תפארת יעקב על חולין חלק ב רט

אפשר שתטמא בגדים כלל מכחה אינה מצלת דאי תציל לא יתטמאו כלל לכך אינה מצלת ומקבלין טומאה מבית המנוגע בעצמו תיכף כמו בגדים שעל גבה וא"כ אדם נמי בבגדים שעל גבו אינו מציל כלל ואי הי' הדין דאדם מציל אפי' בעל גבו הי' הדבר מוכרח דלאו מכח האדם באה הטומאה דלא שייך ביטול בעל גבו כלל רק מן הבית באה הטומאה ומ"מ האדם מציל להצריך שהיי' הוי שפיר פירכא דבהמה אינה מצלת אבל כיון דחזינן דעל גבו אינו מציל רק בלבוש ש"מ דרק מכח ביטול אמרה תורה שלא יתטמאו מן הבית רק מכח האדם שקיבל מן הבית ובזה צריך שהיי' א"כ לא שייך זה בבהמה דאין טומאה יכולה לבוא מכחה כלל וע"כ למאי הלכתא לעל גבה דלעולם חשיב כעל גבה שאינן בטילין לגבה ואם כן אדם נמי אינו מציל היכי שאינן בטילין לגבו:

ונראה לי שזה הספרא הוא דעת ר' יהודא במשנה דמטמא מיד בעומד בחוץ דסתם ספרא ר' יהודא והיינו טעמא דכיון דהאדם עומד בחוץ והוא אינו טמא כלל ואינו מטמא בגדים ואם יציל לא יתטמאו הבגדים שבפנים שעל ידיו כלל לכך הוי דינו כמו בהמה דכיון שאינה טמאה ואינה מטמאה בגדים כלל לא אמרה תורה שיתבטלו לגבה שלא יתטמאו כלל וה"ה אדם אינו מציל היכי שלא יהיו טמאין כלל דלא אמרה תורה הצלה רק לשיעור שהיי' לא להציל לגמרי ורבנן ס"ל דאדם שאני כיון דחשיב מלביש דידי' בעומד בפנים דאז מטמא בגדים לא גרע חוץ מפנים וצריך שהיי' עכ"פ או דלא ס"ל לרבנן הך דרשא דספרא כלל ועמ"ש בתוס' בד"ה למאי הלכתא:

בתוס' בד"ה בלוע בבהמה מנ"ל דבהמה לא מטמא כדמוכח ההוא כלב שאכל בשר המת. כוונתם דליכא למימר דכמו דמעיקרא דשאל על בלוע דלמטה היתה הכוונה מעובר דמתניתין א"כ ס"ד דבלוע דבהמה נמי הכוונה ממתניתין דלעיל בהמה שמת עוברה דהרועה טהור כשנגע בפנים דהתם שאני דנלמד בק"ו מאכילה וטמאה מהיקש לטהורה אבל טומאה בלועה דעלמא ליכא למילף מהתם לזה כתבו דכאן הכוונה מכח כלב שאכל בשר המת:

אלא שאני תמה דכיון דפשיטא להו לתוס' דבלוע דלמטה הכוונה עובר דמתניתין א"כ תיקשי לר"י הגלילי דסובר לעיל עובר במעי בהמה טמא רק בטהורה טהור כיון דמותר באכילה א"כ לדידי' בלוע דבהמה מנ"ל ואי אפשר ללמוד מק"ו מאדם דהא יש כאן פירכא גמורה דמה לאדם שכן מציל בעובר משא"כ בהמה שאינה מצלת על עובר ובוודאי רחוק מאוד לומר דפליג ר"י הגלילי על הך משנה דכלב שאכל בשר המת דאפילו הכלב חי מטמא דאפילו אי ר' יוסי הנזכר גבי כלב שאכל בשר המת אינו ר"י הגלילי דכאן אבל עכ"פ לא מצינו שיחלוק ר"י הגלילי בזה ומשמע וודאי דלכ"ע הוא וכלהו תנאי דהתם מודי בהא. והשתא מלבד דיש פירכא על הק"ו קשה ביותר למה לא נילוף לטמא טומאה בלועה בבהמה מעובר דמטמא בבלוע בטמאה ואפשר דאפילו טהורה שבלעה טבעת טמאה דלא שייך ק"ו מאכילה ראוי לטמאות בלוע שבה. לפיכך נראה לי כמו שאבאר לקמן בס"ד שיש לחלק בבלוע בין טומאת משא ואוהל לטומאת מגע היכי דלא הוי בית הסתרים דאף דבלוע מועיל לטומאת משא ואוהל אבל לא לטומאת מגע דהיינו הנוגע בעובר שבפנים והשתא סובר ר"י הגלילי דאדם ובהמה טמאה שניהם אין מצילין על טומאת מגע ולכך הוי טמאה מחמת מגע והאשה טהורה דליכא מגע דהוי בית הסתרים ובלוע מהני למשא ולכך לא פליג ר"י הגלילי בסיפא דאינו מטמא רק לרועה בנגיעה דלא הוי בית הסתרים ואין להאריך כאן כי העיקר יתבאר לקמן בס"ד ובהכי ניחא בפשיטות הא דפריך לעיל מ"ט והקשו הא הוי בלוע ולהנ"ל ניחא דלא מוכח מנבלה רק למשא אבל מגע לא מוכח דשם הוי בית הסתרים אבל נגיעת הרועה דלא הוי בית הסתרים שפיר יש לומר דמטמא ודוק:

בד"ה למאי הלכתא וא"ת דילמא אפי' הכלים שהיא לבושה וכו' עד סוף הדיבור. ודבריהם צריכין ביאור דהא בלא"ה קשה מתניתין דנגעים רישא לסיפא ועמהרש"א ואין דבריו ברורים לפע"ד ואין להאריך. אבל כוונת התוס' נראה פשוט דוודאי יש מקום לפרש בפשיטות דדוקא אדם דמטמא בגדים מציל בבית המנוגע בהמה דלא מטמאה בגדים וכן כותי דהם אינן מקבלין טומאה אינן מצילין והיינו טעמא דר' יהודא בנגעים דדוקא בעומד בפנים דמטמא בגדים מציל אבל בעומד בחוץ דהוא אינו טמא כלל ואינו מטמא בגדים אינו מציל והוי ממש כהך דתורת כהנים דסתם ספרא ר' יהודא ורבנן ס"ל דמ"מ כיון דמטמא בגדים בפנים עכ"פ אין סברא שיהא חמור בחוץ מבפנים או דרבנן לית להו הך דרשא דספרא רק דבבהמה לא שייך מלבוש כלל להציל מטומאה רק דקשיא להו לתוס' אי נפרש הספרא כפשוטו דמה שמטמא בגדים הוא מעלה להציל תיקשי היכי עביד הכא ק"ו מה אדם שמקבל טומאה מציל בהמה שאינה מקבלת טומאה אינו דין שתציל והא חזינן להיפוך דבהמה לפי שאינה מקבלת טומאה אינה מצלת בבית המנוגע ואדם מציל וכמו כן אדם שאינו מקבל טומאה אינו מציל כגון בעומד בחוץ לר"י גם קשיא להו דחזינן גבי שבת דחשיב מלבוש בהמה לכ"ע ומכח זה הוכרחו לומר דאין הכוונה דזהו מעלה להציל לפי שמקבל טומאה רק עיקר החילוק דאדם דבר קיבול טומאה הוא בטילין בגדים אגבו ואינן טמאין רק מכחו בעי שהיי' אבל בהמה שאינה בת טומאה אין הבגדים בטילין לה ומקבלין טומאה מעצמן מן הבית לכך לא בעי שהיי' ואהא קשיא להו הך דנגעים למה בעומד בחוץ טמא הא באדם דבר קיבול טומאה היא בטילין לגבי' והוא אינו טמא למה יקבלו טומאה לר"י מיד ולרבנן אחר שהיי' דהא האדם אינו טמא והם בטילין אגבו כיון דבר קיבול טומאה הוא אמנם לקושטא דמילתא נראה לי דלק"מ ולא הי' כוונת הספרא למעט בהמה וכותי משהיי' כדי אכילת פרס דפשיטא דלא הוי שייך שהיי' רק אי הי' הדין דאדם צריך שהיי' אפי' בכלים שעל גבו אז הי' צריך למעט בהמה וכותי אבל עכשיו דגם אדם לא בעי שהיי' רק בכלים שהוא לבוש א"כ אם נחשוב לבישת בהמה כמו אדם לענין טומאה הי' בדין שלא יתטמאו כלל כיון דבאדם אין מקבלין טומאה רק מכח האדם לא מבית המנוגע דמהאי טעמא בעינן לבוש דיתבטלו לאדם ולא יקבלו מבית המנוגע עצמו דאז לא הוי שייך שהיי' א"כ בהמה שאינה מקבלת טומאה וליכא טומאה מכחה כלל אי חשבת ללבוש שלה שיהא בטל לגבה כמו באדם הי' בדין שלא יטמאו כלל ולזה למדו בספרא דכתיב וכבס בגדיו דוקא אדם שסופו לטמאות בגדים אמרה תורה שיציל להצריך שהיי' אבל בהמה שנצטרך לומר שתציל לגמרי לא חשיבי בגדים שעלי' לענין טומאה והשתא לפי זה אין כאן פירכא תאמר בבהמה שאין צריכה שהיי' דזה לא שייך רק אי הוי חלוק בהמה מאדם בעל גביו אבל כיון דבעל גביו אינן חלוקין רק בלבוש בהן לא שייך כלל שהיי' רק או שיתטמאו מיד או לא יתטמאו כלל ומה שלא חשבה תורה בגדים דבהמה כמו באדם לאו משום דבהמה אינה מצלת כאדם רק להיפוך דבבהמה אי נחשוב בגדים לא היו טמאין כלל ולא אמרה תורה להציל לענין שלא לטמאות כלל רק לענין שהיי' וזה לא שייך בבהמה כלל ומעתה גם הך משנה דנגעים מתפרש כפשיטו דר"י מטמא כיון שאין האדם טמא ע"כ תהא ההצלה לגמרי ובהא גם באדם לא החשיבה תורה בגדים רק כעל גביו כמו בבהמה ורבנן ס"ל כיון דאדם מטמא בגדים בפנים ושייך גבי' שהיי' בפנים ממילא הוי שהיי' גם בחוץ מק"ו כמבואר שם במשנה ולק"מ כנ"ל ועמ"ש בגמרא:

בגמרא אמר רבא תרווייהו תננהו וכו'. איכא למידק הא טומאה בלועה מוכח במתניתין דידן דהאשה טהורה ואי משום דהוי בית הסתרים הא איכא משא וראיתי להרשב"א ז"ל שכתב משום דמהך משנה דמקואות קשיא לתרווייהו נקט לה מהתם ודבריו צ"ע דזה שייך אי הי' רצה להקשות מתרווייהו אבל כיון שאין כאן קושיא מטומאה כלל כמו שכתבו התוס' דהא כשם קאמר והשתא כיון דטומאה בלועה הוזכר במשנה דידן לא הוי לי' להזכיר טומאה ממקואות גם גוף דברי התוס' צ"ע כיון שאומר טומאה בלועה תנינא ומייתי היכי תנינא וודאי משמע דבא להקשות על טומאה ג"כ:

לכן נראה לי דממשנה דידן דעובר לא קשיא כלל דרבא בא לחדש אף שכבר היתה טומאה בכאן בחוץ כשבלעה פקע טומאה מינה כשהוא בלוע אבל עובר לא הי' לו טומאה מעולם והחי' טמאה מדרבנן קמש"ל דאפי' טומאה גמורה שכבר היתה טומאה בחוץ כל שנבלעה אינה מטמא והשתא פריך שפיר דהא ע"כ דתרווייהו קאמר רבה מצד הסברא דאי הי' פשוט לו ממשנה דמקואות הרי שם נשנה טהרה בלועה קודם טומאה בלועה והיכי קאמר כשם שטומאה בלועה מטמא כך טהרה בלועה הא שם נשנה טהרה מעיקרא וע"כ דמסברתו קאמר וטומאה בלועה הי' פשוט לו מסברא וטהרה בלוע מק"ו א"כ שפיר מקשה על תרווייהו דתרווייהו תננהו במשנה ועמ"ש בתוס':

שם בלע טבעת טמאה פירש"י טמאה טומאת מת וכלי מתכת המטמאין במת הוי כמת דחרב הרי הוא כחלל. נראה לכאורה דרצה ליישב דלא תיקשי דילמא מכח מגע בית הסתרים דאינו מטמא וע"כ מכח טומאת משא א"כ ע"כ שנטמאת במת דאיכא משא דאי בנבלה או טמא מת אין הטבעת מטמא במשא אבל לפי זה הוא סותר עצמו שמה שפירש אח"כ דאין משא רק למי שהטומאה מגופו אבל בטבעת ליכא משא ואפשר לומר דמעיקרא הוי קס"ד דמיירי בטומאת מת והדר דחי לה דמיירי רק בנטמא בטמא מת וכן משמע מדקאמר אבל טמא מת אף שהוא אב הטומאה אין לו משא משמע דאי הוי אבי אבות הטומאה יש לו משא. אבל באמת גם זה אינו, מדכתב