תפארת יעקב על חולין חלק ב רו

והנה עולא סובר דנבלה עצמה דסרוחה מעיקרא ואיסור שנפל לתוך היתר שנפגם תיכף שווין ממש לכ"ע דאותו ההיתר סרוח מעיקרא הוא ואף דמעיקרא הי' מושבח אז הי' היתר גמור ומשעה שאתה רוצה לקרות לו שם איסור פגום הוא הילכך ר"מ סובר דקרא רק בסרוחה מעיקרא וה"ה פגם מעיקרא אבל השביח ולבסוף פגם אסור ור"ש סובר דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא דעפר הוא ולא הי' עליו שם איסור מעולם רק בנסרחה אח"כ קמש"ל קרא דמותר וה"ה השביח ולבסוף פגם לענין נותן טעם דמותר:

אמנם לר"י לפי מה דס"ד דבין בזו בין בזו מחלוקת יתפרש פלוגתייהו כך דר"מ נותן טעם לפגם אסור אפי' פגם מעיקרא סובר דלא דמי סרוחה מעיקרא היכי דעיקר האיסור סרוח מעיקרא להיכי דנפל איסור בהיתר וההיתר פגם מעיקרא דדוקא היכי דהאיסור פגם מעיקרא לא הי' בכאן איסור מעולם אבל כשהוא פוגם בהיתר מעיקרא כיון דהי' בכאן איסור בפני עצמו קודם שנפל להיתר אפי' פוגם בנפילתו להיתר אסור והיינו דקאמר דקרא בסרוחה מעיקרא דגוף הנבלה סרוח מעיקרא אז מותר ור"ש אי לא הוי פליג עלי' בוודאי רק בהא לא הי' צריך לומר כלל סרוחה מעיקרא לא צריך קרא רק א דצריך קרא מ"מ בפגם מעיקרא בהיתר הוי כסרוח מעיקר דאותו המאכל שאנו רוצין לאסרו הי' פגום מתחילתו ומעיקרא הי' היתר גמור ותיכף בנפילת האיסור לתוכו נפגם הוי ממש כמו סרוחה מעיקרא כמו דסובר עולא לפי שיטתו אפי' לר"מ כמו כן יכול לסבור ר"ש עכ"פ לשיטת ר"י רק לפי דס"ד דר"ש פליג אפי' השביח ולבסוף פגם דמותר הוצרך לומר דסובר סרוחה מעיקרא לא צריך קרא וע"כ קרא שנפגמה בסוף א"כ ממילא ה"ה באיסור שנפל לתוך היתר אפי' נפגמה לבסוף ומשום דלא ס"ד עדיין מן הפשיטות דבהשביח ולבסוף פגם לכ"ע אסור ואדרבא סליק בתר הכי בתיקו גם עולא סובר ממש בהיפוך דרק בהשביח ולבסוף פגם נחלקו לכך הוצרך לומר דלר"ש סרוחה מעיקרא לא צריך קרא אבל לפי מה דסובר ר"י שם בעצמו וכפי מה דפשיט בתר הכי ע"ב שם דרק בפגם מעיקרא נחלקו אבל השביח ולבסוף פגם לכ"ע אסור א"כ פשיטא דצריך קרא על סרוחה מעיקרא כיון דחזינן דפגם לבסוף באמת אסור בוודאי צריך קרא להתיר סרוחה מעיקרא והן הן דברי ר"י בבכורות שם וסוגי' דע"ז היא משום דעולא וכפי מה שנסתפק לן בדברי ר"י וסלקא בתיקו דבתרווייהו פליגי ע"כ לר"ש לא צריך קרא בסרוחה מעיקרא אבל למסקנא ולפום מה דס"ל לר"י בעצמו דרק פגם מעיקרא מותר אבל השביח ולבסוף פגם אסור שפיר צריך קרא בסרוחה מעיקרא וזה ברור לפע"ד:

ועוד נראה לי דאפי' לפי המסקנא דפליגי רק בפגם מעיקרא ג"כ אתי שפיר שני הסוגיות והוא דיש להבין כפי הנראה בפשטות הסוגי' בע"ז דפליגי ר"מ ור"ש דלר"מ רק בסרוחה מחיים מותרת מן התורה אבל בנסרחה אח"כ לא ולר"ש אפי' נסרחה אח"כ א"כ מ"ש דפליגי ר"מ ור"ש בנותן טעם לפגם ליפלגו בנבלה עצמה שנפגמה ונסרחה דלר"מ אסורה כיון דמעיקרא היתה מושבחת ולר"ש מותרת דלסרוחה מעיקרא לא צריך קרא וע"כ לענין נסרחה אח"כ ומ"ש דשבקי איסור עצמו ופליגי בטעם לפגם ועוד דהוי לי' לחלק לר"מ בפשיטות דדוקא נבלה עצמה כיון שנפגמה פרח איסור מינה אבל איסור מושבח שנפל לתוך היתר אף שפוגם המאכל מ"מ המאכל ראוי לאכילה ולא נתקלקל המאכל לגמרי עד שלא יהא ראוי לגר כלל שפיר יש לומר דאסור:

לכן נראה לי ברור שאין ענין הך סרוחה מעיקרא דקאמר בע"ז להך דאמר בבכורות דבבכורות דנין על גוף הנבלה ואמר ר"י דרק סרוחה מעיקרא פקע איסור וטומאה של נבלה ולא בנסרחה אח"כ ובע"ז עיקר פלוגתייהו בפגם מעיקרא וסובר ר"מ באמת לחלק בין נסרח עצם האיסור מעיקרא אז התירה תורה אבל כשהעצם האיסור לא נפגם רק פוגם טעמא מעיקרא בהיתר שנפל בו בהא לא התירה תורה כיון שאין המאכל נפסל מאכילת גר רק טעם האיסור שבו פוגם אותו ואינו משביח רק פוגמו בהא שפיר אסור ור"ש סובר דלהיכי דאיסור נפגם מעיקרא בעצמותו ולא הי' ראוי מעולם לגר בהא לא צריך קרא דעפרא הוא ובאם אינו ענין לגוף הנבלה דהיתה פגומה מעיקרא תנהו ענין לטעם הנבלה היכי דפוגם מעיקרא בהיתר שנפל בו ואף דההיתר ראוי לגר זה אינו מצד טעם הנבלה שבו שזה פוגם רק מצד שההיתר עצמו ראוי ואינו מניח שישלוט בו הפגם כ"כ עד שלא יהא ראוי לגר אבל מצד טעם הנבלה שבו אינו ראוי לגר ולא התחיל מעולם שם איסור על אותו ההיתר וכמו ששמענו בנבלה עצמה כשלא הי' עלי' שם איסור מעולם מותרת כמו כן היתר שנפל בו איסור ולא הי' מעולם שם איסור עליו כי פגמו מעיקרא דע"כ כוונת הכתוב שלא לחלק בזה דלגוף הנבלה היכי דפגומה מעיקרא לא צריך קרא כלל וע"כ להורות דה"ה היתר שנפל בו נבלה הפוגמו תיכף והשתא דברי ר"י בבכורות ג"כ הם שפיר כר"ש דסוגי' דע"ז דשפיר מיירי קרא בסרוחה מעיקרא ואף דלא צריך לנבלה עצמה קמש"ל קרא לענין נותן טעם לפגם. ומ"מ לא קשיא לבר פדא כמאן ס"ל אי כר"מ הא מוקי לה בסרוחה מעיקרא אי כר"ש הא מ"מ צריך לענין נותן טעם לפגם אבל באמת לא קשיא דבר פדא ס"ל דתרווייהו מודו דגוף הנבלה שנסרחה אפי' נסרחה אח"כ עפרא בעלמא הוא ור"מ לא מחלק רק בין נסרח גוף האיסור להיכי דלא נסרח רק טעמו פוגם והיינו דקאמר ר"מ ההוא בסרוחה מעיקרא דהיינו שנסרח גוף הנבלה לא שפוגם רק אח"כ בתבשיל שנפל ור"ש סובר דהיכי דנסרחה גוף הנבלה לא צריך קרא אפי' נסרחה אח"כ רק קרא אתי לענין טעמו שפוגם ומ"מ בהשביח ולבסוף פגם כ"ע מודו דאסור דכיון דמעיקרא השביח כבר נאסר המאכל ואי אפשר שיבוא לידי היתר רק כשיסרח שלא יהא ראוי לגר משא"כ פגם מעיקרא דהמאכל לא הי' עליו שם איסור אין צריך שלא יהא ראוי לגר רק כל שהאיסור פוגמו אינו אוסר כנ"ל ברור בענין זה ומה שהקשה עוד הרשב"א ז"ל לפירש"י ז"ל כבר תירץ רש"י ז"ל בעצמו בבכורות שם דבמגע לא מטמא משום דרוב דם וכן הוא באמת בסוגי' דבכורות קודם שם עיי"ש:

בתוס' בד"ה ואשה טהורה כשלא העגיל הראש כפוקה וכו' דתניא באהלות ומייתי לה בהלוקח בהמה וכו' לכאורה תמוה, דלמה להו להביא מברייתא כיון דמשנה היא באהלות פ"ז וראיתי מי שהגיה דתנן אבל נראה לי שזה א"נ דא"כ למה כתבו ומייתי לה בהלוקח בהמה דמה צורך סייעתא למשנה וזה דרך התוס' כשמקשים מן התוספתא לסייע שאינה משובשת דמייתי לה בגמרא ש"מ דהלכתא הוא ולא משבשתא אבל כיון שהדבר שנוי בסתם משנה מה צורך להם לסייע למשנה ממה שהביאו אותה בגמרא פרק הלוקח בהמה:

אבל דברי התוס' ברורים דמן המשנה אין ראי' כלל דפתיחת הקבר מטמא בעיגול ראש כפוקה שלא הוזכר שם רק לענין מה שאמר ר"י שם מעיקרא דאי הלכה מבית לבית לא חיישינן שיצא ראשו בבית ראשון משום דכל שנפתח הקבר אין פנאי להלוך וכל שהלכה ע"כ לא נפתח הקבר וממילא לא הוציא ראשו רק בבית השני ועל זה אמר דאין פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפוקה דאז אי אפשר להוציא ראשו בלי פתיחת קבר אבל כל שאינו כפוקה יכול להוציא ראשו בלי פתיחת קבר כלל הלכך אפי' הלכה מבית לבית חיישינן שהוציא ראשו בבית ראשון וכן פי' שם הרמב"ם בהדיא והרע"ב אף שהר"ש פי' שם דהכוונה לענין דפתיחת הקבר מטמא היינו לפי האמת דבתוספתא דאהלות לא הוזכרו דברי ר"י כלל מעיקרא בענין מקשה בב בתים וע"כ דלענין לטמא בפתיחת הקבר איתמר אבל וודאי שאין להוכיח דבר זה מהמשנה וכבר בארתי לעיל דגם הרמב"ם מודה בזה אבל מ"מ דבר זה אמת והא בהא תליא דכל שאינו כפוקה אין שם פתיחת קבר כלל ויכולה לילך מבית לבית וזה שכתבו מן התוספתא דאהלות ומייתי לה בהלוקח בהמה דהיינו מה דפליגי התם ר"מ ור"י אי כפוקה של שתי או של ערב ש"מ דנכונה היא א"כ מוכח דפתיחת הקבר מטמא אפי' לא הוציא ראשו וע"כ דהכא כשלא העגיל וכבר כתבתי בגמרא לשיטת הרמב"ם דאפי' העגיל כפוקה מיירי הכא דאתיא כר' ישמעאל דעובר במעי אשה אינו מטמא בנגיעה דאשר יגע על פני השדה כתיב אבל באוהל מטמא כל שאין מחיצה בין הולד לבית אף שהוא בפנים וכשנפתח הקבר נגלה המת לאויר הבית ואפי' לא יצא מטמא באוהל:

גם מה שכתבו דאתיא כתנא בתוספתא דאין טומאה לולד עד שיצא לאויר העולם תמוה מאוד לכאורה דלמה לא הקשו הני תרי משניות אהדדי וליישב דאתיא הך מתניתין דהכא כי האי תנא כיון שלא הוזכר אותו תנא במשנה בשום מקום ותרי סתמי סתרי אהדדי פשיטא דלא הוי שתקו בגמרא לומר דהך משנה דהכא כי האי תנא דברייתא. ומזה ג"כ ראי' ברורה שלא נתכוונו התוס' להקשות ממשנה דאהלות דידעו דיש לפרש התם כפי' הרמב"ם והרע"ב כנ"ל רק מן התוספתא קשיא להו דשם אי אפשר לפרש כן ועל זה תרצו שפיר דאתיא כאידך תנא דתוספתא דאין פתיחת הקבר מטמא והך משנה דאהלות ג"כ הוא על דרך זה רק להחמיר אמרו דכל שאינו כפוקה אפי' הלכה הבית הראשון טמא. מיהו מה דפשיטא להו לתוס' שיש שם מחלוקת בתוספתא אי פתיחת הקבר מטמא אינו מוכרח לפע"ד למעיין התם עיי"ש וכבר כתבתי בגמרא מה שיש די בענין זה:

בד"ה מי לא עסקינן. וא"ת אמאי לא מדקדק. הנה סוגי' זו דפרק יוצא דופן צריכה ביאור כי יש לתמוה בה הרבה ואחר שנבאר אותה נבוא אל ביאור דברי התוס' בזה והנה שם מבעי' לן מקום נבלת עוף טהור אי בלוע הוי או בית הסתרים הוי וקאמר אביי דבלוע הוי ורבא סובר בית הסתרים