תפארת יעקב על חולין חלק ב רטז

שניהם במדרס ומגע המדרס בא מכח טומאת המדרס ולולא טומאת מדרס של עליון לא הי' המגע מזיק כלום אבל מגע התחתון מן העליון אפי' לא הי' הזב מכביד על התחתון ולא הי' טמא מדרס מ"מ הי' נטמא במגע בעליון אבל לולא טומאת מדרס העליון לא הי' כאן טומאת מגע מן התחתון הילכך התחתון טמא מדרס ומגע מדרס והעליון אינו רק טמא מדרס אבל דבר שנטמא במדרס ואח"כ נגע במדרס דאפי' לא הי' טמא מדרס הי' טמא במגע במדרס אז שפיר חל המגע מדרס אבל בב' סדינין וכן הכא בשלשה על שלשה שנחלק דלולא שהי' טמא מדרס אין כאן מגע מדרס כלל ומגע המדרס בא מכח מה שהוא טמא מדרס אז אין המגע מדרס חל על המדרס וכן בהך דהעור והרוטב דאפי' לא הי' הבשר הזה שחתך טמא טומאת אבר מן החי מ"מ הי' טמא מגע אבר מן החי באבר הנשאר לכך שפיר טמא טומאת אוכלין דהיינו מגע אבר מן החי ולפי זה נראה לי דהא דאמר הכא בשלש על שלש מבגד גדול יש לומר דלמ"ד לא אמרינן שבע לי' טומאה אפי' עדיין לא נסתלק המדרס מאותו קרע מ"מ כיון דאפי' לא הי' אותו החלק טמא מדרס ג"כ הי' טמא במגע מדרס מבגד הנשאר חל המגע רק אי אמרינן שבע לי' טומאה צריך לומר דנטמא בשעת פרישה אחר שנתבטל המדרס ממנו כנ"ל בענין זה ומיושב הכל לנכון:

בא"ד ופשיט ממתניתין דסדין. תמי' לי היכי פשיט מהתם בשלמא בעשרון שחלקו שפיר אמרינן שבע לי' טומאה שאין תקנה לאותו חצי עשרון לעולם ואי אפשר שיסתלק הטומאה ממנו לכך אינו חל עליו טומאה אחרת משא"כ סדין כיון שאי יעשה וילון פרחה טומאת מדרס מיני' ממילא חל עליו טומאת מגע מדרס ולא אמרינן שבע לי' טומאה כיון דנ"מ באותו סדין כשיעשנו וילון. ואין לי מקום לומר רק דסובר אביי כיון דטעמא דעשאו וילון דנסתלק טומאת מדרס משום שנשתנה ונעשה כגוף אחר ואותו גוף דמעיקרא איננו הילכך ממילא כמו דסדין מקבל טומאה לפי שיועיל לוילון שהוא גוף אחר כמו כן ראוי שיועיל בחצי עשרון זה שיועיל לחצי העשרון השני בצירוף כלי ואדרבא משמע לי' דק"ו הוא אם לא אמרינן שבע לי' טומאה משום שיועיל כשישתנה ויועיל לוילון כ"ש דמהני בעשרון שיועיל לעשרון השני כמות שהוא בלי שינוי כלל כנ"ל:

בא"ד וא"ת דבשלהי העור והרוטב וכו'. קושיא זו יש לי ליישב אותה בכמה פנים חדא על פי מה שכתבתי לעיל דהיכי דטומאה הקלה אין צורך לטומאה חמורה שעליו דאפילו לא הי' עליו טומאה חמורה הי' מקבל טומאת אוכלין מכח טומאת האבר הנשאר שלא חישב עליו ממילא חל קל על חמור. ועוד דדוקא היכי שאין הדבר עומד לכך שיסתלק החמור אז אינו חל קל אבל כאן שחישב עליו לאכילה וכשחותך ממנו הבשר הרי עומד הוא שיסתלק ממנו החמור א"כ ממילא שפיר חל הקל והכא בשלשה על שלשה שנחלק מיירי לא שחלקו ברצון שהי' עומד לכך ועוד דבשלשה על שלשה בוודאי אינו חל ולא מהני עומד לכך דאח"כ בוודאי לא יהא טומאת מגע כלל דהא יסתלק המדרס ובמה יטמא במגע משא"כ באבר מן החי דהתם דכיון דעומד לחתוך הוי כמי שאין לו טומאה חמורה עכשיו אבל טומאת אוכלין יש מאבר הנשאר אבל בשלשה על שלשה אי חשבת לפי שעומד לחתוך כאילו אין כאן מדרס עכשיו א"כ אין כאן מגע מדרס ג"כ וזה ברור עוד נראה לי, דדוקא אם נטמא בטומאה חמורה וכמות שהוא בלי שינוי בא עליו קלה אין הקלה חלה על חמורה אבל היכי שנשתנה לענין אחר אף שלא נסתלקה החמורה מחמת שינוי זה מ"מ כיון דברגע שנשתנה חלה הקלה הוי כבאו בבת אחת מן שעה שנשתנה והכא נמי מעיקרא לא הי' אוכל ועכשיו כשנעשה אוכל חלין עליו החמור והקל בבת אחת:

אמנם בעיקר קושית התוס' אני תמה מאוד דמשמע דפשיטא להו שלא נסתלק איסור אבר מן החי מן הבשר עד שיפריש ממנו לגמרי שלא יהא דבוק במשהו והרי אבר המדולדל בבהמה אין שחיטה מטהרת אותו באכילה דהוי כפסיק ואפי' למ"ד דאינו רק מדרבנן היינו כל זמן שהבהמה בחיים אבל אי מתה מיתה עושה ניפול והוי כנפל לגמרי ולוקה משום אבר מן החי לא משום נבלה א"כ ה"ה באבר מן החי שנחתך ממנו הבשר והוא תלוי בו כחוט השערה שוב אין על הבשר טומאת אבר מן החי והוי בשר הפורש מן אבר מן החי שאינו מטמא כנבלה ומ"מ אותו בית הסתרים שהוא עדיין דבוק בו במשהו נטמא טומאת אוכלין במגע אבר מן החי כנ"ל:

בא"ד וי"ל דטומאת אוכלין חמור שראוי להצטרף וכו'. דברים הללו מחוסרי הבנה הם דאטו אנן אמרינן שלא יועיל מחשבתו לשווי' אוכל רק אנן אמרינן כיון דבלא"ה הבשר כל זמן שהוא מחובר באבר טמא טומאת אבר מן החי אינו מקבל טומאת אוכלין אף שהוא אוכל ומה בכך דראוי להצטרף עם פחות מכביצה אוכלין אבל מה חומר יש כאן במה שיטמא טומאת אוכלין מלבד אבר מן החי ואדרבא אוכל שאינו טמא טומאת אוכלין והוא טהור גמור פשיטא דמצטרף אבל אוכל שנטמא טומאת אוכלין נראה לי שאינו מצטרף כלל עם אוכל טהור פחות מכביצה שיטמא הטהור טומאת אוכלין כיין שאין כאן קבלת טומאה רק לפחות מכביצה דהאוכל שהוא טמא כבר טומאת אוכלין אינו מקבל עוד טומאת אוכלין ואפי' אי כה"ג מצטרף דאף דמבעי' לי' לרבא בקל על קל ג"כ דאמרינן שבע לי' טומאה היינו התם שלא נגע הטבול יום רק בחצי עשרון שכבר נטמא לכך מבעי' לי' שאינו מקבל עוד טומאה אף שעל ידו יטמא החצי העשרון השני מחמת צירוף כלי אבל באוכל טמא טומאת אוכלין שנצטרף אח"כ עם פחות מכביצה אוכלין טהורים ונגע האוכל הטהור בטומאה שפיר נטמא הטהור בנגיעת עצמו מחמת שיש שיעור לקבל טומאה בצירוף האוכל שכבר נטמא אבל עכ"פ אי לא יהא טמא טומאת אוכלין בוודאי יצטרף דעכ"פ אוכל הוא ואולי כוונת התוס' דס"ל כיון דבעינן שיעור כביצה לקבל טומאת אוכלין בעינן שכל השיעור יקבל הטומאה אבל אם חלק ממנו אין הטומאה חלה עליו כלל הוי כמאן דליתא ואין בנשאר שיעור לקבל טומאה והשתא אי נימא דהואיל דיש בו טומאת אבר מן החי אינו מקבל טומאת אוכלין א"כ אינו מצטרף עם פחות מכביצה אוכל טהור לקבל טומאת אוכלין לפחות מכביצה כיון שהוא אינו מקבל טומאת אוכלין אבל אי נימא דחל עליו טומאת אוכלין אפי' יש בו טומאת אבר מן החי ממילא מצטרף עם פחות מכביצה אוכלין טהורים לקבל טומאת אוכלין ונטמא הפחות מכביצה בצירופו והשתא לא מיקרי קל חל על חמור דעכשיו הוא חמור ממעיקרא דמעיקרא לא הי' מצטרף ועכשיו מכח טומאת אוכלין דחל עליו מצטרף מיהו אכתי קשיא כיון דמבעי' לי' לרבא פרק הקומץ רבה אפי' בקל על קל אף שיש חומר בקל הבא אח"כ שנטמא בצירוף הכלי חצי העשרון השני א"כ תפשוט מכאן דהא אפי' קל על חמור חייל משום שיהא נטמא בצירופי חצי ביצה אוכלין טהורים ועוד דחזינן אף שהבשר הזה נטמא כבר טומאת אוכלין מכח האבר מ"מ חל עליו טומאת אוכלין שנית כדי לטמא מה שנצטרף עמו מיהו בהא יש לומר דנ"מ אי נגעו פחות מכביצה אוכלין באבר ובשעת נגיעה חישב עליו ונטמאו שניהם ביחד טומאת אוכלין מן האבר אבל הא וודאי קשיא דחל טומאת אוכלין על טומאת אבר מן החי כדי שיטמא בצירוף פחות מכביצה וכ"ש התם בקל על קל ונראה לי דלא קשיא דהתם הטומאה נוגעת רק בחצי עשרון שכבר נטמא אבל בחצי השני לא נגעה טומאה כלל לכך לא נאמר שזה יקבל לבדו טומאה כדי שיטמא השני בצירוף כלי אבל כאן פחות מכביצה עצמו נוגע בטומאה ונטמא מחמת נגיעת עצמו ומהני לי' צירוף הבשר דג"כ מקבל טומאה להשלים לשיעור שיטמא הפחות מכביצה מצד נגיעתו שנגע בעצמו משא"כ בעשרון הטומאה באה מכח חצי עשרון שכבר נטמא שנגע שנית ודו"ק:

בא"ד והרב ר"ש אומר וכו' בדבר שהטומאה באה מגופו וכו' נראה לי ביאור דברי הר"ש דדוקא היכי שהטומאה הקלה באה ממקום אחר כגון מגע מדרס שנגע אח"כ במדרס דהקלה נתחדשה אח"כ ממקום אחר אבל כאן דהמגע באבר הוא בגופו ולא נתחדש מגע חדשה כלל כמו סדין דר"מ דהקומץ רבה שהמגע מדרס הוא בעצמותו רק שיש בו טומאה חמורה ג"כ הילכך אפי' בזה אחר זה חל המגע כשמצאה מקום לחול ע"י המחשבה כיון שלא בא המגע אח"כ ממקום אחר רק בעצמותו וכתבתי זה לפי שאני תמה על מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה בשעת פרישתן דלמה לי' לאוקמא בעור והרוטב כר"מ מכח בית הסתרים הוי לי' לומר דבשעת פרישה מקבל טומאה מן האבר ודחקו מאוד ליישב ולמה לא כתבו ליישב לשיטת הר"ש כאן דהוכרח הש"ס לאוקמא ברייתא כר"מ דמכח בית הסתרים הוי טומאה הבאה מגופו דבעצמותו יש מגע כמו בסדין דהקומץ רבה אבל אי נימא דבית הסתרים אינו מטמא רק מכח שעת פרישה אין זה בעצמות הבשר רק מגע חדשה יש כאן אח"כ שנגע הבשר בשעת פרישה באבר ובהא אין קל על חמור וזה ברור לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה בשעת פרישה:

בד"ה אבל ג' על ג' דקודם שנחלק לגמרי נוגעות חתיכות זו לזו וה"ה וכו' נראה לי שבאו ליישב מה דקשיא להו אימתי קבלו טומאה מאביהן אי אחר שנחלק הרי נחלקו ואין כאן נגיעה ואי קודם שנחלק הרי יש כאן טומאת מדרס ואין קל חל על חמור לזה באו לפרש דקודם שנחלק לגמרי נוגעות זו לזו דכבר חלף טומאת מדרס מן החתיכה של שלש על שלש בקריעת רוב ועדיין לא נחלק לגמרי ויש טומאת מגע מדרס ובזה נראה לי לפרש סמיכות דברי התוס' שכתבו בתר הכי וה"ה דבשלשה על שלשה דמה ענין זה למה שקדם ולהנ"ל