תפארת יעקב על חולין חלק ב רטו

בעיקר קבלת הטומאה רק דאמו מטהרת מידי נבלה ואין כאן רק מגע טרפה. מיהו הא קשיא כיון דלא ידע לחלק כעולא תיקשי לי' בלא"ה אי טומאת בית הסתרים מטמא מאי חתכה הא בלא"ה טמא ונראה לי דוודאי יש מקום לומר דחתכה דקתני היינו דקמש"ל דכל ששחט האם אפי' עדיין חי' וחתך האבר מ"מ מקבל טומאה ואי לא חתך ע"כ מתה בשחיטה זו ובוודאי מטמא אלא אפי' חתכה קודם שמתה רק אחר שחיטה מטמא דכיון שנשחטה מטמא טומאת אוכלין והאבר הוי נבלה גמורה תיכף דשחיטה עושה ניפול ומטמא לבהמה טומאת אוכלין דס"ד כיון דמפרכסת אינה מטמאה טומאת נבלות עד שתמות א"כ אבר זה כל שהבהמה מפרכסת אף האבר אינו מטמא טומאת נבלות כמו בחיים קודם שחיטה דלכ"ע אפי' עובר מת אין האבר מטמא כמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה וחכמים א"כ ה"ה כל שהבהמה מפרכסת קמש"ל דשחיטה עושה ניפול והאבר מטמא כנבלה והבהמה מקבלת ממנו טומאת אוכלין ואין לומר דמרישא מוכח זה דקתני דוקא חתך קודם שחיטה ש"מ דאחר שחיטה אפי' הבהמה חי' לא מהני הא ליתא דברישא יש לומר דמשום עובר מת נקט לה וסיפא קמש"ל אפי' עובר חי. אמנם לקמן מקשה שפיר כיון דחידש רבינא דחיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי לא הוי לי' לומר דנראה דמכח פרישה טמא כיון דבאמת טמא בלא"ה ומשום דבעי לאשמועינן דשחיטה עושה ניפול אפי' בהמה מפרכסת הוי לי' לומר התיזה דליכא משום פרישה מ"מ הבשר טמא מכח בית הסתרים דהוי כמאן דמיפרתי ומדנקט חתכה ש"מ דבאמת מכח פרישה הוא ובהכי ניחא לשון המקשה מאי חתכה ולפי הענין הי' לו להקשות חתכה למה לי דמה צורך שיחתוך אבל לשון מאי חתכה משמע דעל לישנא דחתכה קשיא לי' דלא הוי לי' לומר לישנא דלישתמע דמכח פרישה טמא אבל הכא דלא אסיק אדעתי' סברת עולא מכח שעת פרישתן שפיר ניחא לי' דאי בית הסתרים מטמא דנקט חתכה דאפי' מפרכסת הוי האבר נבלה דשחיטה עושה ניפול ומטמא לבשר טומאת אוכלין כנ"ל:

ויש לי לומר עוד בביאור סוגי' זו דלרבנן דר"מ לא קשיא לן כלל דכיון דהכא בחולין מיירי ולא בקדשים א"כ לרבנן אינו מטמא כלל כאן רק דקאמרי דהוי מגע טריפה דאי נגעו בו קדשים באבר זה טמאין מדרבנן וא"כ לא הוי בית הסתרים כלל ומ"מ קשיא לי' אמאי טומאת בית הסתרים הוא לפי שמצינו חילוק בעלמא לענין מחובר דמחובר מעיקרו הוי מחובר ותלוש ולבסוף חיברו הוי כתלוש ולא הוי חיבור דהיינו חיבור ע"י אדם לא מיקרי חיבור הלכך ס"ד דהא דקי"ל בנדה דבית הסתרים אינו מקבל טומאה היינו היכי דהוי בית הסתרים מעיקרו ובהא מודה ר"מ ודוקא בטלית של שלשה על שלשה פליג דהוי בית הסתרים ע"י מעשה אדם לא הוי חיבור וכמופרד דמי והיינו דקשיא לי' הכא אמאי בית הסתרים הוא וקי"ל דאינו מטמא וקאמר לימא ר"מ לטעמי' דסובר תנא דמתניתין דאין לחלק בזה לר"מ רק דכל בית הסתרים אינו טמא כמו דמטמא ר"מ בשלשה על שלשה כמו כן מטמא בבית הסתרים מעיקרו כגון הכא ואתי הנך אמוראי ותרצו דהכא לאו בית הסתרים הוא כלל דשעת פרישתן מטמא או חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי אבל מודה ר"מ בבית הסתרים מעיקרו דאינו מטמא כהך דנדה בבית הסתרים של אדם וכדומה ואע"ג דבאמת מוכח בהך ברייתא דפרק העור והרוטב בחתך בשר מאבר מן החי דטמא טומאת אוכלין ומוקמינן לה כר"מ דבית הסתרים מטמא ש"מ דאפילו במחובר מעיקרו סובר ר"מ דמטמא מ"מ הני אמוראי בעי לידחוי' דמהכא לא מוכח טעמא אחרינא איכא ונ"מ דבהא אפילו רבנן מודי רק דפליגי במתניתין דשחיטה מטהרת האבר אבל מכח בית הסתרים שפיר מטמא מכח פרישה או מכח חיבורי אוכלין והא דלא מוקי התם בעור והרוטב כרבנן ומכח פרישה או חיבורי אוכלין כבר הקשו התוס' בד"ה בשעת ובד"ה חיבורי אוכלין ועמ"ש שם:

שם אלא שאם נגע בו הזב פירש"י ברגלו ערום כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו כוונתו משום דמבעיא לן פרק הקומץ רבה אי אמרינן שבע לי' טומאה ובעי למיפשט התם דלא אמרינן שבע לי' טומאה ודחי התם דדוקא בדרס קודם שנגע חל חמור על קל אבל להיפוך אינו חל ולא איפשטא האבעי' וסובר רש"י ז"ל דאי לא אמרינן שבע לי' טומאה אפילו קל על חמור חל והתוס' בד"ה אלא הוכיחו דקל אינו חל על חמור ועמ"ש בתוס' דאינו הכרח כלל וקושית התוס' מעור והרוטב מסייע לרש"י ועמ"ש בסמוך בגמרא:

שם ל"ש אלא בשלשה על שלשה אבל שלש על שלש הבאות מבגד גדול וכו'. איכא למידק מה נ"מ בין שלשה על שלשה נשלש על שלש הא בשלשה על שלשה נמי טרם שנתבטל מטומאת מדרס קיבל טומאה בשעת פרישה דהא כל שנקרע רובו נתבטל מטומאת מדרס וקודם לזה יש כאן טומאת מדר ומטמאין זה לזה במגע בעת פרישה כהו בשלש על שלש מבגד גדול ומזה מוכח להדיא דכל שחל טומאת מדרס אין מגע הקל חל עליו רק כשנתבטל מטומאת מדרס א"כ אין לו ממי לקבל טומאה אבל שלש, על שלש אף שאותה חתיכה נתבטלה ממדרס מקבלת טומאה מבגד הגדול ועמ"ש בתוס' בד"ה אלא:

ודע אף דמסוגי' דהכא מוכח דר"מ ור"י פליגי אי מגע בית הסתרים מטמא ור"י מודה היכי דנוגע בשעת פרישה מ"מ נראה לי דע"כ לא פליג ר"מ רק בכהאי גוונא בסדין ואבר מן החי דמתניתין אבל בבית הסתרים דעלמא כהך דנדה מ"א כגון טומאה שנגעה בבית הסתרים דאדם או בהמה וכגון הך מתניתין דלעיל באשה שמת ולדה דאשה טהורה עד שיצא הולד מכח מגע בית הסתרים אפי' ר"מ מודה דהא לא פליג ר"מ בהך דאשה שמת ולדה ואדרבא סתמא כר"מ אתיא והיינו טעמא דסובר דוקא מקום שהוא בית הסתרים בפני עצמו בלי הטומאה כלל אז אין הטומאה מטמאת אותו מקום אבל היכי דבלי מקום הטומאה הי' המקום גלוי והסתר אינו רק מכח דיבוק הטומאה לטהרה הא לא מיקרי בית הסתרים שאינו בסתר רק מחמת צירוף הטומאה ואז שפיר מטמא ור"י סובר דאפי' בכהאי גוונא הוי בית הסתרים כנ"ל:

בתוס' בד"ה טהור מן המדרס. מתחילה כשנטמה מדרס צ"ל וכו' עד בהקומץ רבה. דבריהם צ"ע כיון דכל עיקר כוונתם לומר דלר' יוסי בבת אחת טמא דלר"מ פשיטא דהא מטמא מכח מגע בית הסתרים דהוי מדרס ומגע בבת אחת ולמה העמידו דבריהם על ר"מ להוכיח לר' יוסי דמשמע בהקומץ רבה דמודה ועוד למה להו להביא ממרחק אי ס"ד דהכא מיירי בלי כלי עץ היכי קאמר ר"מ לטעמי' דבית הסתרים טמא דילמא בית הסתרים טהור רק ר"מ מטמא מכח מגע נעל הזב דסובר בבת אחת טמא ור"י מטהר דסובר בת אחת טהור וע"כ דמיירי שאין כאן מגע נעל הזב אבל כוונת התוס' פשוט כך דקשיא להו הא גופה מנ"ל להוכיח מר"מ דמטמא בית הסתרים דילמא מכח מגע נעל הזב בשעת המדרס ואהא כתבו דהגמרא הוכיח דע"כ מיירי בפשוטי כלי עץ דאי בדרס בנעל שעל רגליו לא הוי פליג ר' יוסי כדמוכח פרק הקומץ רבה בברייתא דב' סדינין דמודה ר"י דאחרון טמא מדרס ומגע מדרס בבת אחת וע"כ בפשוטי כלי עץ א"כ הוי לי' בית הסתרים ש"מ דר"מ מטמא בית הסתרים במגע כנ"ל:

בד"ה אלא שאם נגע בו הזב. שנגע בו מקמי' מדרס איירי וכו' אכתי לא ידע ברייתא וכו'. אבל רש"י ז"ל פי' כשדרס עליו או לאחר שדרס עליו אלמא דאתי קל חל על חמור ותליא אי אמרינן שבע לי' טומאה או לא ולאביי מיירי אחר שדרס ולרבא הוי ספק ובוודאי קשה עליו כל מה שהקשו התוס' מהך ברייתא דב' סדינים דמשמע בהדיא דאין קל חל על חמור וכמו כן קשיא לפירש"י הך סוגי' דהכא בשלשה. על שלשה שנחלק למה פליג ר' יוסי הא בשעת פרישתו קיבל טומאה מאביו קודם שנתבטל מן המדרס וע"כ דלא אתי קל חל על חמור ותמי' על התוס' שלא הוכיחו מכאן גופה מיהו גם על התוס' קשיא חדא מה שהקשו הם בעצמם מהך סוגי' דהעור והרוטב וביותר קשה היכי ס"ד דאביי לא ידע הך ברייתא דב' סדינים דיקשה מינה תיכף גם תמוה מה ס"ד להקשות מב' סדינים כיון דבלא"ה קשה עליון לתחתון וע"כ דעליון הוי בזה אחר זה אינו חל קל על חמור ותחתון הוי בת אחת והיכי פשיט בעי' דרבא בזה אחר זה ואי דשווים מ"מ שפיר יש לומר דאינו חל בזה אחר זה ובגמרא התם משמע דהמקשה לא ידע לחלק בזה כלל עיי"ש גם עיקר הפי' שכתבו התוס' לפרש ברייתא דב' סדינין שיש אויר בין הסדינין שמונחין על קונדסין לא הוזכר בברייתא כלל:

לכן נראה לי לפע"ד דרך נכון ליישב כל הסוגיות בלי שום סתירה והוא דוודאי יש לומר לפי סברת אביי פרק הקומץ דלא אמרינן שבע לי' טומאה דאפי' קל חל על חמור והיינו דס"ד דמגע הי' לבסוף אבל ה"מ היכי דטומאת המגע יכולה לחול אפי' לא הי' קדם לו טומאת המדרס הי' נטמא מגע מדרס במגע זו הילכך אפי' הי' טמא מדרס נטמא ג"כ במגע מדרס כאילו לא הי' טמא מדרס. אמנם אם אותו טומאת מגע אי אפשר שתחול מצד עצמה רק ע"י טומאת המדרס ולולא טומאת המדרס לא הי' נטמא באותו מגע כלל אז אין המגע חל רק המדרס כיון דהמגע אינה רק מכח המדרס אין הקל חל על חמור כיון שאינו בא רק מכח החמור:

ומעתה אתי שפיר הכל דשם בב' סדינין בשלמא התחתון טמא מדרס מחמת הזב ומגע מדרס מן סדין העליון דאפי' לא הי' הזב מכביד עליו הי' טמא מחמת מגע בעליון אבל העליון אינו טמא ממגע שנגע בתחתון דלולא שהי' הזב עליו ונטמא מדרס לא הי' טמא גם במגע רק מחמת המדרס של הזב נטמאו