא אסור אבל באבר המדולדל של טריפה שניהם שווין כגון אחד טרפה והשחיטה מטהרת הכל כמו דמודה ר"מ בשחיטת טרפה דעלמא והנה הא אין להקשות דהוי לי' להש"ס לתרץ דברי ר"ל כך דבאבר טריפה מודה ר"מ דהא ליתא דבלישנא קמא כוונת ר"ל לומר דבאבר ג"כ מטהרי רבנן דלא כר"י דסובר דרבנן מודי דטמא א"כ אי מוקמית דברי ר"ל באבר טרפה הרי מבואר דר"מ פליג עלייהו א"כ ע"כ לדבריהם קאמר רק על ר"ל עצמו יש להקשות למה לא קאמר כך דבאבר טרפה כ"ע מודו אפי' ר"מ דטהור אבל באמת לא קשיא דכיון דסובר ר"י בל"ק דבאברים אפי' רבנן מטמאין לא שייך שיחלוק עליו ר"ל מן הקצה אל הקצה דבאבר אפי' ר"מ מטהר רק חולק עליו דרבנן מטהרין בכל גווני ור"מ מטמא בכל גווני ולדבריהם דרבנן קאמר. ובהכי ניחא דללישנא בתרא לא זכר כלל דר"ל מפרש ברייתא לדבריהם גם קשה דקאמר מ"ט דר"י אליבא דר"מ והרי מפורש הטעם בברייתא האי גופה וכו' ולהנ"ל ניחא דללישנא בתרא דר"י סובר דהכל מודים באבר דטהור ור"ל פליג עליו דר"מ מטמא והיינו מדקאמר לעיל דעיקר תלוי בהיתר השחיטה דאי מתרת באכילה תתיר האבר וכיון שאינה מתרת באכילה אף מידי נבלה אינה מטהרת א"כ זהו באבר כשרה אבל באבר טריפה שאין השחיטה מתרת כלל באכילה ואותה הפעולה שפועלת השחיטה לגוף הבהמה אותה פעולה פועלת לאבר א"כ אין צורך לומר לדבריהם קאמר רק כפשטא באבר טריפה דהאי גופה היינו שפועלת באבר מה שבגופה והאי לאו גופה דגוף העובר ניתר באכילה ואבר לא וא"כ שפיר בעי מ"ט דר"י אליבא דר"מ דסובר אפי' אבר כשרה ג"כ מטהר ואהא קאמר האי גופה דאף דאינו ניתר באכילה מ"מ מגופה הוא ודבוק בו משא"כ בעובר לאו גופה הוא רק מה שבפנים ניתר מכל בבהמה אבל מה שבחוץ הוי כפרוד לגמרי כיון שאינו מתיר באכילה משא"כ באבר המדולדל ע"כ גופה הוא כיון שהוא דבוק ואי אפשר לומר דאיסור אכילה בא מכח שאינו גופה דבהכרח גופה הוא ודוק ועמ"ש בסמוך:

שם אלא לר"י קשיא. לפי מה שפירש"י ז"ל לעיל דהך איתא בחזרה דקאמר ר"י שיהא האבר מותר באכילה הי' מקום ליישב דברי ר"י ג"כ דע"כ לא קאמר רק באבר דעובר כשרה כיון דאפשר בחזרה לא הוי השחיטה מתחלקת דאבר נמי אפשר שיהא לו היתר אכילה ע"י אמו לכך חשיב טפי כגופה אבל אבר בהמה דאין לו היתר וגוף הבהמה יש לה היתר אכילה לכך הוי כחלוק מגופה טפי מעובר אבל באבר מדולדל מטריפה דהגוף והאבר שניהם אינן מותרין באכילה שפיר פליגי רבנן דניתר בשחיטת אמו טפי מעובר דעובר כל שלא חזר חלוק הוא מאמו וכאן כמות שהוא הוא שוה לגוף הבהמה ומזה ראי' למ"ש לעיל דהכוונה איתא בחזרה לענין לטהר מידי נבלה לא לאכילה:

שם אילימא באבר דעובר מפליג פליגי וכו'. לכאורה תמוה דהיכי ס"ד באבר דעובר דמיתה עושה ניפול דהא אי הי' העובר חי הי' ניתר כולו בשחיטת עצמו ולא יצא חוץ למחיצה כלל שאין איסור מחיצה רק אי נשחטה אמו ואפי' למאן דפליג בנטרפה אמו דאבר היוצא אסור אבל במתה פשיטא דלכ"ע אבר מותר בשחיטת עצמו ואי מת הולד הוי אבר מן הנבלה ממש לא אבר מן החי כיון שאין שם מחיצה כלל. ונראה לי דפשיטא דהך שמיתה עושה ניפול דקאמר וודאי באבר דבהמה מיירי רק אי הי' באפשר לומר דהך דקאמר שחיטה אין עושה ניפול באבר דעובר קאמר לא הוי מצי להקשות על מיתה תנינא דעיקר קמש"ל שחיטה באבר דעובר תדע דהשתא נמי לא משני כלום על מיתה רק על שחיטה וע"כ כל דשחיטה לא תנינא לא קשיא על מיתה תנינא לכך מקשה דאבר דעובר אי אפשר דבאמת פליגי וע"כ דכולה מילתא באבר דבהמה א"כ תרווייהו תנינא וכן משמע בפירש"י דפי' בד"ה שמיתה עושה ניפול אבר המדולדל בבהמה ומתה אף דקאמר אילימא באבר דעובר וכו' ומעיקרא הוי ס"ד באבר דעובר וע"כ דרק שחיטה הוי ס"ד הכי אבל מיתה ע"כ באבר דבהמה דאבר דעובר לכולי עלמא אין מיתה עושה ניפול כמו שכתבתי:

שם מיתה תנינא פירש"י דליכא דפליג עלי', ויש להבין דהוי לי' להקשות בגוף דברי ר"י היכי קאמר הכל מודים דהיינו אפי' רבנן הא לא מצינו דפליגי רבנן במיתה וצ"ל דלולא המשנה הי' אפשר הכל מודים דלא נימא כלהו ס"ל אין מיתה עושה ניפול כמו בשחיטה או דדוקא במשנה דנקט ר"מ ולא מייתי רבנן דפליגי מוכח שפיר דלא פליגי אבל לולא המשנה שפיר יש לומר דקמש"ל ר"י דלא פליגי רבנן ודוק:

שם ומאי אולמי דהאי מהאי וכו' חד לבשר הפורש מן הבהמה וחד לבשר הפורש מן האבר וכו'. תמוה לי דהיכי ס"ד דמהני הכשר לבשר הפורש מן האבר אחר שחיטה כיון דבעת הכשר הי' מטמא טומאה חמורה וא"כ לא חל כלל טומאת אוכלין הקלה על אבר מן החי החמור וכיון דאז אינו מקבל כלל טומאת אוכלין רק לאחר שיפרוש והיכי מהני הכשר הא כמו בעלי חיים דלא מהני הכשר בחיים לקבל טומאה אחר מיתה רק כשעדיין משקה טופח עלי' א"כ שחיטה זו שעושה ניפול ומטמא טומאה חמורה היאך יועיל הכשר שחיטה כיון דאינו מקבל אז טומאת אוכלין הקל על חמור ואי נימא כמ"ש התוס' לעיל (דף ע"ב ע"ב) בד"ה אלא דטומאת אוכלין חמורה ג"כ וחל על חמור או כמו שתירץ הר"ש שם א"כ פשיטא דקשיא דהוי לי' לומר דקמש"ל הא גופה דמועיל הכשר שחיטה אף דעדיין יש בו טומאה חמורה ונראה לי דלא קשיא כלל דוודאי בלא"ה יש לתמוה היכי קאמר דלכך נקט התנא הוכשרו דקמש"ל לבשר הפורש דבעי הכשר ונ"מ בחתך האבר קודם שחיטה דלא הוכשר בשחיטה בעי בשר הפורש הכשר וקשה היכי ס"ד דהתנא משמיענו דבעי הכשר דמנין נדע זה הא יש לפרש בפשיטות הוכשרו על האבר עצמו דשחיטה אינה עושה ניפול ולא הוי אבר מן החי כלל וכיון דסובר ר"י באמת דאין שחיטה עושה ניפול לר"מ א"כ לא שמענו לדידי' בשום מקום שיסבור ר"מ שחיטה עושה ניפול באבר מן הבהמה א"כ מנין נדע דהיכי דתחילתו מטמא טומאה חמורה דבעי הכשר כיון שיש לפרש כפשטא הוכשרו על בשר ועל אבר וצ"ל דבאמת ליכא למטעי כלל בהא שלא שמענו רק כל שסופו ליטמא טומאה חמורה אבל כל שסופו אינו מטמא וודאי מעצמנו נדע דבעי הכשר רק הכוונה כאן כמו שכתבו התוס' ריש. פרקין דדרך התנא לאשמועינן חידוש פורתא אף דידעינן לה בלא"ה רק כולה בבא לא יאמר בשביל חידוש פורתא עיי"ש לכך כאן ג"כ נקט ויו יתירא לאשמועינן חידוש פורתא אף דבלא"ה לא נטעה בזה כלל אבל לומר דקמש"ל דאף דאין קל חל על חמור בעלמא