תפארת יעקב על חולין חלק ב ריב

ואח"כ טומאה בלועה והוי לי' לומר בהיפוך ועוד היכי קאמר טהרה בלוע מנ"ל הא מנבלה מוכח גם טהרה בלועה שהרי אוכל בתרומה כמ"ש בעצמם בסמוך ואי דיש לומר דוקא טהרה וטומאה תרווייהו טהור דטומאה בליעה אינה מטמאה טהרה שאצלה אבל טהרה בלוע בלבד כגון בלע טבעת ונכנס לאוהל המת דהאוהל הוא המטמא והאוהל אינו בלוע' שפיר יש לומר דטמאה באוהל ואף דזה מפורש במשנה דמקואות מ"מ שואל מנ"ל הא ליתא דמ"מ הך טהרה בלועה לא הי' הכוונה רק שתי טבעות והיש קאמר עלה טהרה בלוע' מנ"ל שהרי לא זכר כלל טהרה בלועה כמו מעיקרא ואותה שזכר מוכח מנבלה ממה שאוכל תרומה:

אבל לפי מה שפרשתי הסוגי' מקודם דהעיקר הוא דס"ד בלוע לא מהני רק להציל ממשא ולא ממגע אתי שפיר דרבה קאמר מצד הסברא דאף דיש לומר כיון דנבלה חמורה טומאתה דמטמאה במשא אמרה תורה דבלוע אינו חמור והוי כמו טומאה דאינו מטמא רק במגע אבל במגע עכ"פ מטמא דמנא לן דבלוע' דנבלה קיל יותר מטומאה קלה שאף במגע לא תטמא ואף דאוכל נבלה אינו טמא היינו מכח מגע בית הסתרים אבל היכי דלא שייך בית הסתרים שפיר מטמא במגע עכ"פ אבל זהו אי לא הוי מעלה רק בלוע' דטומאה אבל כיון דטהרה בלוע' אינה מקבלת טומאה מצד שהיא בלוע' א"כ ממילא אפי' נוגעין זה בזה טהור דכיון דעכ"פ אזיל לי' חומר טומאת הנבלה רק כמו טומאה קלה א"כ ממילא מועיל בלוע' דטהרה דג"כ מצד עצמה אינה מקבלת טומאה באוהל אף דליכא קולא דטומאה בלועה א"כ ממילא אינה מקבלת טומאה אפי' ממגע שאצלה דכבר נעשית טומאה קלה מכח טומאה בלוע' א"כ מועיל בלוע' דטהרה שלא תטמא אפי' במגע:

והשתא דברי רבה פשוטים למסקנא דמיירי בשתי טבעות אחת טמאה ואחת טהורה וקאמר כשם שטומאה בלועה מחליש הטומאה עכ"פ שלא תטמא במשא כדמוכח מנבלה כמו כן מעלת טהרה בלועה מחליש הטומאה שכבר אין לה רק טומאת מגע ומחליש הטומאה ואינה מטמאה אפי' במגע דשניהם פועלים להחליש הטומאה ולזה מייתי ראי' דטומאה בלועה בעצמה מחליש הטומאה וטהרה בלועה עצמה מחליש הטומאה לכך ממילא כשבאין ביחד אין כאן טומאה כלל אפי' במגע ואהא מקשה מעובר וחי' ומשני דלא תימא ר"ע דסובר דטומאה בליעה מטמא במגע טהרה שאצלה רק אפי' לר"י טמאה החי' מדרבנן ועמ"ש (בדף ע"ב) בגמרא בד"ה והא עובר וחי' דמיושב היטב לשון זה גם פירש"י בד"ה כי קאמר רבה ע"ש וכל זה ברור לפע"ד בפי' סוגי' זו. בא"ד ואסור לטמאה דבריהם דחוקין מאוד דוודאי אסור לטמא תרומה מה שנפסדת ע"י זה וכדרך שאסור להביא קדשים לבית הפסול אבל תרומה הנאכלת בטהרה שאין שים הפרש לתרומה זו במעיו אי תהא טהורה או לא היכי שייך בזה איסור לטמאות תרומה ועוד דהיכי קאמר טהרה בלועה מנ"ל הא מוכח מנבלה דהא קאי על אותה טהרה בלועה שזכר מעיקרא והיתה הכוונה ב' טבעות דטהרה בלועה בלבד תנינא ולפי מה שכתבתי מקודם אין צורך לכל זה ועמ"ש בסמוך:

בא"ד צריך הזי' שלישי ושביעי. מדברי התוס' הללו מוכח דהנוגע בטבעת שנגעה במת צריך הזאה וכ"כ הרשב"א ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל בפי' החומש כתב דלא הוזכר בחלל חרב דחרב כחלל רק לענין טומאת שבעה אבל גבי הזאה לא כתיב בחלל חרב רק בחלל ורק הנוגע במת עצמו צריך הזאה ולא הנוגע בחרב שנגעה במת מיהו לא הוי צריכין להזכיר הזאה דבטומאת שבעה בלבד דבריהם נכונים ג"כ אבל כבר כתבתי שיש להקשות על זה דהוי לי' לומר דרבה סובר כר"ע דמטמא בב' טבעות וקמש"ל דר"ע מטהר בטבעת אחת עכ"פ כדמוכח מנבלה ומהך משנה דמקואות אין ראי' דיש לומר דאתייא כר' ישמעאל אבל לר"ע אפי' טבעת אחת טמא ואי קשיא אי כר"י למה קתני בטבעת אחת הא בב' ג"כ מטהר יש לומר דהוי ב' טבעות דמיירי אפי' בטבעת שנטמאת בטמא מת א"כ אין אדם הנוגע בה טמא טומאת שבעה רק טומאת ערב והרי אוכל בתרומה דהוי ב' טבעות אבל לר"ע אפי' אחת טמא קמש"ל רבה דאחת טהורה אפי' לר"ע ומזה ראי' דמה שנטמאת התרומה שכבר אכל בטהרה לא איכפת לן כלל כמש"ל:

(דף ע"ב ע"א) בגמרא והא עובר וחי' דכשתי טבעות דמי וקא מטמי עובר לחי' לשון זה תמוה מאוד דאטו שתי טבעות קולא הוא דמחמת זה אינו מטמא אדרבא בשתי טבעות ראוי להחמיר לטמא א"כ לא שייך להזכיר דכשתי טבעות הוא וקא מיטמי דאי הוי טבעת אחת פשיטא דקשיא טפי. אבל לפי מה שפרשתי לעיל דעיקר חידושו של רבה השתא דתופסין שניהם קולא של טומאה בלועה וקולא של טהרה בליעה ולכך מועיל גם למגע א"כ מה שהוא שתי טבעות זהו מעלה שלא יטמא כלל אפי' במגע ואי הי' מציאות מגע בטבעת אחת לא הי' מועיל דאחת אינה פועלת רק מטומאה חמורה שניתוסף בה כגון משא בנבלה ואוהל במת אבל מגע לא רק לפי שיש כאן שתי בליעות טומאה בלועה וטהרה בלועה לכך טהור אפי' ממגע ושפיר פריך והא עובר וחי' דיש בה ב' קולות טומאה בליעה וטהרה בליעה וטמאה בנגיעה זו לזו:

ובהכי ניחא לי בפשיטות פירש"י ז"ל שפירש דאין משא בטבעת שנגעה במת ולפי מה שפרשתי דמנבלה לא מוכח רק משא אבל מגע לא אם כן מה בכך דמטמא במשא בזה באמת מהני בלוע' אבל למגע לא מהני בלוע' ורבה קמ"ל דמהני בלוע' למגע גם כן אפילו היכי דליכא היתר בית הסתרים ולהנ"ל ניחא כיון דבטבעת שנגעה במת איכא מגע ומשא ואוהל אם כן כמו דבלוע' דנבלה לא מהני רק למשא ולא למגע כמו כן בלוע' של מת לא מהני רק לאוהל ולא למשא והך ק"ו מכלי חרס גם כן לא מוכח רק דמהני לאוהל דהיא טומאה נוספת במת ומשא ליכא שם אבל היכי דאיכא משא לא מהני למשא וכיון דחזינן במתניתין דמקואות דמהני למשא ש"מ דבלוע' מהני להציל לגמרי אם כן אכתי קשיא תנינא ולזה הוכרח רש"י לומר דאין משא כלל בטבעת שנגעה במת וכן בטבעת טהורה ליכא משום מגע דבית הסתרים הוא ומאוהל מציל מכח בלוע' קמ"ל רבה דהיכי דבאין ביחד טומאה בלועה וטהרה בלועה מהני למגע גם כן ואי קשיא לפי האמת למה לא קתני במתניתין בב' טבעות דהוי רבותא טפי דמציל על מגע לא קשיא חדא דקמ"ל דאפילו בלוע' אחת מציל עכ"פ מאוהל ועוד דלפי האמת יש לומר דבאמת קמ"ל רבה דבטבעת טהורה לא שייך כלל בית הסתרים רק מ"מ טהורה דתוך של אדם בלוע' הוא והטבעת הטהורה בלוע' ומהני בלוע' דתרווייהו שלא ליטמא אפילו במגע וברישא באמת ליכא משא ומגע רק אוהל וקמ"ל דמהני בלוע' לסלק טומאת אוהל וסיפא קמ"ל דב' בליעות מהני לסלק טומאת מגע ועכ"פ דברי רש"י ז"ל מסיק שפיר לפי' זה שכתבתי והנה לעיל בגמרא בד"ה כי קאמר רבה כתבתי לפרש הסוגיא גם כן בדרך זה אבל לא נתבאר שם יפה רק כאן מבואר הכל ולעיל בתוס' בד"ה כי קאמר רבה בא"ד המתחיל דהכי פירושו ובזה מבואר הכל על ענין:

שם אלא אמר רב פומפדתאי ידעי טעמא דהא מילתא גם בזה יש לתמוה לכאורה מי רוצה רבא לתרץ דהא הגמרא לא מקשה רק לרבה ובלי רבה הוי ניחא לן אם כן על רבה לא שייך לתרץ דרבה עצמו מתרץ מכח סופו לצאת ולדידן לא קשיא כלל וליכא למימר דבא להחזיק בדברי רבה לדינא אליבא דר"י דפשיטא דלר"י וודאי טהור. ונראה לי דוודאי יש לתמוה היכי ס"ד שטעה רבה לומר עובר סופו לצאת מה שטבעת גם כן סופו לצאת רק כוונת רבה הי' באמת לחלק דעובר כיון דסופו לצאת ועומד לכך בכל רגע יש לטמאות החי' מדרבנן שמא יוציא ראשו כיון דעומד לכך אבל טבעת מה בכך דסופו לצאת לא שייך לגזור בזה רק רבא מקשה עלי' על פשטות דבריו שאין להם פירוש כלל וקאמר דפומפדתאי ידעי טעמא דהא מילתא והיינו פירוש דברי רבה דהכוונה שיש לחוש לעובר כיון שסופו לצאת ועומד לכך בכל רגע כנ"ל:

שם ותימא לה לחי' טרידא פירש"י מלומר לחי' אל תגע. ולא ידעתי למה פירש כך וכי החי' נזהרת שלא תטמא כיון שצריכה להוציא את הולד וכן האשה פשיטא שאין הזהירות שלא תהא טמאה כיון שבוודאי תהא טמאה כשיצא הולד וכן החי' אטו אפשר שלא תגע בו להוציאו בפרט כשנולד מת אבל הכוונה לעניין נגיעה בטהרות שהאשה כל זמן שהיא טהורה נוגעת בטהרות וכן החי' חיישינן שיוציא ראשו והיא לא תדע ותגע בטהרות והכוונה שתאמר לחי' שתזהר מליגע בטהרות ומשני טרידא מלומר לחי' שלא תגע בטהרות עוד כי כבר יצא הראש:

שם מאי ר"ע ומאי ר"י וכו'. סוגיא זו קשה להולמה כי מאחר דפליגי בטומאה בעלמא היכי שייך שזה יצריך כתוב זה לטמא וזה לטהר גם קשה הא מוכח מנבלה הוכחה מוחלטת דטומאה בלועה אינה מטמאה ואי ר"ע לא פליג רק בעובר מגזה"כ ומודה בנבלה אם כן בלא"ה לא קשיא לרבה ממתניתין דעובר שאני ועוד אי בעלמא טומאה בלועה טהור והכא טמא מגזה"כ אם כן מגע בית הסתרים נמי נטמא בעובר ועוד עכ"פ מה צורך קרא לר"י ועמ"ש התוס' אבל לפי מה שכתבתי לעיל בפי' הסוגיא ניחא הכל דכ"ע מודי בנבלה כדמוכח מקרא דוהאכל מנבלתה רק דלא מוכח מנבלה רק לטומאת משא אבל לטומאת מגע לא מוכח דבנבלה הוי בית הסתרים אבל ב' טבעות דלא הוי בית הסתרים יש לומר דמטמא במגע ולזה כל מי שאומר דבר ברור צריך ראי' לדבריו מקרא:

בתוס' בד"ה והרי חי' מה שפי' בקונ' וכו' כבר כתבתי דלק"מ לרש"י דהאשה טהורה דלמגע הוי בית הסתרים ולמשא