תפארת יעקב על חולין חלק ב רז

הוי וקאמר נ"מ אי תחב לו חבירו נבלה לתוך פיו אי בית הסתרים הוי מטמא במשא עכ"פ ואי בלוע הוי אינו מטמא כלל ואמר אביי מנא אמינא לה מהך ברייתא יכול תהא נבלת בהמה מטמא בבית הבליעה מק"ו ומה נבלת עוף טהור שאינו מטמא בחוץ מטמא בפנים נבלת בהמה דמטמא בחוץ אינו דין שיטמא בפנים ת"ל לטמאה בה בה ולא באחרת והנה יש לתמוה לכאורה דכפי הנראה עיקר הוכחת אביי הוא דאי ס"ד דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוא א"כ היכי קאמר בה ולא באחרת הא אחרת ג"כ טמא דבית הסתרים מטמא במשא אפי' בנבלת בהמה ולא ניחא לי' לומר דגזה"כ הוא דבית הבליעה אינו מטמא בנבלת בהמה אפי' במשא דלא בא הכתוב להורות רק שלא נחמיר בנבלת בהמה מבשאר טומאות מכח ק"ו מנבלת עוף טהור אבל לא להקל בנבלת בהמה בבית הבליעה מה דבעלמא בית הסתרים מטמא במשא עכ"פ וכאן לא יטמא אפי' במשא וכיון דהכתוב אומר בה ולא באחרת ע"כ אפי' במשא לא מטמא דאל"כ ע"כ טמא באחרת ג"כ מכח משא ומזה דייק דמקום נבלת עוף טהור בלוע הוא ושפיר ממעט דלא נימא דנבלת בהמה טמא בבית הבליעה מק"ו קמש"ל דבלוע אינו מטמא רק בנבלת עוף טהור דהיינו בבית הבליעה אף דהיא טומאה בלועה אבל נבלת בהמה לא מטמא דטומאה בלועה אינה מטמא אפי' במשא אבל יש לתמוה לפי זה במאי פליגי אביי ורבא בתחב נבלה לתוך פיו הא סוף סוף קרא כתיב בה ולא באחרת א"כ מוכח ע"כ דמקום בית הבליעה של עוף טהור אינו מטמא בנבלת בהמה ומה נ"מ אי מקום זה שמו בית הסתרים או בלוע סוף סוף לכ"ע אינו מטמא מקרא בה ולא באחרת והיכי קאמר נ"מ בתחב לו חבירו נבלה לתוך פיו:

ומה שנראה לי בזה דוודאי מודה אביי שיש במציאות בנבלה בבית הבליעה שלא יהא רק מגע ולא משא כמ"ש התוס' שתחב לו בבית הבליעה והוא רחב והוציאו לחוץ ואי לא הוציאו אי בית הסתרים הוי מטמא במשא כמו כל טומאת בית הסתרים ואף דנבלת בהמה אינה מטמא בבית הבליעה היינו טומאת מגע אבל במשא מטמא ומשכחת לה בחזר והוציאו ובהא פליגי שפיר אביי ורבא ואביי מייתי ראי' כיון דצריך קרא בה ולא באחרת ש"מ דבלוע הוא וצריך קרא דאפי' במשא לא מטמא דאי ס"ד דבית הסתרים הוא והכתוב מיירי לענין טומאת מגע בלבד לא הי' צריך קרא דלא שייך לומר ק"ו שיטמא במגע דהא כל בית הסתרים אינו מטמא במגע אף דבחוץ מטמא וע"כ דבלוע הוא ואפי' במשא לא מטמא ומכאן באמת מוכח דטומאה בלועה אינה מטמא במשא:

וזהו כוונת התוס' דהקשו דהוי לי' למילוף מדאימעט בה ולא באחרת ש"מ דטומאה בלועה אינה מטמאה בנבלת בהמה דאי אין זה בלוע רק בית הסתרים הרי בלא"ה בית הסתרים בשום טומאה אינה מטמאה במגע דמזה מדקדק אביי דמקום בית הבליעה בלוע הוא ולא בית הסתרים א"כ מוכח ממילא דטומאה בלועה אינה מטמא ואהא כתבו דוודאי לאביי הי' יכול לדקדק מהתם רק לרבא ע"כ הך בה ולא באחרת היינו לענין מגע וכגון שחזר והוציאו ומשם ילפינן דבית הסתרים אינו מטמא בעלמא דכתיב בה ולא באחרת ובוודאי דבקושיא ג"כ ע"כ צריך לומר מציאות זה דאל"כ קשה במאי פליגי אביי ורבא במקום בית הבליעה אי בית הסתרים או בלוע דמה נפקא מינה ס"ס מקום זה וודאי טהור בנבלת בהמה כיון דכתיב בה ולא באחרת וע"כ דגם במשא טהור דאל"כ למה לי קרא הא בלא"ה טמא מחמת משא וע"כ דטהור לגמרי א"כ מה נפקא מינה מה שמו וע"כ כמ"ש דאביי מודה למציאות זה רק דלא ניחא לי' לאוקמא קרא לענין מגע בלי משא דזה ידעינן בלא"ה דבית הסתרים אינו מטמא במגע דלשון הנוגע משמע מבחוץ כמו שפירש"י שם רק רבא ע"כ מוקי קרא למגע בלי משא ומהתם ילפינן באמת לטהר טומאת בית הסתרים במגע א"כ לרבא ליכא למילוף מהתם טומאה בלועה דבית הסתרים הוא ולא בלוע:

אלא דאכתי קשיא לי היכי מוקי אביי הך קרא בה ולא באחרת מחמת טומאה בלועה הא בהדיא כתיב קרא והאוכל מנבלתה ומי לא עסקינן סמוך לשקיעת החמה ומ"מ טהור ש"מ דטומאה בלועה אינה מטמא ומה צריך קרא בה ולא באחרת וצריך לומר דבאמת לא ס"ל לאביי הך מי לא, עסקינן דהכא ומוקי לה לנוגע ונושא בלבד שיהא בו שיעור אכילה והך בה ולא באחרת לטומאה בלועה והך סוגי' דהכא לרבא היא ומהאי טעמא גופה מוקי לה רבא לבית הסתרים לענין מגע דטומאה בלועה מהך דוהאוכל דהכא מוכח דאין נבלת בהמה מטמא כנ"ל ועיין מה שכתבתי בסמוך ובסוף הדיבור כתבתי ליישב שתי קושיות התוס' בפשיטות:

אמנם נראה ליישב עיקר קושית התוס' בפשיטות דאף דכתיב קרא בה ולא באחרת היינו דוקא במקום בית הבלועה דהא חזינן דנבלת עוף טהור גרע פנים מחוץ דבחוץ לא מטמא ובפנים מטמא כן הוי ס"ד דנבלת בהמה מטמא בחוץ ובפנים רק במקום בית הבלועה אימעט שלא יטמא אבל למטה מבית הבלועה מטמא מכ"ש מחוץ ועכ"פ מה נפקא מינה חוץ או פנים כל שלא ידענו מבעלמא דטומאה בלועה אינה מט מה נפקא מינה פנים או חוץ ואדרבא חזינן דפנים עדיף לטמא מחוץ בנבלת עוף טהור לכך צריך קרא דבלוע אינו מטמא ואפי' שלא במקום בית הבליעה ובהך קרא דהכא בלבד ג"כ לא סגי דס"ד דוקא אחר מקום בית הבליעה אינו מטמא דשם נבלת עוף טהור ג"כ אינו מטמא מהאי הוכחה עצמה דמי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומ"מ טהור בלילה הילכך גם נבלת בהמה אינו מטמא שם אבל במקום בית הבליעה דנבלת עוף טהור מטמא ס"ד דנבלת בהמה מטמא מק"ו באותו מקום לכך צריך קרא בה ולא באחרת דאפי' במקום דנבלת עוף טהור מטמא אף שהוא בלוע נבלת בהמה לא מטמא כנ"ל ועמ"ש עוד בסוף הדיבור:

בא"ד ומיהו היינו יכולין לתרץ וכו' אבל לפי זה וכו'. דבריהם צ"ע שאם נתכוונו בהך ומיהו לדחות הכרח זה שכתבו בתירוצם א"כ ממילא חזרה הקושיא למקומה ומה זה שכתבו אבל לפי זה כאילו הוקשה להם מחדש שהרי ממילא נדחה תירוצם ונראה לי דבלא"ה יש להבין לפי תירוצם דתיקשי לי' לרבא וכן לאביי דלמה לי קרא דהתם הא הכא מוכח דבלוע אינו מטמא ואי נימא דהכא לא מוכח רק אחר מקום בית הבליעה אבל מקום בית הבליעה לא מוכח מכאן לפי שאי אפשר שיתעכב בבית הבליעה עד אחר שיטבול א"כ למה לא קשיא להו רק דלמה לא מדקדק משם הא טפי קשה דמשם מוכח טפי דאפי' במקום בית הבליעה אינו מטמא ומכאן לא מוכח מכח מי לא עסקינן רק אחר מקום בית הבליעה א"כ לפום הך ומיהו שכתבו הוי להו להקשות טפי דהוי לי' לדייק מהתם דמוכח טפי מהכא. לכן נראה שזהו מה שנתכוונו בהך ומיהו ולא באו לדחות תירוצם רק לחזק תירוצם באו שלא יקשה היכי סובר רבא דמקום בית הבליעה בית הסתרים היא ובאמת מטמא במשא דהא באמת מוכח הכא מכח מי לא עסקינן דגם במקום בית הבליעה אינו מטמא דנהי דבהתחלת בית הבליעה לא משכחת לה שיטבול ויהא הנבלה עוד שם אבל בסוף בית הבליעה משכחת לה שפיר ועל זה כתבו דמיהו היינו יכולין לפרש בלא חזר ג"כ דבסוף מודה רבא דהוי בלוע והשתא לא קשיא מהך מהכא דמוכח מכח מי לא עסקינן דאינו מטמא אפי' במשא דהיינו היכי דשייך מי לא עסקינן אבל תחילת בית הבליעה אין להוכיח לטהר מכח מי לא עסקינן ובהא מטמא באמת במשא רק דע"כ אנו צריכין ג"כ לומר בחזר והוציאו שלא יקשה למה לא הוכיח מהתם דטומאה בלועה אינו מטמא ובזה נאמר דמהתם לא מוכח דמיירי לענין מגע ולא לענין משא ובחזר והוציאו אבל לא חזר מטמא במשא. ואפי' בלוע ג"כ מטמא לכך הוצרך להוכיח מכאן דבלוע אינו מטמא במשא מכח מי לא עסקינן וממילא מוכח דסוף בית הבליעה בלוע הוא ואינו מטמא במשא רק התם בתחילת בית הבליעה ובחזר והוציאו אבל בסוף בית הבליעה לטהר במשא לא צריך קרא דמוכח מהכא מכח מי לא עסקינן ונשאר תירוץ התוס' קיים וזה שכתבו מעיקרא דע"כ ס"ל לרבא אף שתיכף כתבו לדחות והיינו דלפי האמת מוכרח הוא ג"כ דאי בלא חזר ובסוף בית הבליעה דמודה רבא דהוי בלוע א"כ למה לי קרא הא מוכח מהכא מכח מי לא עסקינן ודוק היטב:

בא"ד וא"ת וכו' תירוצם דחוק כמבואר למעיין ולפעד"נ ליישב שתי הקושיות שהקשו התוס' בפשיטות בין לרבא בין לאביי דוודאי מהך קרא בה ולא באחרת לא הוי מצי להוכיח דכיון דכתיב האוכל מנבלתה כל כמה דאיכא לפרושי לאוכל ממש לא מוקמינן לה לנוגע ונושא לענין שיעור רק דבא הכתוב לטמא בפנים ג"כ רק לא בבית הבליעה דזה אימעט מהך קרא בה ולא באחרת והתם לא מיירי רק בבית הבליעה ובזה אימעט נבלת בהמה אבל למטה מבית הבליעה שפיר מטמא בנבלת בהמה כמו בחוץ אף דנבלת עוף טהור לא מטמא וה"ה בפנים למטה מבית הבליעה רק כיון דע"כ אי אפשר לאוקמא קרא דוהאוכל מנבלתה על אכילה ממש דמי לא עסקינן דהי' סמוך לשקיעת החמה ולמה יהא טהור בערב וע"כ דהך אכילה היינו שיעור אכילה לנוגע ונושא א"כ ממילא מוכח מבה ולא באחרת דבלוע אינו מטמא ומהכא בלבד לא הוי מוכח שיעור לנוגע ונושא דיש לומר אוכל ממש וקמש"ל דטהור בערב דבלוע לא מטמא אבל השתא דכתיב בה ולא באחרת דבבית הבלועה אינה מטמאה א"כ ע"כ אי נפרש אוכל ממש היינו למטה מבית הבליעה מטמא א"כ מי לא עסקינן סמוך לשקיעת החמה וע"כ אוכל לשיעור לנוגע ונושא ומיושב הכל ודוק:

(ע"ב) בגמרא מה לכלי חרס שכן אינו מטמא מגבו וכו'