תפארת יעקב על חולין חלק ב ריז

נראה לי דהי' אפשר לפרש דהכוונה בשעת פרישה מקבלת טומאה אפי' עדיין לא נתבטל המדרס ואפשר אפי' במקום החיבור ובהא לא איכפת לן בית הסתרים ולא משום קל על חמור כיון שעומד ליחלק אבל בשלשה על שלשה לא שייך לטמאות לפי שעומד ליחלק דהוי כחלוק א"כ ליכא טומאת מגע מדרס כלל שאין מדרס רק כשהם בשלימות שלשה על שלשה ולפי זה הכא מטמא אפי' ישנו לטומאת מדרס א"כ לא שייך להקשות שיאמר בשלשה על שלשה בלי פשוטי כלי עץ דהוי מדרס ומגע מדרס בב"א דהשתא קמש"ל אפי' קל חל על חמור בזה אחר זה וזה שקדמו לומר דקודם שנחלק לגמרי נוגעות דכבר חלף המדרס מעיקרא א"כ טפי הוי לי' לומר בשלשה על שלשה אפי' יש מדרס משום דבת אחת הן מיהו לא הבנתי הך שלש על שלש הבאות מבגד גדול כי אם הבגד מרובע ורוצה לחתוך ממנו שלש על שלש קודם שקרע לגמרי היאך יסתלק טומאת מדרס הא כל הבגד לא נקרע רובו ועדיין יש בכולו מדרס ואפי' קרע בו באורך וברוחב כל שלא נקרע לגמרי לא נסתלק המדרס ולא אוכל לצייר ענין זה כלל [אם לא דנימא דכוונת התוס' דכל שני דברים הנוגעין זה לזה אינן מדובקין זה לזה וכשהם מדובקין אף שנסתלק עדיין נשאר הנגיעה טרם שנחלקו לגמרי זה מזה שיתפרדו בריחוק מקום ודוק] לזה נראה לי דבאמת הכוונה כיון שעומד ליחלק חל קל על חמור משא"כ בשלשה על שלשה לא שייך שעומד ליחלק דא"כ אין כאן מגע מדרס כלל כיון שכל טומאת מגע בא מכח טומאת מדרס שיש בו כנ"ל:

בא"ד דאתי מדרס ומגע בבת אחת. תמי' לי היכי ס"ד שיאמר בשלשה על שלשה דהא עיקר בא לומר דאף דבית הסתרים לא מטמא מ"מ בשעת פרישה קיבל טומאה מאביהן דהא חזינן דאביי דהוי ס"ל בהקומץ רבה דאפי' קל חל על חמור בזה אחר זה ע"כ לא הוי ס"ל הא דעולא דשעת פרישה דאל"כ היכי תנן הכא שלשה על שלשה שנחלק דפליג ר' יוסי הא בשעת פרישה קיבל טומאה וע"כ משום דכל כמה דאיכא מדרס אין מגע מדרס חל ולאחר שנסתלק המדרס אין כאן מגע מדרס א"כ מוכח דקל אינו חל על חמור וע"כ דלית לי' דעולא דשעת פרישה א"כ עולא בא לאשמועינן דבשעת פרישה מקבל טומאה דאי אפשר לצמצם שלא יגע מעט מעט ועוד היכי יאמר בשלשה על שלשה מכח בת אחת הא מפורש בברייתא דב' סדינין בהקומץ רבה שם דתחתון טמא מדרס ומגע מדרס בבת אחת ואין צורך לעולא להשמיענו מה דמפורש בברייתא ואשמועינן בשלש על שלש הבא מבגד גדול דבשעת פרישה קיבל טומאה מאביהן:

אבל באמת כוונת התוס' כך דקשיא להו בהא דקאמר עולא דבשלש על שלש מבגד גדול מודה ר' יוסי דיש כאן מגע מדרס א"כ קשה למה קאמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע זב והרי ר"מ אומר שהוא טמא מגע מדרס והי' לו לומר אלא בשלש על שלש טמא מגע מדרס ומדקאמר אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע זב ש"מ דמגע מדרס ליכא לר' יוסי ש"מ דלית לי' בשעת פרישה קיבל טומאה מאביהן וזה שבאו התוס' לתרץ זה דאפי' תימא דפליג אפי' בשלש על שלש דלית לי' שעת פרישה מ"מ קשיא למה קאמר מגע זב הא מודה גם במגע מדרס כשלא הפסיק כלי עץ בין רגלו לבגד דנעל שעל רגליו הוי מדרס ויש כאן מגע מדרס וכשנחלק נסתלק המדרס ונשאר טמא מגע מדרס וכמו כן אפי' הפסיק כשהי' נכפל יש כאן מגע מדרס ולמה לי' לומר מגע הזב דהיינו שדרס יחף או שנגע הזב קודם שדרס רק דניחא לי' לר' יוסי לאשכוחי טומאת מגע אפי' בבגד שעומד כל שעה מתוח והי' שם פשוטי כלי עץ המפסיק כדמיירי רישא בדברי ר"מ דאי דרישא בלא הפסיק או שהי' כפול הי' ר"י ג"כ מודה רק ר"מ מיירי בהפסיק ולא הי' כפול ומ"מ מטמא מכח בית הסתרים וקאמר ר"י דבהך גוונא גופה אינו טמא רק במגע הזב א"כ ממילא שפיר יש לומר דמודה ר"י בשלש על שלש רק דנקט בהך גוונא דרישא בשלשה על שלשה לכך קאמר שאם נגע בו הזב וזה ברור:

ודע שלא נתפרש בגמרא עיקר החילוק בין בת אחת לזה אחר זה שאם אינו בדין שיהא קל על חמור דשבע לי' טומאה בחמור ואינו מועיל במה שיועיל הקל לכשיסתלק החמור א"כ מה נפקא מינה מה שבאין בבת אחת שיהא חל הקל כיון דחל החמור ונראה לי דהטעם בזה דאף דאין קל חל על חמור מ"מ יש מעשה בקל יותר מן החמור דהחמור מסתלק קודם והקל אינו מסתלק רק אחר שיקרע שלא ישאר שלש על שלש וא"כ יהא הקל כשלא יהא החמור רק כשהחמור בא קודם גם החמור יש לו מעלה זו שהי' קודם הקל לכך אין הקל חל על החמור אבל כשבאין בבת אחת נגד קלות הטומאה של הקל יש לו מעלה שאין הטומאה מסתלקת בטומאה קלה בנקל כמו שמסתלקת טומאה החמורה והוי כמו חמור וחמור משא"כ כשקדם טומאה חמורה אז לא מהני מעלת הקל שיתעכב יותר מן החמור כיון שכבר קדם לו החמור ג"כ בלי הקל כנ"ל:

בד"ה בשעת פרישתן מקבלין טומאה מאביהן. וא"ת דלקמן בהעור והרוטב וכו' ודוחק לומר דמיירי כגון דבמשהו ראשון שנחתך וכו'. לא נתבררו דבריהם מהו הכוונה במשהו ראשון שנחתך ונראה לי כוונתם משום דאי מעיקרא הי' כדי להעלות ארוכה עדיין לא נתיישב הקושיא דשפיר יש לומר בשעת פרישה מעיקרא כשהי' בו כדי להעלות ארוכה קיבל טומאה מאביו לזה כתבו דבמשהו ראשון תיכף לא הי' בו כדי להעלות ארוכה ולכך לא אמר מכח שעת פרישה אבל זה דוחק לכך כתבו ודוחק לומר וכו' מיהו יש להקשות על זה דבמשהו ראשון טרם שנפרד הרי הי' חל עליו חמור ואין הקל חל על חמור תדע דהתוס' גופייהו כשהקשו לעיל מהך דהעור והרוטב דהאיך חל קל על חמור כתבו ופריך טומאת בית הסתרים הוא ומשני ר"מ הוא אלמא דאי לאו בית הסתרים לא הוי קשיא להו דאין קל חל על חמור. דבשעת פרישה דנסתלק החמור קיבל טומאה מאביו רק כיון דמוקמינן כר"מ מכח בית הסתרים א"כ למה חל קל על חמור אלמא דשעת פרישה הכוונה כשנסתלק החמור א"כ למה כתבו כאן במשהו ראשון הא כל שלא נשאר להעלות ארוכה כשנסתלק החמור אין כאן קבלת טומאה מאביו. [ואני תמה על הרב בעל משנה למלך פי"ב מהלכות טומאת אוכלין הלכה י' בד"ה ודע שהעתיק דברי התוס' פרק הקומץ רבה שכתבו ואין לתרץ דהא דחישב עליו ואח"כ חתכו טמא משום דטומאת בית הסתרים מטמא דמוקי לה כר"מ ע"כ וכתב על זה הרב הנ"ל וז"ל ולא ידעתי מה יושיעני זה דהא טומאת אוכלין לא באה רק אחר המחשבה וא"כ קדם טומאה חמורה דאבר מן החי לטומאה קלה דאוכלין וכו' עיי"ש. ודבריו תמוהין שהוא הבין כוונת התוס' לתרץ דמחמת דטומאת בית הסתרים הוא היי בת אחת והוא תמוה דנהפוך הוא דעיקר קושית התוס' הוא רק אי הטומאה בבית הסתרים דאז קדם החמורה קודם שחישב אבל א בית הסתרים אינו מטמא רק בשעת פרישה מטמא יש לומר דמטמא בשעת בפריש אחר שנסתלק החמור וזה שכתבו דאין לתרץ משום דטומאת בית הסתרים אינו מטמא רק בשעת פרישה א"כ אז נסתלק החמור אין לתרץ כך דהא מוקמינן לה כר"מ מכח טומאת בית הסתרים ולא מכח שעת פרישה והיינו כמו שתרצו כאן אפילו בסכין רחבה או נתזין בכל כחו א"כ מכח בית הסתרים הרי קדמה חמורה לקלה קודם שחישב וזהו שכתבו התוס' פרק הקומץ תיכף אחר שכתבו ואין לתרץ דמיהו הא גופה קשיא למה לי' לומר מכח בית הסתרים כר"מ לוקמא אפילו כר"י ומכח שעת פרישה עיי"ש ותראה כי הרב הנ"ל לא דק בכוונת התוס' כלל בזה] וזה אינו דוחק כלל לפרש כן. אבל באמת דברי התוס' נכונים בזה דוודאי כל שעת פרישה מהחל עד כלה יש כאן נגיעה מאביו ולעיל כשבאו להקשות מהך סוגי' דהעור והרוטב דלמה יחול קל על חמור הוצרכו להכריח קושיתם ממה דמוקי לה התם כר"מ מכח בית הסתרים דאי בית הסתרים אינו מטמא רק בשעת פרישה א"כ יש לומר נהי דמתחילת פרישה אין כאן טומאה שעדיין לא נסתלק החמור ואין הקל חל אבל מ"מ בסוף פרישה דכבר נסתלק החמור חל הקל אבל כאן דאזלי השתא בתר שתרצו לעיל דבטומאת אוכלין חל קל על חמור וקשיא להו בהיפוך למה מוקי התם כר"מ לוקמא כר"י ומכח שעת פרישה לא שייך לתרץ דבסוף פרישה אין באבר להעלות ארוכה דמה בכך הא יש לומר דקיבל טומאה מאביו בתחילת פרישה ואי משום דאז עדיין לא נסתלק החמור מה בכך הא בטומאת אוכלין חל קל על חמור דאל"כ תיקשי השתא דמוקי כר"מ ומכח בית הסתרים הא אין קל חל על חמור וע"כ דטומאת אוכלין חל א"כ יש לומר בתחילת פרישה קיבל טומאה דעדיין יש כדי להעלות ארוכה וזה שכתבו שפיר דדוחק לומר דתיכף במשהו ראשון שחותך אין בו כדי להעלות ארוכה וזה ברור:

מיהו בעיקר קושית התוס' נראה לי ליישב בפשיטות דלא שייך שעת פרישה התם כלל דעיקר נגיעה בשעת כרישה הוא דוקא כשכבר נסתלק החמור ואז אין בו כדי להעלות ארוכה ולכך מוקי לה כר"מ דבית הסתרים מטמא וכיון שאין כאן מגע חדשה רק המגע בעצמותו הוא ולא בא המגע ממקום אחר אחר החמור אז שפיר חל קל על חמור אף דמעיקרא לא חישב מ"מ אחר שחישב נטמא במגע שבגופו לא ממקום אחר לכך חל על חמור וכמו שפרשתי בתוס' בד"ה אלא דברי הר"ש שם:

בא"ד ומיהו בפרק כיצד צולין וכו'. תמי' לי על קושיא זו דהא בלא"ה פשיטא שאי אפשר לצמצם לחתוך ממש בצמצום בין חלק שיצא לחלק שבפנים ובהכרח ישאר משהו לצד חוץ א"כ עדיין בית הסתרים הוא מכח אותו המשהו החופה על חלק הטמא ובשר שבפנים טהור וכ"ש אי נימא דמקום חתך אסור גם באבר היוצא מן הפסח (ונראה לי אף דמהני חזרה