תפארת יעקב על חולין חלק ב ריא

בתוס' בד"ה אמר רבא לאו מטומאה פריך וכו' ולמה פשוט לו וכו'. דבריהם אינם מובנים דס"ס למה לו להזכיר טומאה בלועה תנינא דאפילו לא הי' אומר רבה רק טהרה בלוע בלבד הי' קשה עליו תנינא ולא נתחדש השתא קושיא יותר כיון דכשם אמר והי' פשוט לו באמת ממשנה ואין כאן קושיא רק על טהרה בלועה תנינא ואפשר לומר דנתכוונו התוס' למה שכתבתי בגמרא דבלא"ה טומאה בלועה מוכח במתניתין דהאשה טהורה כמ"ש התוס' לעיל רק דממשנה אין להוכיח עיקר דין טומאה בלועה דשאני עובר דלא הי' כאן טומאה מעולם אבל בלע טבעת שהיתה טמאה בחוץ או אכל נבלה לא פקע טומאתו במה שנבלע בפנים והשתא ע"כ רבה מסברתו אמר הכל דאי נתכוון להך משנה דמקואות למה פשוט לו זה יותר מזה ואדרבא טהרה בלועה הוזכרה קודם במשנה זו וע"כ דמסברא מחדש תרווייהו וקשיא לי' שפיר הא תרווייהו תננהו ואף דלעיל גבי בלוע דלמטה כתבו התוס' דמעובר דמתניתין דייק היינו כיון דכבר שמענו דטומאה בלועה אינה מטמא ומצינו בעובר אף למטה ממילא בעלמא נמי אף למטה אבל עיקר דין בלוע אי אפשר להוכיח ממתניתין דעובר ויהא איך שיהא נראה לי עיקר כמ"ש בגמרא עיין שם. בד"ה בלע טבעת וא"ת ודילמא שנטמא בשרץ וכו' ועוד וכו' יש לתמוה היכי ס"ד להקשות בשרץ כיון דאינו טמא כלל ולמה טובל ולא עוד אלא שתרצו תירוץ זה דרך ועוד הא פשיטא שאין התחלה לקושיא זו ואולי יש לומר דס"ד טובל מדרבנן שנטמאו המשקין שבפיו ומקבל טומאה מדרבנן מן המשקה שבפיו ואהא תרצו דמכל מקום כיון דקתני הקיאה טמאה וטמאתו משמע דהאדם נטמא מן הטבעת ואינו מקבל טומאה רק מאב הטומאה מיהו יש להקשות דלוקמא שנטמא בטמא מת דליכא בטבעת משום משא דאפילו יהא הטבעת עצמו פיו טמא מת מ"מ טמא מת עצמו אינו מטמא במשא כדמוכח מדברי התוס' לקמן דרק על טבעת שנגעה במת קשיא להו לרש"י דחרב כחלל והוי כמת אבל טמא מת וודאי אינו מטמא במשא דדין משא במת נלמד מק"ו מנבלה ולא שייך זה רק על מת עצמו ונראה לי דאי מיירי בטומאת מת ממילא כיון דסתמא קתני אפילו נטמא במת ג"כ מיירי רק דקושייתם דלא מיירי כלל בטומאת מת רק בטומאת שרץ דליכא משא:

אלא שיש להקשות לכאורה מאי קשיא להו לתוס' אי מיירי בשרץ אם כן ליכא טומאת ז' אם כן למה אוכל בתרומה הא התרומה נטמאת מן הטבעת וע"כ דטומאה בלועה אינה מטמאה והתוס' עצמן הקשו לקמן דב' טבעות ג"כ מוכח מדאוכל תרומה ותרצו כיון דבעי הזאה שלישי ושביעי כבר הטבעת סמוך לנקב וזה לא שייך בטומאת שרץ וא"כ אי מוקמית לה בשרץ קשה טפי דאפי' ב' טבעות מוכח דאינו מטמא. ונראה לי דלא קשיא דעיקר קושית התוס' נהי דמטומאה בלועה לא פריך כמ"ש בדבור הקודם [וכ"ש לפי מה שפרשתי דבריהם דשפיר פריך גם מזה] אבל עכ"פ היכי קאמר טומאה בלועה תנינא דילמא בשרץ ואי דאוכל תרומה זהו מכח דטהרה בלועה אינה מטמא ורבה קמש"ל טומאה בלועה דאינה מטמא ואין כאן קושיא רק טהרה בלועה תנינא. מיהו קשה לי דהוי לי' לומר דרבה קמש"ל דאפי' לר"ע דמטמא עובר במעי אמו מ"מ מודה דטומאה בלועה אינה מטמאה ומתניתין דהכא ס"ד דאתייא כר' ישמעאל קמש"ל דאפי' ר"ע מודה דרק בב' טבעות מטמא כמו הנוגע בעובר אבל טבעת אחת טהור ואולי משום דרישא דבלע טבעת טהורה לא תליא בהא ואתייא בין לר"י בין לר"ע ממילא סיפא נמי ככ"ע ועמ"ש לקמן בדברי התוס' בד"ה כי קאמר רבה:

בד"ה כי קאמר רבה וכו' וקשה לפירושו. לכאורה בפשיטות הוי להו להקשות כיון דעיקר דברי רש"י הם דמתניתין מכח בית הסתרים ומשא ליכא בטבעת א"כ הוי להו להקשות דכיון דחרב כחלל יש בו משא כמת המת עצמו וצריך לומר דכוונת התוס' דס"ד דוקא היכי דלא הוי בית הסתרים מטמא במשא אפי' טבעת שנגעה במת אבל היכי דהוי בית הסתרים נהי דבעלמא אין בית הסתרים מציל רק על מגע ולא על משא אבל כאן דעיקר טומאת הטבעת מכח נגיעה באה אינה מטמאה בבית הסתרים אפי' במשא ועל זה הביאו דאפי' טומאה חציצה בוקעת אף דהוי בית הסתרים א"כ כמו דמטמא באוהל אפי' בבית הסתרים ה"ה במשא מיהו לא ידעתי היכי פשיטא להו דטבעת שנגעה במת מטמא באוהל ודעת כל המחברים אינו כן וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא דבגדים וכלים שנגעו במת אינן מטמאין במשא ובאוהל והשתא ממילא לא קשיא ממדרס הזב דהתם כיון דהוי כזב ממילא הוי כזב לכל דבר אבל כאן רק לנגיעה עשה הכתוב חרב כחלל כדכתיב ואיש אשר יגע ומשא לא נלמד במת רק בק"ו מנבלה וכן טומאת אוהל כתיב אדם כי ימות באוהל כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדיא בהלכות טומאת מת:

מיהו כבר כתבתי דיש לומר דאין כוונת רש"י דבאמת אינו מטמא במשא רק הוי אמינא כך לכך מעיקרא פירש לפי האמת דמיירי בטבעת שנגעה במת דהוי כחלל והיינו לענין משא דלמגע לא בעינן שיהא כחלל רק לולא רבה הוי ס"ד לומר דהכל מכח בית הסתרים ומשא ליכא רק ביוצא מגופו וכן בית הסתרים שייך אפי' בטבעת טהורה קמש"ל רבה דהכל מכח בלוע ולא מכח בית הסתרים וזה מוכח ממילא כיון דאפי' בב' טבעות טהור דליכא ב' הסתרים א"כ אי ס"ד דבטבעת ליכא משא וכן בטבעת טהורה שייך בית הסתרים א"כ למה קתני במתניתין בטבעת אחת דטהור מכח בית הסתרים הא אפי' בב' טבעות טהור דלא שייך בית הסתרים וע"כ דבאמת איכא בטבעת טומאת משא וכן בטבעת טהורה לא שייך בית הסתרים והוי ממש כמו ב' טבעות. אמנם קושית התוס' שהקשו מטיט בלא"ה אינה קושיא לפע"ד דוודאי יש להבין מה ס"ד לומר דטבעת טהורה הוי בית הסתרים אטו אנן אמרינן דמבית הסתרים של האדם תטמא הטבעת רק מחמת האוהל כמו שהאדם נטמא באוהל כן הטבעת שהרי היא באוהל ג"כ. וצ"ל דכוונת רש"י דבית הסתרים דאדם אינו טמא ומציל על הטבעת. ובהכי ניחא דתיקשי לפירש"י דטהרה בלועה הוי בית הסתרים דהיכי נפרש דברי רבה בס"ד דקאמר כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה כך טהרה בלועה ובטומאה בלועה פירש"י לעיל היכי דלא הוי בית הסתרים דאל"כ בלא"ה טהור א"כ טהרה בלועה מקמש"ל הא הוי בית הסתרים ולהנ"ל ניחא דקמש"ל דמציל מטומאת אוהל מק"ו מכלי חרס ואהא פריך תנינא ומשני דרבה קמש"ל לאו לענין טומאת אוהל היכי דבית הסתרים מציל רק שלא תטמא מטבעת שאצלה דלא שייך בית הסתרים כלל. והשתא זהו דוקא בדבר החשוב כגון אדם וכלי חרס דהן מקבלין טומאה ומ"מ תוכן טהור ומציל על מה שבתוכם אבל טיט שאינו מקבל טומאה כלל מכח שאינו כלום ולא חשוב ממילא אינו מציל דהוי כאילו אינו כלל אמנם הא וודאי קשיא לפירש"י מה שהקשיתי לעיל בגמרא בד"ה כי קאמר רבה דהיכי פריך והא עובר וחי' דכשתי טבעות וקשה מאי ענין קושיא זו עכשיו כיון דלא חידש עכשיו רק דרבה מחדש אפי' היכי דלא שייך בית הסתרים טהור והשתא הרי רבה למד מנבלה והתם איכא משא דלא שייך בית הסתרים וקשה מעובר וחי' דמתניתין בשלמא לפי' התוס' דהשתא מחדש דס"ד לענין בלוע מחלקינן בין טבעת אחת לב' א"כ מעיקרא ס"ד דרק בטבעת אחת מטהר בבלוע אפי' ליכא היתר דבית הסתרים כגון משא אבל בב' טבעות לא לכך החי' טמאה אבל לפירש"י דעיקר החילוק בין טבעת אחת לב' דבאחת יש היתר בית הסתרים ובב' לא א"כ מעיקרא הוי לי' להקשות מעובר ותי' דהא בנבלה ליכא היתר בית הסתרים שיש בה טומאת משא ולמה החי' טמאה ועוד קשה מה שהקשיתי לעיל שם:

והנה לעיל כתבתי לפרש כל הסוגי' דוודאי מוכח מנבלה דמהני בלוע להציל מטומאת משא רק דס"ד דרק מטומאת משא מציל בלוע אבל ממגע היכי דלא שייך בית הסתרים אינו מציל דהא חזינן כמה טומאות מטמאין במגע ולא במשא אלמא דטומאת משא חמור טפי א"כ לא שמענו מנבלה רק דמציל ממשא ולא ממגע ושאני נבלה דהוי בית הסתרים אבל היכי דלא הוי בית הסתרים אין בלוע מציל רק ממשא ולא ממגע והוי ניחא לי' שפיר עובר וחי' דמתניתין דמטמא שפיר במגע כיון דלא הוי בית הסתרים ואשה טהורה דלמשא מהני בלוע ולמגע הוי בית הסתרים וזו היא שיטת ר"ע דמטמא עובר במעי אמו דכתיב הנוגע במת בנפש אדם אלמא דעובר מטמא בנגיעה אבל מודה דבמשא אינו מטמא כדמוכח מנבלה ולכך האשה טהורה והחי' טמאה רק כר"י נמי אתיא דהחי' טמאה מדברי סופרים עיי"ש:

ונראה לי דגם רש"י ז"ל נתכוון לפי' זה וכן משמע בגמרא בפירושו לקושית הש"ס והא עובר וחי' עיי"ש דהעיקר הקושיא דמוכח דבלוע לא מהני למגע ע"ש ומה שפירש כאן דליכא משא רק במי שהטומאה יוצאה מגופו היינו דאי הך דטבעת טמאה מכח בלוע אתינן עלה א"כ ממילא הך דטהורה ג"כ מכח בלוע הוא ולא מכח בית הסתרים ואכתי קשיא תנינא לכך קאמר דהוי אמינא דכולה מתניתין לאו מכח בלוע רק מכח בית הסתרים אבל בלוע לא מהני למגע קמש"ל רבה דהכל מכח בלוע הוא ומוכח דבלוע מהני לטומאת מגע כנ"ל ועמ"ש לקמן (דף ע"ב) בד"ה והא עובר וחי' ליישב דברי רש"י בפשיטות לפי מה שפרשתי ועדיין יש להקשות לכל הפירושים הך כשם דקאמר רבה דאינו מיושב כלל למסקנא ויתבאר בסמוך בא"ד:

בא"ד דהכי פירושו וכו'. תמי' לי חדא דלמה קאמר כשם שטומאה בלועה הא להיפוך ג"כ יכול לומר כשם שטהרה בלועה אינה נטמאת מן האדם הבולעה כך אינה נטמאת מטומאה שאצלה ואדרבא טהרה בלועה נשנה קודם במשנה