תפארת יעקב על חולין חלק ב ריג

מהני טומאה בלועה לכ"ע כדמוכח מנבלה ומה שפירש לעיל דבטבעת שנגעה במת ליכא משא משום דשם איכא טומאת אוהל ומהני בלוע שלא תטמא באוהל אבל למשא לא ואי שייך משא בטבעת אכתי תנינא דבלוע מועיל לגמרי אבל בעובר וחי' כיון דבית הסתרים ואינו מקבל טומאה מציל על האוהל משא"כ בטבעת] ולא פליגי רק למגע ולכך החי' טמאה מכח מגע ואשה טהורה ממשא מכח בלוע וממגע מכח בית הסתרים בד"ה גזירה שמא יוציא ולד ראשו. פי' בקונטרס וכו' ותימא וכו' וי"ל דגזה"כ הוא וכו'. באמת דבריהם דחוקין דמה בכך דלא הוי כילוד רק בהוצאת הראש אבל עכ"פ היד שהוציא הוי כילוד לא מבעי' למ"ד יש לידה לאברים אלא אפי' למ"ד אין לידה היינו דוקא בבהמה דניתר בשחיטת אמו כולו אף האבר מותר אבל בעובר דאדם לא גרע מאבר מן אדם חי שנחתך דמטמא כמת שלם א"כ אבר זה הרי הוא מת לפנינו ולמה לא יטמא ועיקר קושיתם נראה לי דלא קשיא כלל דלא גזרו רק בדבר השכיח ודרך ולד להוציא הראש תחילה וכ"ש ולד מת שאין לו תנועה באבריו לא שייך לחוש שיוציא ידו לכך נקט ראשו. בא"ד ור"ע נמי לא פליג אלא בהוציא את ידו וכן משמע וכו' לא ידעתי כוונתם לאיזה צורך כתבו דר"ע נמי לא פליג רק בהוציא ידו וליכא למימר מכח אותה הוכחה שכתבו אחר כך דמדכתבו משמע וכו' משמע בהדיא דבלא"ה הוצרכו לזה דר"ע לא פליג רק בהוציא ידו ואולי כוונתם דקשיא להו היכי פליג ר"ע על הך הוכחה דמייתי רבה מנבלה דטומאה בלועה אינה מטמאה ואי משום דעובר גזה"כ א"כ אשה נמי תטמא במשא אבל יש לתמוה הא שפיר יש לומר דמודה בטבעת אחת ולא פליג רק בב' טבעות רק שיש לומר שנמשכו למה שכתבו לעיל דמנבלה מוכח אפילו ב' טבעות שהרי אוכל בתרומה תיכף וע"כ דמודה אפילו בב' טבעות א"כ אי עובר גזה"כ אשה נמי תהא טמאה. ומ"מ אני תמה דהיכי ס"ד דר"ע לא פליג רק בהוציא ידו א"כ למה לו לר"ע קרא כיון דלא דריש על פני השדה רק לרבות גולל ודופק א"כ ממילא בהוציא ידו טמא ומה צורך לקרא הנוגע במת בנפש אדם. אבל כבר כתבתי דר"ע וודאי מודה דטומאה בלועה אינה מטמאה אבל ה"מ במשא אבל במגע לא מוכח מנבלה דשם הוי בית הסתרים אבל עובר וחי' דלא הוי בית הסתרים מטמא במגע ורבה סובר כיון דטהרה בלועה ג"כ אינו מטמא מועיל כשיש טהרה בלועה וטומאה בלועה תרווייהו שאינו מטמא אפילו במגע כמש"ל באריכות:

בא"ד וכן משמע וכו' היכי מתוקמא אליבי' דהחי' טמאה ואשה טהורה. דבריהם תמוהין לכאורה דלעיל בד"ה והרי חי' כתבו להקשות על פי' הקונ' דפי' אלמא טומאה בלועה מטמא והאשה טהורה מכח בית הסתרים וכן פי' בסמוך גבי לא תימא מתניתין ר"ע. והקשו עליו דהא מ"מ איכא משא והוכיחו מזה דאשה טהורה משום טומאה בלועה ותי' הוי כשתי טבעות אלמא דלפי פירושם לחלק בבלוע עצמו לטבעת אחת לב' ניחא להו דמתניתין מצי אתיא כר"ע והיכי הוכיחו כאן דר"ע אינו מטמא רק בהוציא ידו דאל"כ היכי מתוקמא אליבי' דחי' טמאה ואשה טהורה הא מתוקמא שפיר דחי' טמאה דהוי ב' טבעות ואשה טהורה דהוי טבעת אחת:

אבל באמת דברי התוס' ברורים דקשיא להו דקאמר טומאה זו אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים ופריך מאי אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים דלא תימא מתניתין ר"ע דאמר עובר במעי אשה טמא אלא אפילו לר' ישמעאל וכו' ויש להבין מ"מ מה צורך לומר דאינה מדברי תורה הוי לי' לומר טומאה זו מדברי סופרים וממילא מוכח כר' ישמעאל דלר"ע דאורייתא וע"כ דלר"ע ג"כ מדברי סופרים הוא דגזר שמא יוציא ידו אבל בפנים טהור וס"ד דאתיא כר"ע לכך קאמר זו אינה מדברי תורה דאין טומאה בעובר מדאורייתא כלל אפילו הוציא ידו רק מדברי סופרים ולאו ר"ע היא רק כר"י דלר"ע יש טומאה בעובר במעי אשה מדברי תורה ומדברי סופרים אפילו לא הוציא ידו רק אפילו לר"י דליכא טומאה מן התורה בעובר כלל מ"מ טמא מדברי סופרים בהוציא ידו אבל אי נימא דר"ע מטמא בפנים גמור א"כ ליכא טומאה מדברי סופרים לר"ע כלל א"כ הוי לי' לומר טומאה זו מדברי סופרים והוי שמעינן שפיר דלאו ר"ע הוא דלר"ע ליכא לפרושי מתניתין דחי' טמאה ואשה טהורה מדברי סופרים אבל מדאורייתא שפיר מצי לאוקמא לחלק בין טבעת אחת לב' לכך לעיל כשהקשו על רש"י לא נחתו להך דיוקא דהש"ס בא לומר דלר"ע מתוקמא מדברי סופרים לכך הקשו על רש"י ולפירושם ניחא וכאן באו לומר דמשמע דלר"ע נמי מתוקמא מדברי סופרים א"כ ע"כ דאינו מטמא רק בהוציא ידו אבל לפירש"י קשה בכל אופן דהיכי נפרש מתניתין אשה טהורה הא איכא משא ודו"ק:

בד"ה שתי נפשות ושיעור אחד וכו' וקשה דתרי קראי וכר ולפע"ד נ' ליישב דהני קראי צריכי תרווייהו חד לטומאת אוהל וחד לנוגע דאי כתיב בנוגע הוי אמינא דוקא במגע מטמא ולא באוהל ואי כתיב באוהל הוי אמינא דכולה רביעית באוהל הוא אבל נגיעה כיון שאינו נוגע בכולה אינו טמא קמ"ל דכל שנגע ברביעית דם המונח ביחד אפילו לא נגע רק במקצת מצטרף כל הדם כמו הנוגע במת אפילו לא נגע בכזית ה"ה רביעית דם ועוד דהך טומאת אוהל בכהן כתיב וס"ד משום קדושת כהונה לא יטמא אפילו לרביעית דם אבל אחר הנוגע איש טמא לחייבו כרת על ביאת מקדש ועוד דמהתם גבי כהונה לא מוכה טומאת שבעה ואפשר דלא יטמא כהן אף שלא יטמא שבעה קמ"ל בנוגע דטמא שבעת ימים אפילו נגע ברביעית דם כנ"ל במשנה בהמה המקשה לילד וכו' הבשר טהור. פירש"י שאין בהמה מקבלת טומאה מחיים. משמע לכאורה דמפרש בעובר חי אבל התוס' כתבו אפילו עובר דחשוב כחי מכח אמו וכן מוכח מפירש"י בתר הכי דכתב אי נמי אם יצא עובר מת הרי בהדיא דדוקא בסיפא הבשר מגע נבלה במת אבל ברישא אפילו מת אין הבשר טמא וע"כ כוונת רש"י כאן הואיל והבהמה מחיים אינה מקבלת טומאה אף העובר המת שבה חשיב כמו כיון דמהניא לי' שחיטת אמו להתירו באכילה ואף דאליבא דר"מ קיימינן ולדידי' חי אינו ניתר בשחיטת אמו רק מת דוקא והיכי נימא דלכך ניתר מת דחשיב כחי מ"מ לא קשיא דבחי ממש מצריך ר"מ שחיטה לעובר דהוא חי מחמת עצמו אבל במת חשיב כחו מכח אמו ומותר בשחיטתה:

אלא שיש לתמוה לכאורה במה שפירש בסיפא הבשר מגע נבלה וז"ל בשר העובר מגע אבר מן החי שהוא מטמא כנבלה אי נמי אם יצא עובר מת וכו' מבואר דמעיקרא מיירי בעובר חי וקשה מה בכך דנשחטה אמו כיון דהעובר חי ממש אינו מקבל טומאה מחיים דשום בן פקועה חי אינו מקבל טומאה כמבואר לקמן (דף ע"ה ע"א). והי' נראה לי לומר כיון דלר"מ קיימינן הכא ולדידי' בן פקועה חי אינו ניתר כלל בשחיטת אמו א"כ אי בחי משתעי ע"כ כבן שמנה מיירי ובן שמנה שפיר מטמא טומאת אוכלין דלא הוי רק כמפרכסת והשתא ברישא דאמו חיה אפילו בן שמנה חשיב כחי מכח אמו ואינו מקבל טומאה דלא גרע ממת אבל בסיפא בשחט את אמו אף שהוא חי כיון דבן שמנה הוא שפיר מקבל טומאה אף דנבלה גמורה לא הוי האבר כיון דעובר חי דאפילו בן שמנה כל שהוא חי אינו מטמא משום נבלה דכתיב כי ימות מן הבהמה אבל האבר כשחתכו הוי אבר מן החי ומטמא לעובר אפילו חי כל שהוא בן שמנה דמקבל טומאת אוכלין מיהו לקמן (דף ע"ד) בתוס' בד"ה מחלוקת שדיתי נרגא בדבר זה דר"ע מודה דכל שלא ראה הולד האויר בחיים אפילו הי' חי בעת שחיטה והוא בן ט' כל שנמצא מת בשעה שפתחו הבהמה להוציא הולד מותר בשחיטת אמו וא"כ משכחת לה כאן אפילו בבן ט' חי רק אחר שפתחו הבהמה נמצא מת ומ"מ יש לפרש דברי רש"י בבן שמנה חי דמקבל טומאה:

אמנם נראה לי דכוונת רש"י כך דוודאי מיירי הכל בעובר מת דאי חי אינו מקבל טומאה רק הכי קאמר אי בשעה שהוציא ידו הי' חי אף דאחר שחיטה מת מכל מקום נהי דשחיטה אינה מטהרת האבר לר"מ אבל מכל מקום כיון שהמיתה היתה על ידי שחיטה לא שייך שיהא האבר נבלה גמורה כיון שמיתתו הי' בשחיטה רק שאין שחיטה מטהרתו וחשיב אבר מן החי ומטמא ג"כ דדינו לטמא כאבר מן הנבלה אבל אי יצא מת דהיינו דקודם שחיטה הי' מת נהי דעובר ניתר בשחיטת אמו אבל האבר כיון שאינו ניתר הוי נבלה גמורה כמו בלי שחיטה כלל כיון שהי' מת מעצמו מעיקרא נשאר נבלה גמורה אבל היכי דמעיקרא לא הי' נבלה כיון שהעובר הי' חי אפילו מת ע"י שחיטה אף שאין שחיטה מטהרתו אבל אין שחיטה מנבלת שיהא נבלה גמורה ע"י מה שמת בשחיטה ונשאר עליו רק אבר מן החי בלבד ודוק ועמ"ש בתוס' בד"ה הוציא ובד"ה וחכמים:

בתוס' בד"ה הוציא עובר את ידו. דעובר שבפנים אפי' מת חשיב כחי וכו'. הנה אי באו התוס' לחדש דבר זה לא הוי להו לומר דעובר שבפנים וכו' רק אפילו עובר מת דחשיב כחי וכו' ומדכתבו דעובר ש"מ שהדבר מוכרח במשנה בעובר מת ונתנו טעם דעובר שבפנים וכו' וצריך להבין איזה הכרח הי' להם דמיירי בעובר מת ונראה לי דאזלי לשיטתם לקמן (דף ע"ד) בד"ה מחלוקת דלר"מ לא משכחת בעובר חי רק בבן שמנה דבן ט' אינו ניתר בשחיטת אמו לר"מ א"כ בן ח' מקבל טומאה ולזה הוצרכו לומר דאפילו מת חשיב כחי מכח אמו. אמנם נראה לי עוד דוודאי בלא"ה יש לתמוה במשנה זו דעקרה באה לאשמועינן פלוגתא דר"מ ורבנן אי אבר היוצא ניטהר בשחיטת אמו מידי נבלה או לא ומאי ענין זה לבשר העובר והבהמה דהא לא פליגי בהא כלל ולכ"ע אחר שחיטה מקבלין טומאה וקודם שחיטה אין מקבלין