תפארת יעקב על חולין חלק ב ריד

ולמה לא נקט פלוגתייהו בפשיטות אי האבר היוצא שנחתך אי מטמא כנבלה או לא וברישא פשיטא דמטמא לכ"ע דהוי אבר מן החי גמור רק בשר הבהמה ועובר דחיין הן אינם מקבלין טומאה מחיים אבל מטמא הוא כל דבר המקבל טומאה ובסיפא בשחט ואח"כ חתך לר"מ מטמא אחרים ולרבנן נטהר מידי נבלה ואינו מטמא אפילו אחרים שנגעו בו ומזה נראה ברור לפי דבא לאשמועינן ברישא דאפילו מת העובר טהור דהוי כחי אגב אמו וממילא נקט פלוגתייהו ג"כ בהא בשחט ואח"כ חתך אבל אי מיירי רק בעובר חי ע"כ הך רישא משום סיפא נקט לה לא הוי לי' למיתני כלל בהאי גוונא רק להיפוך דאי חתכו ואח"כ שחט לכ"ע האבר הוי אבר מן החי גמור ואי שחט ואח"כ חתך לר"מ הוי אבר מן החי ולרבנן נטהר בשחיטה ואינו רק טריפה ומדנקט לה לענין בשר העובר והבהמה ש"מ דבא לומר ברישא טהרת הבשר במת דחשוב כחי אגב אמו וממילא נקט בסיפא דאי שחט ואח"כ חתך פליגי בהא אי הבשר טמא או טהור:

בד"ה וחכמים אומרים. בשחיטה עושה ניפול פליגי וקודם שחיטה לכ"ע וכו' לאו דוקא וכו'. כתב מהרש"א דדברי התוס' רק לרבה עיי"ש ולפי דבריו דלעיל ע"כ רק בפנים ואני תמה אי בפנים למה לי ק"ו הא כיון דשחיטה מתרת באכילה ע"כ לאו נבלה הוא מעיקרא דאי מחיים נבלה היכי מהני שחיטה להפקיע מה שהוא כבר נבלה. ובאמת לשון התוס' לכ"ע משמע דאפילו לר"ח הוא כך וזה שהקדימו דבשחיטה עושה ניפול פליגי והרי ר"ח עצמו קאמר לקמן מחלוקת בעובר חי אבל בעובר מת לכ"ע שחיטה עושה ניפול הרי דסובר דרק מחמת השחיטה דעושה ניפול מטמא אבל קודם שחיטה כיון דהעובר שבפנים חשוב כחי הוי האבר כמו אבר המדולדל ועדיף מיני' דאינו מטמא כיון שלא נחתך מהעובר רק השחיטה עושה ניפול ואין כאן גמר שחיטה בחיות אבל קודם שחיטה כיון דגוף העובר חשיב כחי להתירו באכילה כ"ש דמועיל לאבר לטהרו מידי נבלה עכ"פ וכבר הארכתי בדברי התוס' הללו לעיל במשנה בהמה שמת עוברה עיי"ש:

מיהו כתבתי שם שיש להקשות על דבריהם היכי למד ר"י הגלילי התם ממה דכתיב בנבלת בהמה טמאה דיש חילוק בין טהורה לטמאה בעובר וקשה מנא לן דילמא בהוציא ידו יש חילוק זה אבל בפנים בטמאה ג"כ טהור וכתבתי שם לדחות הכרח דברי התוס' דכאן דדוקא כאן אי שחט אח"כ איגלאי מילתא למפרע שהי' כאן מחיצה וטהור הנוגע למפרע אבל שם בבהמה שמת דע"כ מיירי שלא נשחטה הבהמה רק הולד נולד אח"כ דאי נשחטה פשיטא דאינו מטמא כיון דמותר באכילה אינה נבלה רק שלא נשחטה רק אחר שיצא הולד או שמתה דלא הי' כאן מחיצה מעולם תדע דבהמה שהוציא עובר ידו אסור באכילה ואי נהרגה מותר האבר ג"כ בשחיטת עצמו ש"מ דכיון דלא הי' כאן שחיטה כלל לא מיקרי האבר בשר שיצא חוץ למחיצה דאיגלאי מילתא דלא הי' כאן מחיצה מעולם ולפי זה שפיר מיירי התם בלא הוציא ידו רק בפנים עיי"ש שהארכתי הרבה בדברי התוס' הללו באיזה מקומות ולא אכפול הדברים כאן:

(ע"ב) במשנה מה מצינו בטרפה וכו' פי' לפי שדין אבר היוצא דאסור נלמד מבשר בשדה טרפה דהיינו בשר שיצא חוץ למחיצה א"כ כיון דהכתוב קורא אותו טריפה מה מצינו בטרפה דשחיטה מטהרת אף כאן שחיטה מטהרת שלא יהא נבלה עכ"פ ור"מ סובר דשאני טרפה דבהמה עצמה שהיא טרפה נשחטה אבל כאן לא נשחט הולד רק האם ואין האם מטהרת רק הנמצא בה ולא מה שיצא חוץ למחיצה והא דקראו הכתוב טרפה היינו בחיים אינו נבלה רק טריפה אבל אחר מיתה כיון שהאבר לא הי' שחיטה הוי כחתיכת נבלה ועמ"ש לקמן:

שם מנין לטרפה וכו' יש לתמוה הא בפשיטות מוכח דטרפה נטהרת בשחיטה מדאיצטרך קרא בטמאה שאינה נטהרת בשחיטה מידי נבלה אף דכבר כתיב בשרצים שאין להם שחיטה דלא נילוף מטרפה כמ"ש רש"י מן תורת כהנים א"כ אי טרפה באמת אין לה שחיטה למה קרא בטמאה. וראיתי למהרש"א שהקשה על התורת כהנים היכי הוי ס"ד למילוף מטרפה הא יש במינה שחיטה כדמסיק הכא ואין זו קושיא כלל דדוקא הכא דבא ללמוד טרפה מטמאה דכבר ידענו דטמאה אין לה שחיטה ובאנו ללמוד בטרפה ג"כ שפיר אמרינן דשאני טריפה שיש במינה שחיטה משא"כ טמאה אין במינה שחיטה אבל בתורת כהנים דבא ללמוד לולא קרא דטמאה יש לה שחיטה מטרפה דאסורה באכילה ויש לה שחיטה ה"ה טמאה לא שייך לדחות מה לטרפה שכן יש במינה שחיטה הא אנן אמרינן דכלהו בהמות וחיות יש להן שחיטה ולא שייך שיאמר תאמר בטמאה שאין במינה שחיטה דעל זה אנו דנין שיש בכולם שחיטה דאף דאסורין באכילה יש להם שחיטה כמו טרפה ומנין לו לחלק במינין רק הכל מין אחד ומי שמותר באכילה מועיל לו שחיטה אפי' לאכילה ומי שאסור באכילה מועיל לו שחיטה לטהר מידי נבלה רק כאן דידענו טמאה אין לה שחיטה ובא ללמוד טרפה מטמאה שפיר אמרינן דהא חזינן דחלוק מין ממין שהרי מין הטרפה יש לו שחיטה ומין הטמאה אין לה שחיטה כלל הלכך כיון שהשחיטה תלוי' במין שפיר מהני בטרפה כיון שהיא ממין שיש לו שחיטה וזה ברור אבל מה שהקשינו וודאי קשיא דעכ"פ מוכח מדצריך קרא בטמאה דטרפה יש לה שחיטה:

ונראה לי דלא קשיא כלל דוודאי בלא"ה יש להבין בדרשה זו דת"כ דמעיקרא קאמר ללמוד משרצים והדר קאמר או כלך לדרך זו לדון מטרפה וקשה אכתי כיון דאיכא למילוף משרצים ואיכא למילוף מטרפה למה לי קרא מסתמא לחומרא נילוף וצריך לומר דטפי יש ללמוד מטרפה כיון דחזינן שחיטה במין בהמה ואפי' היכי שאינו מותר באכילה ממילא יש לנו לומר דכל מין בהמה ישנה בשחיטה והמותרת באכילה מתירה השחיטה לגמרי ואותה האסורה מטהרת מידי נבלה לכך כתיב קרא בטמאה דאין לה שחיטה כלל. ולפי זה שפיר שואל כאן מנין לטרפה דלולא קרא בטמאה בוודאי הוי אמרינן דכל בהמה נטהרת בשחיטה טרפה וטמאה כיון דחזינן שחיטה בבהמה והשתא דכתיב קרא בטמאה שאין לה שחיטה נימא דגלי קרא דרק בהמה המותרת באכילה יש לה שחיטה אבל אותה האסורה אין לה שחיטה וה"ה טרפה וגם זה ברור:

ודע שיש לדקדק כאן מה ענין הך שאלה מנין לטרפה לפלוגתא דר"מ ורבנן דמעיקרא לענין אבר היוצא והוי לי' למיתני בפני עצמו הך דמסיק בן שמנה חי אין שחיטתו מטהרתו ואינו ענין לכאן כלל אף לא בפרק זה דמיירי הכל מכח שחיטת אמו ולא בדין שחיטת עצמו ואפשר לי לומר דזו תשובת רבנן על דברי ר"מ שהשיב דטרפה מטהרת גופה אבל האבר היוצא אינו גופה ונראה לי שזה תלוי אי נימא דשחיטת אמו משוי לי' לעובר כאילו נשחט ממש בסימנים כדמוכח מפירש"י לקמן דפי' דלכך בן פקועה הבא על בהמה מעליותא אין לו תקנה דחציו נשחט והוי שהיי' בשחיטה אלמא דחשבינן להולד כאילו נשחט בסי' ממש אמנם התוס' והרשב"א ז"ל השיגו שם על פירש"י דהיתר הולד לאו מכח שנשחט רק גזה"כ כל בבהמה תאכלו והוי כמו דגים שאין טעונין שחיטה והשתא לסברא ראשונה דהיתר הולד משום דהוי כשחוט ממש א"כ לא שייך דחייתו של ר"מ כלל דשפיר יש לנו לומר כיון דהעובר הוי כשחוט ממש ממילא מציל על האבר שהוא ג"כ גופו והוי כמו טרפה דמטהרת גופה אמנם אי היתר הולד רק מכח שנשחטה אמו שוב אין טעון שחיטה א"כ שחיטת אמו לאבר הוי אינו גופה ואינה מטהרת אותו לזה באו רבנן ואמרו מנין לטרפה ששחיטה מטהרתו הרי בהמה טמאה אין שחיטה מטהרתה ואי משום שהיתה לה שעת הכושר טרפה מן הבטן מא"ל וע"כ דטרפה מן הבטן ג"כ הי' לה שעת הכושר אגב אמו דאי אמו טרפה אינה מתעברת ויולדת וכיון שנתעברה ע"כ היתה כשרה כשנתעברה א"כ הי' לולד שעת הכושר ע"י אמו א"כ מוכח דשחיטת אמו משוי לולד כשחוט ממש דאי היתר הולד שאין טעון שחיטה והוי כדגים א"כ טרפה מן הבטן לא הי' לה שעת הכושר כלל לטהר אותה בשחיטת עצמה דמעולם לא הי' שעת הכושר לשחיטה וע"כ דהוי כמו שנשחט הולד בעצמו א"כ שפיר מטהר העובר גופו בשחיטת עצמו ור"מ השיב דטרפה טעם אחר יש שיש במינה שחיטה ולכך בן שמנה חי אין שחיטה מטהרתו ואי הי' הטעם מחמת שעת הכושר גם בן שמנה הי' לו שעת הכושר במעי אמו וע"כ דהעיקר מכח שיש במינה שחיטה ושפיר יש לומר דאין העובר כלל כשחוט בסימנים רק אין טעון שחיטה ונדחו באמת דברי רבנן בזה והשיבו לו כדלקמן בברייתא הרבה מצלת על שאינה גופה יותר מגופה עיין שם:

בגמרא אמאי טומאת בית הסתרים הוא וכו' לימא ר"מ לטעמי' וכו' סוגי' זו תמיה לכאורה דכיון דבאמת ס"ל לר"מ דטומאת בית הסתרים מטמא מה ס"ד להקשות ומה בקשו הנך אמוראי במה שתרצו. דהא לר"מ באמת בלא"ה טמא ואדרבא לפי תירוצם יקשה למה לי חתכה באמת לר"מ הא בלא"ה טמא מכח בית הסתרים ולעולא ג"כ קשיא דלמה נקט חתכה מכח שעת פרישתן הא בלא"ה טמא לר"מ. ונראה לי דעיקר הקושיא דהא רבנן ג"כ מודי דטמא רק דפליגי דשחיטת אמו מטהרת האבר מידי נבלה ואבר מן החי ולולא זה הי' הבשר טמא תדע דס"ל דהוי מגע טריפה שחיטה ובקדשים טמא מדרבנן וקשה אמאי הא בית הסתרים הוא ואינו מטמא כלל והא דקאמר לימא ר"מ לטעמי' כך הכוונה לחזק קושיתו דר"מ יפה אמר לטעמי' וקשה למה לא פליגו עלי' רבנן, בעיקרא דמילתא דאינו מקבל טומאה כלל ולזה באו הך אמוראי, ליישב דהך דמתניתין אפי' ר' יוסי מודה מכח שעת פרישה או מכח חיבורי אוכלין כמאן דמיפרתי דמי ולכך לא פליגי רבנן עלי'