תפארת יעקב על חולין חלק ב רח

אטו אנן מגבו קאמרינן וכו' פירוש רש"י שכן יש בו צד קל והיא תמי' לכאורה דהאי לאו פירכא הוא רק קושיא עצומה דכיון דאינו מטמא מגבו היכי סלקא דעתך שיטמא בפנים אבל אדם דטמא מגבו טמא בפנים ג"כ גם תירוץ הש"ס אינו מובן כלל כמו שהקשו התוס'. וביותר אני תמה דכפי הנראה מוכח להיפוך ממש כיון דאדם דינו היפוך מכלי חרס ממש דבהא מטמא מתוכו ולא מגבו ובאדם להיפוך א"כ כמו בכלי חרס מה שאינו טמא מגבו הוא דוקא כשהטומאה באה מגבו אבל כשהטומאה באה מתוכו טמא אף גבו הכא נמי באדם שאינו טמא בתוכו דוקא כשהטומאה באה מתוכו אבל כשבא מגבו דנטמא גבו נטמא גם תוכו ועמ"ש בתוס' בביאור ענין זה:

אמנם נראה לי פשוט דלימוד זה שלמדו מכלי חרס דמציל על טהרה שבתוכו לאו במקום שאינו מטמא מגבו רק מהא דתנן באהלות פרק ט"ו משנה ט' חבית שהיא מלאה משקין טהורים ומוקפת צמיד פתיל ועשאה גולל לקבר הנוגע בה טמא טומאת שבעה והחביות והמשקין טהורים. והכוונה כשהוסרה החבית משם טהורה אבל בעודה גולל טמאה ומטמאה אדם הנוגע בה אבל המשקין שבתוכה טהורים ולא נטמא מן החבית בעודה גולל הרי בהדיא דכלי חרס מציל על טהרה שבתוכו אפי' הוא טמא מגבו שהרי אדם הנוגע בו טמא טומאת שבעה ומ"מ מציל על טהרה שבתוכו א"כ דמי ממש להך אדם דהכא אף שהוא טמא ראוי שיציל על טהרה שבתוכו ומק"ו ומה התם דאינו מציל על טומאה שבתוכו מציל על טהרה שבתוכו כ"ש אדם דמציל על טומאה שבתוכו דראוי שיציל על טהרה שבתוכו ואהא פריך דמ"מ פירכא איכא מה לכלי חרס שיש בו צד קל שכן אינו מטמא מגבו ומשני אטו אנן מגבו קאמרינן דוודאי היכי דאינו טמא מגבו היאך יעבור הטומאה לפנים רק מתוכו קאמרינן היכי דתוכו מציל על טהרה שבתוכו אף דאין תוכו מציל על טומאה שבו כ"ש אדם דתוכו מציל על טומאה דמציל על טהרה והיינו בהך דחביות הנ"ל דאין גבו מציל כלל על המשקין דהא גבו טמא והנוגע בו טמא רק תוכו מציל על הטהרה וכ"ש אדם ומיושב קושית התוס':

הן אמת דבתוספתא דאהלות פליגי ב"ש וב"ה בהך דחבית שעשאה גולל וילפי ב"ה לטהר המשקין מטהרה בלוע דאדם א"כ היכי ילפינן הכא אדם מחביות אבל באמת הא ליתא דהך תוספתא לפי המסקנא דהכא דרבה לא חידש רק בשתי טבעות אבל אחת תנינא ושתי טבעות ליכא למילף כלל מכלי חרס. וע"כ כמ"ש התוס' לקמן דמנבלה ילפינן א"כ שפיר ילפינן חביות מאדם תדע דע"כ לא אזיל הכא בס"ד לפום הך תוספתא דאל"כ היכי ס"ד למילף מכלי חרס כיון דכלי חרס עצמו לולא דילפינן מאדם הוי מטמאין טהרה שבתוכו כל שהוא טמא א"כ מ"ש אדם דמטהרין וע"כ דלא אזיל הכא בס"ד לפום הך תוספתא והא דלא מקשה לי' מתוספתא הנ"ל דבלא"ה מקשה לי' ומדחה לי' ממתניתין דמקואות וזה ברור ומיושב גם קושית התוס' השני' ועוד אבאר בתוס' ע"ש:

בתוס' בד"ה אטו אנן מגבו קאמרינן תימא וכו'. כבר נתבאר בגמרא ישוב נכון לקושיא זו אמנם תירוץ התוס' צריך ביאור דאי פשיטא להו דבאדם תוכו טהור א"כ למה להו ק"ו כיון דתוכו טהור האיך יעבור הטומאה כמו שתמהו בקושיתם בכלי חרס ואי הא גופא בא למילף בק"ו אכתי מנא לן הא שאני כלי חרס דטהור מגבו גם מה שכתבו ואיכא למיעבד ק"ו הכי וכו' בין אי גרסינן בדבריהם תוכו בין אי לא גרסינן אין דבריהם מובנים כלל דהתחילו ללמוד הק"ו מגבו וחזרו לאדם לתוכו ומה שטענו לא הודה לו. ונראה דכוונת התוס' לומר דוודאי גם באדם אמרינן דתוכו טהור מציל בין לטומאה בין לטהרה וילפינן לה כך דחזינן כלי חרס כשיש טומאה בתוכו אין גבו מציל וחוצץ בפני הטומאה שלא תעבור לחוץ ש"מ דענין ההצלה שהיא מציל על טהרה שבתוכו כשיש טומאה בחוץ לאו משום דהגב חוצץ שאי הי' הגב הוא החוצץ הי' חוצץ גם בפני הטומאה שבתוכו רק תוכו הוא שמציל על הטהרה שבתוכו שאין התוך מקבל טומאה מן הטומאה שבחוץ ומציל על הטהרה שבתוכו וממילא גבו טהור דעיקר הכלי תוכו הוא וכל שלא נטמא תוכו לא נטמא גבו והשתא ילפינן תוכו דאדם מתוך כלי חרס דמה תוך כלי חרס דאינו מציל על טומאה מציל על טהרה תוך דאדם דמציל על טומאה כ"ש דמציל על טהרה ומה שהקשו התוס' מן התוספתא כבר הוכחתי בגמרא דע"כ תוספתא זו לפי המסקנא ולק"מ וטפי הוי להו להקשות לפי דעתם כמו שהקשיתי בגמרא דהיכי ס"ד למילף אדם מכ"ת כיון דבתוספתא ילפינן כ"ח מאדם ולולא זה גם כ"ח אינו מציל על טהרה שבתוכו כל שהוא טמא וא"כ מ"ש אדם גם תירוצם אינו מובן כלל דמ"מ טבעת דאדם דבא לכלל מגע מטמא במשא. ויש לי מקום לפרש התוספתא דרק משקין מתטמאין בהיסט אפי' בצמיד פתיל ולא כלים ולפי זה לק"מ אך בלא"ה ניחא כמ"ש בגמרא:

בגמרא אשכחן בלוע למעלה בלוע למטה מנ"ל פירש"י ז"ל תחב לו דרך בית הרעי ובד"ה אלא ע"י מעלה פי' אי לא יכנס דרך הפה לא יתעכל בבני מעיים לעולם ולפי דבריו מה שאמר כלום עושה עיכול למטה אלא ע"י מעלה הכוונה כיון דדרך רעי נכנס אינו עושה עיכול כלל אבל לפי זה לא הבנתי מה שפירש"י עיכול דלמטה רב בפה אינו מתעכל כ"כ עד שיורד למטה והא הכא בתחב עסקינן דלא נכנס דרך פה ואינו מתעכל כלל וצ"ל דהכוונה למטה עושה עיכול בעלמא בדבר אכילה דרך פה ויש מעלה בלמטה יותר מלמעלה לכך ראוי שיציל טפי אפי' בתחב ואהא מקשה דאין זו מעלה כי אינו מעכל רק מחמת שנכנס דרך פה א"כ גם למעלה יש חשיבות העיכול ואין כאן ק"ו ומשני דעיכול דלמטה רב ואפי' תחב ראוי להציל מק"ו ועמ"ש בתוס' בד"ה דלמטה:

אמנם לולא פירש"י הי' נראה לי לפרש בלוע דלמטה היינו כשכבר נכנס למעיים למטה כגון שבלע טבעת וכדומה דס"ד דוקא למעלה שאינו קרוב לצאת חשיב בלועה אבל למטה קרוב לצאת ולא חשיב בלועה והא אין ללמוד מאוכל נבלתה דרק למעלה שייך לימוד זה אבל למטה אינו לאכילה כלל ולא חזי לגר ואפשר אפי' לכלב לא חזי' אבל בלע טבעת וכדומה שפיר מטמא דלא חשיב בלוע למטה כיון שסופו לצאת בקרוב ולזה עושה ק"ו דמקום זה כיון שעושה עיכול חשיב בלוע טפי מלמעלה כנ"ל:

בתוס' בד"ה דלמטה מנ"ל. דבלוע דלמטה נמי טהור כדמוכח מתניתין דעובר וכו'. והנה לפירש"י שפירש דתחב דרך רעי לא מוכח כלל ממתניתין דשאני התם דנברא כך ונוצר בלוע אבל טומאה של חוץ שתחב דרך רעי לא שמענו שלא יהא טמא וצריך לומר דסובר רש"י דאין צריך הוכחה כלל רק כיון דקאמר רבה סתמא טומאה בלועה אינה מטמאה מסתמא לא מחלק בין מטה למעלה ועל דברי התוס' יש לתמוה אי מקום עובר אינו עושה עיכול היכי קאמר למטה שעושה עיכול וע"כ דגם עובר מת מתעכל א"כ מאי פריך כלום עושה אלא ע"י מעלה דזה לא שייך בעובר דלא בא כלל מלמעלה וצ"ל דמ"מ אין חסרון גבי מעלה שאינו עושה עיכול כיון דעיכול דלמטה באכילה בא ע"י מעלה א"כ עכ"פ גם למעלה מיקרי עושה עיכול ואהא קאמר דלמטה רב. אמנם לדעתי לא מיירי כלל השתא מעובר ושפיר יש לומר דעובר שדרכו בכך וסופו לצאת ואינו עושה עיכול כלל כי מקום עיבור אינו מעכל כלל בשום מקום והיינו דהקשו בפשיטות גבי בהמה שמת עוברה מ"ט ולא תרצו מחמת בלוע דהכא פשיטא לן בפשיטות דבלוע אינו מטמא ומר"ע וודאי אין ראי' כלל דרק בעובר במעי אשה מטמא מקרא דהנוגע במת בנפש אדם אבל בלוע דעלמא וודאי מודה מכח אותה ראי' דוהאוכל מנבלתה וע"כ דעובר דבהמה ג"כ לא שמענו דמיקרי בלוע מהאי טעמא דאמרן והכא דייק בלועה דלמטה דסתמא קאמר רבה כמו שהוכחתי דע"כ גם רש"י ז"ל הכי ס"ל:

בגמרא מה לאדם שכן צריך שהיי' בבית המנוגע. לכאורה תמוה לי היכי ס"ד לחלק בין אדם לבהמה כיון דאינן חלוקין כלל דהאדם אין צריך שהיי' רק בלבוש בהן וע"כ דהכוונה להקשות דבהמה אפי' לבושה בגדים אינה צריכה שהיי' א"כ לא משני מידי. וצריך לומר דעיקר הכוונה דלא שייך כלל שהיי' בבהמה דמה דאדם צריך שהיי' בלבוש הוא משום דכל שהוא לבוש בטלו לגבי' ואינן מקבלין טומאה מבית המנוגע בעצמו רק מכח האדם וכיון דהאדם הוא המטמא אותם צריך שישהא שיעור לטמא אותם שאי היתה הטומאה באה להם מבית המנוגע לא שייך שיעור שכל הבא על הבית הן אדם הן כלים טמא מיד רק לפי שבטילין לאדם והם מקבלין מן האדם צריך שהיי' קצת אבל בהמה שאינה טמאה כלל בבית המנוגע ואי אפשר שיטמאו הבגדים מכחה רק מבית המנוגע עצמו לא שייך שהיי' כלל ולא שייך להקשות מה לבהמה שאין צריכה שהיי' שאי היו הבגדים בטילין לה כמו באדם לא היו טמאין לעולם ולה אמרה תורה שיציל הלובש בגדים לגמרי על הבגדים רק שיטמאו עכ"פ מכח האדם בשיעור שהיי' אבל בבהמה שלא יתטמאו לעולם אינה מצלת והוי הלבישה בבהמה כמו על גבו דאדם ולא שייך ג"כ להקשות מה לאדם שכן בטל לגבי' מלבוש דידי' תאמר בבהמה דלא בטל מלבוש דידה לגבה דהא ליתא דאי יתבטל לגבה לא יתטמאו כלל ולא אמרה תורה ביטול במלבושים רק להציל שלא יתטמאו מבית המנוגע תיכף אבל בבהמה יהא הביטול שלא יתטמאו כלל לא אמרה תורה שיתבטלו שיועיל יותר ממה שמועיל הביטול באדם וזהו שדרשו בספרא המטמא בגדים מציל דהיינו אדם שהוא טמא בעצמו ומטמא בגדים מציל שיהא צריך שהיי' אבל בהמה שאינה, טמאה ואי