תפארת יעקב על חולין חלק ב ריט

מטהרת מידי בשר מן החי ואינה גופה פועל השחיטה כמו לעצמה דשחיטת טריפה גם כן מטהרת לעובר מידי נבלה עכ"פ ועמ"ש לעיל פרק א"ט שם בענין זה:

שם האי אית לי' תקנתא בחזרה פירש"י כדאמר ר"י בריש פרקין דאבר עצמו מותר באכילה אם החזיר ודבר תימא הוא דקי"ל אבר עצמו אסור והיינו דקי"ל כהך לישנא לעיל דלר"י נמי אבר עצמו אסור ואמת דרש"י לשיטתו שם אבל כבר כתבתי מה שיש להקשות על פירושו שם וכן כל הגאונים אינם מפרשים לעיל כפירש"י ולדבריהם אבר עצמו אסור לכ"ע עיי"ש:

אבל לפעד"נ לפרש בפשיטות דוודאי אף דפליג ר"מ דאין שחיטתה מטהרת לאבר היוצא היינו דוקא בלא החזיר אבל בהחזיר אפי' למ"ד אבר עצמו אסור אפי' החזיר היינו דכתיב ובשר בשדה טרפה כל שיצא פעם אחת חוץ למחיצה אין לו תקנה כטרפה כמבואר להדיא לעיל ריש פרקין א"כ אין לנו שום לימוד שלא יועיל חזרה לטהרו מידי נבלה עכ"פ דהא טרפה נמי יש לה תקנה לטהרה מידי נבלה ואף אבר היוצא יש לו תקנה בחזרה לטהרו מידי נבלה:

ומנא אמינא לה מהך ברייתא דמייתי לעיל ריש פרקין דפליגי ר"מ ורבנן בסיפא אי הוי הבשר מגע נבלה או מגע טרפה כדפליגי הכא ואולם ברישא הוציא עובר את ידו והחזירה דמותר באכילה לא פליג ר"מ דהוי הבשר מגע נבלה כיון דהאבר לא נטהר בשחיטה בשלמא למ"ד דבית הסתרים אינו מטמא יש לומר ברישא דלא חתכה ליכא טומאת בשר כלל אבל לרבינא דסובר חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי וקודם פרישה ג"כ מטמא א"כ הוי לי' לר"מ לומר ברישא הבשר מגע נבלה וע"כ כיון שהחזירה מודה ר"מ דגם האבר נטהר מידי נבלה והיינו דלא מקשה התם אהך ברייתא אי אעובר מאי אירי' החזירה אפי' לא החזירה כדמקשה לעיל שם אמתניתין ולהנ"ל ניחא דנקט החזירה דבלא החזירה הבשר מגע נבלה לר"מ אבל בהחזירה הבשר מותר ואינו מגע נבלה. והשתא שפיר קאמר כאן האי אית לי' תקנתא בחזרה דבהחזיר אפי' ר"מ מודה שאינו טמא לכך פליגי רבנן אפי' לא החזירה כיון דיש לו תקנה בחזרה ליטהר מידי נבלה לא הוי כפסיק לגמרי אבל באבר המדולדל דלית לי' תקנתא בחזרה מודי לר"מ ועמ"ש לעיל ריש פרקין בגמרא במערבא מתני הכי לפרש עוד בדרכים אחרים הך סוגי' דכאן שלא נצטרך לפרש כפירש"י דר"י סובר אבר מותר עיי"ש:

בתוס' בד"ה מטביל עד מקום מדה. וא"ת ואידך ליהוי חציצה וכו'. לכאורה תמוה דהיכי שייך חציצה במקום שאין צריך ביאת מים כלל שהרי כל בית הסתרים אין המים באין שם ומה בכך דהוי מיעוטו המקפיד ועיין ברא"ש שתירץ כעין זה והביא ראי' מתוספתא אבל באמת דברי התוס' נכונים דהא רבינא משני דלכך לא מיקרי בית הסתרים דעומד לחתוך ומדמה לה לדר"מ דכלים א"כ היכי ס"ד לומר שני הפכים דלכך אין הנשאר צריך טבילה דהוי כקצוץ ונימא להיפוך דלכך לא הוי חציצה דהוי בית הסתרים הא הוא שני דברים הסותרים זה לזה ואי לא מצרכת להו טבילה דהוי כקצוץ ממילא לא שייך לומר דהוי בית הסתרים. מיהו נראה לי ליישב עיקר הקושיא דנהי דמקפיד והוי מיעוטו המקפיד היינו דמקפיד על הנשאר כולו אבל פשיטא דעל משהו מן היתרון אינו מקפיד אם ישאר וממילא אמרינן דהוי כקצוץ פחות משהו ועל המשהו אינו מקפיד ואינו חוצץ ודוק תדע שאי אפשר שיטביל ממש בצמצום עד מקום מדה וע"כ מטביל משהו יותר ובין אותו המשהו ובין הצריך טבילה הוי בית הסתרים ואותו המשהו באמת נשאר טמא אבל כל הכלי טהור כל מה שצריך טבילה דמקום החיבור עם המשהו הוי בית הסתרים ולא איכפת לן חציצה בבית הסתרים ודוק:

בד"ה חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. תימא וכו' ודוחק להעמידה כר"מ ע"כ. דבריהם תמוהין לכאורה דמאי קושיא כיון דעולא דהכא ע"כ לית לי' חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דא"כ היכי קאמר משעת פרישה הא מעיקרא בחיבורן מקבל טומאה א"כ מאי קושיא אי משני התם דיהא נימא לעולא ג"כ תדע דהתוס' בכריתות כתבו לתרץ הך קושיא שהקשו כאן בד"ה בשעת פרישתן דניחא להו לתרץ דיהא אתי שפיר אף לרבינא דלית לי' שעת פרישה א"כ נהי דהכא לא ניחא להו לתוס' לתרץ כך משום דאין הכרח דפליג רבינא על עולא רק כיון דסובר רבינא חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי אי אפשר שנפרש כאן משעת פרישה אבל בבגד וכה"ג מודה לעולא ועוד דהכא לעיל לא ידעו לתרץ לרבינא למה לא משני מכח חיבורי אוכלין אבל השתא דכבר תרצו לעיל דלעולא ניחא התם מאי קשיא להו כאן לרבינא הא עולא פשיטא דחולק על רבינא וא"כ בעי התם לתרץ דיהא ניחא לעולא ג"כ דלית לי' חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי:

ונראה לי כאשר נדקדק בלשון התוס' שכתבו ודוחק להעמידה כר"מ ולעיל כשהקשו לעולא קושיא זו ממש לא זכרו דדוחק הוא רק ומוקי לה כר"מ. לכן נראה לי דכך כוונתם דהא תירוצו של רבינא הוא דעומד לחתוך כחתוך וקאמר כמאן כר"מ דכל ידות הכלים מטביל עד כדי מידה דעומד לקצץ כקצוץ ומשני אפי' כרבנן חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי והשתא לר"מ פשיטא דאתי שפיר התם אפי' אי בית הסתרים דעלמא מטמא אבל עומד לחתוך כחתוך דמי ואפי' אי לא נימא הך סברא דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דהא אפי' בכלים דלאו אוכלין סובר ר"מ דהוי כקצוץ וכ"ש באוכלין והשתא שפיר קשיא להו לתוס' דהוי לי' לתרץ התם מכח חיבורי אוכלין והשתא הוי ניחא לכלהו דלעולא הוי ניחא דאתיא כר"מ דאפי' אינו אוכלין הוי כפסיק וכ"ש אוכלין ואי משום שאינו רוצה להעמיד בדוחק דלא כרבנן דפליגי עד שיטביל את כולו הא השתא נמי מעמיד בדוחק כר"מ דבית הסתרים מטמא ומה הפסיד אי הוי מוקי לה כהך דר"מ דעומד לחתוך כחתוך ובזה הוי אייתר לן דלרבינא הוי אתי שפיר אפי' לרבנן דחיבורי אוכלין מודי רבנן לר"מ וזה שזכרו כאן דדחוק לאוקמא כר"מ ולעיל לא הוצרכו לומר רק דמוקי כר"מ דאפי' לא יהא דוחק מ"מ הא אינו אמת דרבנן מודי מכח שעת פרישה אבל כאן עיקר הקושיא כיון דס"ס מוקמת לה בדוחק כר"מ א"כ טפי הוי לאוקמא מכח חיבורי אוכלין דלעולא הוי ניחא כמו השתא עכ"פ ולרבינא מיושב אפי' לרבנן:

בא"ד וי"ל וכו' דהכל אסור ואינו עומד לחתוך וכו'. לפי דבריהם תיקשי אי אמו טריפה דהכל אסור אין הבשר מגע נבלה ולפי הסברא אי אמו טרפה אפי' לרבנן אין האבר מטהר מידי נבלה ולפי דברי התוס' יהא בהיפוך דהיכי דאמו טרפה לכ"ע אין הבשר מגע נבלה גם קשה קצת לרבנן דקאמרי מגע טרפה שחיטה במוקדשין א"כ האיך יטמא האבר המוקדשין הא אינו עומד לחתוך כיון דהכל טמא והוי פסולי המוקדשין בשלמא חולין אפי' יהיו טמאים עומד לחתוך דהא מותר באכילה אבל קדשים טמאים דאסורין באכילה א"כ אינו עומד לחתוך ואפילו תימא דמ"מ אי נימא דאינו מטמא הרי עומד לחתוך מ"מ במה אתה מטמא אותו כיון שלא נגע רק בבית הסתרים ואינו עומד לחתוך [ויש לדחות דס"ל דטרפה במוקדשין דקאמרי רבנן היינו דנ"מ אי נגע במוקדשין אחרים או שנגע אחר שחתכה אבל במתניתין בחולין מיירי כמש"ל לעיל בגמרא] גם לא הבנתי כיון דחישב עליו לאכילה וחתכו באמת פשיטא דמיקרי עומד לחתוך עכ"פ בשעה שחותך:

ולדעתי יש ליישב עיקר קושיא זו דוודאי בלא"ה קשה התם הא אין קל חל על חמור רק מכח בית הסתרים כיון דהמגע הוא בגופו חל קל על חמור כמ"ש התוס' לעיל בשם הר"ש אבל אי נימא מכח חיבורי אוכלין אי אפשר לומר שיהא המגע בגופו מכח דהוי כמאן דמיפרתי דלענין טומאת אוכלין צריך שלא יהא כמאן דמיפרת דהא אוכלין נפרדים אין מצטרפין לכזית וכביצה לקבל טומאה כדמוכח מצירוף כלי דמבעי' לן אי בעינן נגיעה או לא והשתא תפשוט דלא בעי נגיעה דאי נגעי אהדדי למה לי צירוף כלי כמ"ש התוס' פרק העור והרוטב (דף קי"ח ע"ב) בד"ה אין יד בכמה ראיות דאין מצטרפין לקבל טומאה רק בדיבוק גמור א"כ לא שייך לומר תרתי דסתרי דמקבל טומאת מגע בגופו מכח דהוי כמאן דמיפרת ואי הוי כמיפרת אין כאן שיעור לקבל טומאה ואי נימא דהוי כמיפרת במקום החתך א"כ הרי אין המגע בגופו רק מאבר הנשאר ולא חל קל על חמור אבל מכח דבית הסתרים מטמא הוי שפיר המגע בגופו וחל קל על חמור ולא אמרינן חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי רק לחומרא ולא לקולא ודוק:

(ע"ב) בגמרא בשלמא לרשב"ל לדבריהם קאמר להו וכו' איכא למידק מ"מ כיון דשמענו עכ"פ מר"מ עצמו דטפי יש לטמא באבר דעובר מאבר דבהמה א"כ שמא באמת לא פליג ר"מ רק בעובר ולא באבר דבהמה ומנין לו לר"ל לומר דמחלוקת באבר דבהמה כיון דלא מצינו מחלוקת רק בעובר ושמענו לר"מ עצמו דעובר גרע מאבר מאיזה צד נפרש דלדבריהם קאמר ואיהו חולק אפי' באבר דבהמה. ונראה לי דר"ל דייק לי' ממה שהשיב ר"מ מתחילה וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה שחיטת אמו א"כ תתירנו באכילה ש"מ דסברת ר"מ שאי אפשר שתתחלק שחיטה אחת לזה באכילה ולזה רק לטומאה ורבנן השיבו לו מטרפה והשיב הוא דשאני טריפה דכולה טריפה ואינה יכולה השחיטה להתיר באכילה מטעם טריפות אבל בעובר דכל הבהמה ניתרת באכילה אי ס"ד דהאבר חשיב גופה תתירנו באכילה וע"כ דהוי כנפרד ממנה לכך אין ראוי שתטהר מידי נבלה ג"כ והשתא באבר המדולדל ג"כ כל הבהמה ניתרת באכילה אי האבר חשיב כגופה יהא מותר באכילה ואי אינו כגופה למה יטהר מידי נבלה לר"מ וע"כ לדבריהם