תפארת יעקב על חולין חלק ב ריח

באבר היוצא מן הבהמה להתירו בשחיטת אמו אבל באבר היוצא מן הפסח לא מהני חזרה שכבר נאסר ודוק] א"כ מקום חתך צריך להניח לחוץ והוי שפיר בית הסתרים וזה ברור גם נראה לי לחלק בין אי מפריד ב' דברים שאינם דבוקים למקום אחר אז בשעת פרישתן נוגעין אבל אי דבר שהוא מפריד עם חבירו שניהם דבוקין על דבר אחר ואינם מתנועעין בפני עצמן ממילא לא שייך בזה לומר בשעת פרישתן נוגעין כי למה יגעו זה בזה כיון שכל חלק דבוק היטב במקומו ודוק:

בא"ד וא"ת ואמאי לא מקשה הכא לעולא וכו'. ולדעתי יש ליישב דשאני התם שאין כאן חיבור רק כחוט השערה בהא לא אמרינן בשעת פרישה נוגע רק כאן כיון שיש בחיבור שיעור ומשך שפיר אמרינן דבשעת פרישה נוגע ובאמת נראה לכאורה שגם התוס' בתירוצם נתכוונו לחילוק זה אבל לא ידעתי למה להם לומר דהכא אפילו נתזין בכל כחו לא מהני לעולא ולסתור תירוץ ראשון שכתבו לעיל ליישב מפרק העור והרוטב הא בלא"ה לא קשיא לעולא אפילו אי תרווייהו בלא נתזין בכל כחו דהכא אמרינן בשעת פרישה נוגע טרם שהובדל לגמרי והתם קודם שהובדל לא איכפת לן נגיעה כלל רק אחר שהובדל ואז אינו נוגע וראיתי למהרש"א שכתב דלפי תירוץ זה ס"ל לתוס' בישוב הקושיא מפרק העור והרוטב כפי תירוץ השני לעיל בסכין רחבה והוא תמוה דמה צורך לתוס' לחזור מתירוץ ראשון הנ"ל כיון דהכא ניחא בלא"ה אבל דברי התוס' ברורים דתירוץ ראשון הנ"ל נשאר קיים שפיר דדוקא בהך דעולא לא מהני נתזין בכל כחו כיון שהנגיעה הוא טרם שהובדל לגמרי אבל שם גבי חותך כזית בחישב ואח"כ חתכו הוצרך לאוקמא כר"מ משום דמי לא עסקינן דאותו כזית בשר תלוי כחוט השערה והוא חישב עליו קודם שחתכו דאז ליכא מגע כלל כשניתז בכל כחו דמה שנוגע קודם שהובדל לא איכפת לן דלא הי' מחשבה והוי כהך דרופא ממש ומ"מ טמא לכך מוקי לה כר"מ כנ"ל:

בא"ד וא"ת וכו' טלית שהתחיל לקורעה. לכאורה תמוה דמה ענין קושיא זו לכאן דהא לעיל במשנה קשה דקתני אבל טמא מגע מדרס ומ"ש מטלית שהתחיל לקורעה וכן רש"י י"ל לקמן לא הקשה רק מהך משנה דלעיל. ומזה נראה דכוונת התוס' להקשות רק לעולא דבלי עולא הוי מוקמינן הך דטלית בטלית שהוא טמא רק מדרס בלבד ומגע ליכא דהוי בית הסתרים כר"י דהכא אבל לעולא קשיא דמ"מ בשעת פרישה מקבל טומאה של מגע מדרס ומה שהביאו תירוץ רש"י ודחו אותו היינו לפי דלרש"י יש ליישב גם לעולא דהך דטלית מיירי שאינו טמא רק מגע מדרס בלבד ואהא כתבו דהא ליתא דלא פקע טומאת מגע כל שיש שיעור כדמוכח מדברי ר"מ ור"י דלעיל ואין חילוק בין היכי דאיכא תרתי להיכי דליכא רק מגע בלבד א"כ קשה במה נפשך אי בטמא מגע מדרס היאך נפקע ואי טמא מדרס מ"מ ע"כ בין לר"מ בין לר"י איכא מגע בעת פרישה:

אלא שאני תמה לפי מה שכתבו לקמן בשם ר"ת דלשון טלית שהתחיל לקורעה מורה דלמפרע טהורה מהתחלת הקריעה והשתא היכי שייך להקשות שיהא טמא בשעת פרישתן דהא מיד בהתחלת הקריעה שוב אין כאן מדרס והיאך יהא טמא מגע מדרס מיהו בהא יש לומר דהתוס' לא אזלי הכא בשיטת ר"ת שם וכן משמע בדבריהם לקמן דאחר שכתבו דלישנא שהתחיל לקורעה משמע כר"ת כתבו אח"כ ומה שקשה לפירש"י מבואר בפרק בהמה המקשה ולכאורה אין ענין זה למה שקדם ולהנ"ל ניחא דהכוונה דלישנא דהתחיל לקורעה משמע כר"ת אבל ממה דקשה לפירש"י והיינו הך קושיא דהכא אין להכריח פיר"ת דכאן כתבו ליישב קושיא זו:

אך מה שאני תמה כיון דקל אינו חל על חמור א"כ איזה קבלת טומאה יש בעת פרישה קודם שנסתלק מדרס לא חל מגע ואח"כ שנסתלק מדרס שוב אין כאן מגע מדרס ואי נימא דקושית תוס' לשיטת הר"ש לעיל דבדבר הבא מגופו חל קל על חמור א"כ כמו דקשיא להו כאן תיקשי להו בהך דעולא גופה דמחלק בין שלשה על שלשה לשלש מבגד גדול דמה נפקא מינה בשלשה על שלשה נמי מתחילה טרם שנתבטל ממדרס בהתחלת החלוקה נטמא מגע מדרס מגופו כמו בטלית דהתם. ואולי ס"ל לתוס' בשלשה על שלשה הטעם דתיכף בהתחלת החלוקה נתבטל המדרס משא"כ בשלש מבגד גדול יש בחלק הגדול מדרס והקטן נטמא ממנו אבל בטלית קשיא להו שפיר דטרם שנקרע רובו הרי יש בכל חלק שיעור מדרס רק בקריעת רובו נתבטל אבל קודם רובו יש כאן מגע מדרס ובהכי ניחא גם כן המשך דברי התוס' לדבריהם הקודמים לפי שחדשו מעיקרא דלעולא באה הטומאה בעת פרישה קודם שהובדל לגמרי ואהא קשיא להו דהתם נמי נימא טרם שנקרע רובו נטמא בשעת פרישה קודם שהופרש רוב ועכ"פ יצא לנו מהנ"ל דלדברי ר"ת לקמן דבהתחלת קרועה טהורה וכן אי נימא דקל אינו חל על חמור אפי' בדבר הבא מגופו לק"מ קושית התוס' ומה שיש לדקדק עוד בדברי הרשב"א בחידושיו שם לקמן ובדברי המ"ל שם יתבאר לקמן פרק העור והרוטב שם בס"ד:

(דף ע"ג ע"א) חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי. יש להסתפק אי עולא ורבינא פליגי דרבינא לית לי' שעת פרישה ועולא לית לי' חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי ואפשר דלא פליגי ומר מתרץ לה כך ומר כך והנה לקמן דקאמר בשלמא לעולא היינו דקתני חתכה משמע דעולא לית לי' דרבינא דאי אית לי' אכתי קשיא מאי חתכה ועוד דאי ס"ד חיבורי אוכלין כמאן דמפרתי היכי אפשר לומר משעת פרישה כיון דבאמת בשעת חיבורן מטמא אמנם רבינא אפשר דסובר כעולא ומ"מ לא מצי לומר משעת פרישה כיון דבאמת משעת חיבורן טמא והתוס' בכריתות (דף ט"ו) תרצו על מה שהקשו כאן לעולא מהך דפרק העור והרוטב דבעי לאוקמא אליבא דרבינא דלית לי' דמי לא משמע דס"ל דרבינא לית לי' דעולא אבל איני יודע הכרח לזה כלל אבל להיפוך הדבר מוכרח דודאי עולא לית לי' דרבינא. ועמ"ש לעיל בגמרא לפרש הך קושיא דהכא דקאמר מאי חתכה דעל לישנא קשיא לי' דהוי לי' לומר התיזה דחתכה משמע מכח שעת פרישה אבל על עיקרא דמילתא דהוי לי' למיתני שלא חתך כלל לא קשיא דיש לומר דקמש"ל אפי' מפרכסת עיי"ש באריכות ועמ"ש בתוס' בד"ה חיבורי אוכלין ולקמן בגמרא בד"ה האי אית לי' תקנתא:

שם תניא אמר להם ר"מ וכו'. סוגיא זו צריכה ביאור כי כפי הנראה עיקר תשובת ר"מ אי מטהר מידי נבילה באכילה יהא מותר כי לא נראה לי' לחלק וכאשר הקשו עליו מטריפה חזר לטענה אחרת לפי שאינה גופה ואין זו מעין תשובה הראשונה כלל גם אינו מובן כלל תשובתן של רבנן הרבה מצלת וכו' דכ"ע מודי דעובר ניתר בשחיטת אמו כשהוא בפנים ולא כשהוציא לחוץ כיון שאינו ניתר לאכילה אף מידי נבלה לא נטהר ונראה פשוט דכך הכוונה דוודאי עיקר תשובת ר"מ דאי שחיטת אמו מטהרת מידי נבלה אף באכילה תתירנו ורבנן הקשו לו מטריפה ועל זה השיב הוא דטריפה שאני דגוף הבהמה טריפה הילכך מה שיכולה השחיטה לפעול פועלת דהיינו לטהר מנבלה אבל אבר זה שיצא כיון שאינו ניתר באכילה אף דבהמה עצמה מותרת באכילה ע"כ שאנו מחשבין אבר זה שאינו גופה כלל וכדבר הפרוד הוא ממנה כיון ששחיטה זו יכולה להתיר באכילה שהרי מתרת היא גוף הבהמה ומ"מ אינה מתרת האבר ש"מ לפי שאינו גופה וכנפרד הוא א"כ ממילא אינה מטהרת מידי נבלה ואם אתה אומר הואיל והוא דבוק הוי כגופה א"כ תתיר באכילה ג"כ משא"כ בטריפה מה שאין השחיטה מתרת אינו מטעם שאינה גופה וכמו כן אבר המדולדל שאין השחיטה מתרת אינו לפי שאינו גופה דהא וודאי גופה הוא שהרי אין בו משום אבר מן החי כשהוא מדולדל רק דהוי מחמת הדילדול כטרפה אבל גופה הוא לכך מטהרת אותו מידי נבלה משא"כ אבר היוצא ע"כ לפי שאינו גופה הוא א"כ ממילא אינו טהור מידי נבלה ג"כ. ואהא השיבו לו רבנן דע"כ טעמא דאבר היוצא אינו לפי שאינו גופה דהא חזינן בהיפוך לענין אכילה הרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה א"כ ע"כ טעם איסור אבר היוצא אינו לפי שאינו גופה רק גזרת הכתוב מכח בשר שיצא חוץ למחיצה כמו דטחול וכליות דגופה נינהו ואסורין מגזה"כ אותה כשהוא שלימה ולא חסרה כמו כן גזה"כ בבשר שיצא חוץ למחיצה א"כ ממילא מטהרת שפיר מידי נבלה דאין ראי' ממה דאסור באכילה שאינו גופה דהא חזינן לאכילה אינה גופה עדיף מגופה כנ"ל:

שם שהרי שנינו חותך מעובר שבמעי' וכו'. תמי' לי דהוי לי' להקשות לעיל פרק א"ט לר' עוירא דקאמר לא שנו אלא ניטל אבל ניקב טרפה מהך ברייתא דהכא דלא שייך לתרץ כדמתרץ התם ה"ה דבהמה נמי אסורה ואיידי דקתני רישא מותר באכילה קתני סיפא אסור באכילה דא"כ היכי דייקי רבנן דהרבה מצלת על שאינו גופה יותר מגופה דכיון דבהמה טרפה האיך תציל על הטחול שיהא מותר באכילה והרי שחיטת טרפה אינה מתרת עובר חי הנמצא בה וכ"ש חתיכת טחול מגופה ואי נימא דעיקר הוכחת רבנן מכליות דקתני ובהו לכ"ע בהמה כשרה ואפי' לרכיש בר פפא דהא לא מקשינן על רכיש ממתניתין כלל א"כ הוי לי' לתרץ התם דבשביל כליות קתני אסור באכילה לא בשביל הרישא דזה אי אפשר לפרש ברייתא דהכא ואפשר לומר דוודאי ע"כ יש הפרש במשנה בין חתיכת הטחול לבהמה עצמה דהא מחלק בין גופה לאינו גופה והיינו דחתיכת הטחול וכליות אסורין משום בשר מן החי ובהמה אסורה משום טריפה רק דהמקשה דייק דלישנא אסור באכילה משמע דבהמה יש לה היתר אכילה ואהא משני דאיידי רישא הוא אבל בהמה נמי אסורה באכילה אבל אינהו אסורין מכח בשר מן החי ושפיר מייתי רבנן דהכא ראי' דטפי מצלת על אינה גופה יותר מגופה דגופה אינה