תפארת יעקב על חולין חלק ב רה

ניחא הכל מבואר לפי הנ"ל דהא ליתא דפשיטא דלפירוש הרע"ב והרמב"ם ניחא טפי דג"כ פתיחת הקבר אינו יציאה לפרוזדר ומ"מ אין צריך לאוקמא מתניתין דהכא בלא העגיל דוקא דאפי' העגיל אין פתיחת הקבר מטמא עד שיצא לפרוזדר כמו שבארנו:

איברא הא וודאי יש לתמוה בדברי הרמב"ם ז"ל בהלכותיו פרק כ"ה מהט"מ שכתב שם דברים מתמיהין כל רואיהן דבהלכה ח' כתב דאשה שמת עוברה בתוך מעי' אם ראש הנפל כפוקה כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש נטמא הבית מפני העובר אעפ"י שעדיין לא יצא. מבואר מדבריו דסובר דפתיחת הקבר מטמא אפי' לא יצא הראש והיינו כפי' הר"ש ומה שכתב הרב בעל תויו"ט דהרב בכ"מ שלא העיר בזה מפרש דנראה הראש היינו יצא הראש והך שעדיין לא יצא קאי על העובר והוא תמוה דאי יצא הראש אין צורך שיהא כפוקה דפשיטא דנפל מטמא אפי' אינו כפיקה וכבר בארנו לעיל דלהרמב"ם פתיחת הקבר היינו שלא יצא הראש כלל ואינו מטמא אז כלל עד שיצא לאויר א"כ פשיטא דאפי' אינו כפוקה מטמא ועוד דמה זה שכתב אעפ"י שעדיין לא יצא אטו עד השתא לא שמענו דיציאת הראש הוי כילוד כולו וע"כ דהך נראה הראש היינו שהוא נגלה ונראה ועומד על הפתח ומ"מ סובר דמטמא וא"כ הוא כפירוש הר"ש ממש ובתר הכי בהלכה ט' כתב דין המקשה שיצאה מבית לבית דבית ראשון טמא מספק שמא יצא ראשו בבית ראשון וכתב על זה בד"א כשלא הי' ראש הנפל כפוקה אבל אם הוא כפוקה הבית הראשון טהור שאי נפתח רחמה שם לא היתה יכולה לילך ואם ניטלת באגפיים אפי' העגיל כפוקה הבית הראשון טמא ודברים אלו מבוארין כפי פירושו בפי' המשנה דהך אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפוקה לעני עיכוב ההילוך נאמר דלא כפירוש הר"ש ומה שכתב הרב בעל תויו"ט בזה לפי דרכו מעיקרא מלבד מה שבארנו שכל דבריו תמוהין אין ראוי להשיב על דבריו לומר דהרמב"ם לא הי' ברור לו הפי' ותפס כדברי שניהם אף שהם סותרין זה את זה ישתקע הדבר ולא יאמר. וביותר תימה מה שכתב אח"כ בהלכה י"ב באשה שמת עוברה בתוך מעי' ופשטה החי' את ידה ונגעה בו החי' טמאה שבעה מדבריהם והאשה טהורה עד שיצא הולד וטומאת החי' מדבריהם שמא תגע בו משיצא לפרוזדר מבואר להדיא שאין פתיחת הקבר מטמא רק יציאה לפרוזדר וזהו היפוך ממש ממה שכתב בהלכה ח' הנ"ל דפתיחת הקבר מטמא אפי' לא יצא והוא תמוה מאוד לכאורה:

ומה שנראה לי בישוב דברי הרמב"ם פשוט וברור הוא כך דוודאי מפרש הך דאין לנפלים פתיחת הקבר לענין עיכוב ההילוך הוא וסיומא דמילתא דר"י הוא אבל מ"מ מודה דפתיחת הקבר מטמא אפי' לא יצא וזה מוכח מהך דר"י מעיקרא שאמר שמשנפתח הקבר אין פנאי להלוך ולמה לי' להזכיר פתיחת הקבר כיון דאין לחוש רק שמא יצא הראש בבית ראשון והוי לי' לומר דאי הלכה לא חיישינן שיצא הראש דכל שיצא הראש אין פנאי להלוך ומדזכר פתיחת הקבר ש"מ דחיישינן לפתיחת הקבר אך ה"מ בהעגיל כפוקה אז יש פתיחת הקבר שאי אפשר שיצא בלי פתיחת הקבר אבל אם הוא קטן מאוד אין ביציאתו פתיחת הקבר ואין הפתיחה מטמא שאין זו פתיחה כלל ומעתה כל דבריו מבוארין דמה שכתב בהלכה ח' מיירי בנפתח הרחם ולא יצא הראש רק נראה וכל שהוא כפוקה מטמא בפתיחת הקבר ובתר הכי כתב דאין פתיחת הקבר מעכב ההילוך רק בראש כפוקה אבל פחות מזה אינו מעכב וחיישינן שיצא לחוץ אפי' הלכה ופי' המשנה לשיטתו כך דמעיקרא קאמר דבית הראשון טמא בספק ולא מחלקינן בין העגיל ראש כפוקה או לא לכך נתן טעם דחיישינן שיצא הראש אבל מצד פתיחת הקבר לא הי' מספיק לטמא כשאין הראש כפוקה ובא ר"י ואמר אימתי הבית הראשון טמא בכל אופן רק בניטלת באגפיים דאז בהעגיל כפוקה חיישינן שנפתח הרחם בבית ראשון ובלא העגיל חיישינן שיצא לחוץ אבל אי הלכה לא חיישינן כלל שאי אפשר לילך ומפרש אח"כ דבריו דאי אין הראש כפוקה חיישינן אפי' הלכה שמא יצא לחוץ רק לפי דת"ק אינו מחלק בין אי הראש כפוקה או אינו כפוקה לכך קאמר דזהו רק בניטלת באגפיים והן הן דבריו בהלכות ושווין ממש לפירושו במשנה אמנם מה שאמר אח"כ באשה שמת עוברה בתוך מעי' ופשטה החי' את ידה ונגעה בו דשניהם טהורין מדאורייתא עד שיצא הולד רק החי' טמאה מדברי סופרים שמא תגע בו אחר שיצא לפרוזדור הוא מטעם אחר לפי שאני אומר שלא נחלקו ר"ע ור"י לקמן בעובר במעי אשה אי טמא רק דר"ע דריש מהנוגע במת בנפש אדם דהיינו מת שהוא בנפש אדם ור' ישמעאל דריש מוכי יגע על פני השדה להוציא עובר וזהו הכל רק בנגיעה אבל טומאת אוהל כ"ע מודו דכל שאין מחיצה לפני המת והוא נגלה לאויר האוהל מטמא באוהל דלא אפקי' רחמנא רק מטומאת מגע היכי דליכא אוהל והך מתניתין דהכא ע"כ מיירי דאינן באוהל דאל"כ כיון דגזרינן שמא יוציא ראשו לחוץ א"כ למה לי ופשטה החי' ונגעה בו הא בלי נגיעה נטמאת מכח אוהל וע"כ דמיירי באופן שלא הי' כאן טומאת אוהל א"כ בהא שפיר קי"ל כר' ישמעאל דאינו מטמא במגע את החי' רק מדרבנן ונמצא דברי הרמב"ם ברורים על אופניהם וזה המציין שציין לקמן ברמב"ם דפוסק כר"ע דעובר במעי אשה טמא אינו אמת דרק בטומאת אוהל פסק כן אבל לענין מגע פסק להדיא דאין החי' טמאה רק מדבריהם וכל זה ברור לפע"ד ועמ"ש בתוס' בד"ה עד שיצא:

בגמרא טומאה בלועה מנ"ל וכו'. איכא למידק הא פליגי בה תנאי לקמן דר"ע ס"ל טומאה בלועה טמא דמהאי טעמא קאמר לעיל בעובר במעי בהמה ק"ו כמו שפירשו רש"י ותוס' לעיל ור' ישמעאל סובר דטומאה בלועה טהור ור"ע מייתי לה מקרא ור"י מייתי לה מקרא והיכי קאמר רבה כאן מקרא אחר. ובאמת לא קשיא כלל דמהך קרא דמייתי ר"י לקמן מאשר יגע על פני השדה אין להוכיח רק בטומאה הבאה מצד מיתה דבזה גלי קרא כיון דאמו חי' כל שלא יצא העובר לחוץ חשיב כחי מכח אמו אבל בטומאה בלועה כנבלה וטבעת טמאה שפיר יש לומר דאפי' בלוע מטמא וכמו כן לר"ע דלמד מהך קרא הנוגע במת בנפש אדם דאיזהו מת שהוא בנפש אדם זהו עובר דדוקא בטומאת מת גלי קרא דבכל מקום שהוא אפי' בנפש אדם טמא אבל בטומאה אחרת כגון בלע טבעת טמאה וטהורה או אכל נבלה אינו טמא מהך קרא דוהאוכל מנבלתה והא דפריך לעיל בפשיטות מ"ט דת"ק דאף דפשיטא לו הכא דטומאה בלועה אינה מטמאה מ"מ איכא למימר כמו דמת אדם מטמא במעי אמו ולא איכפת לן בלוע כמו כן עובר במעי בהמה ועוד שהי' אפשר לחלק דדוקא אכל נבלה או בלע טבעת שבא בגוף האדם נתבטל הטומאה לגבי האדם אבל עובר בפני עצמו עומד והוא גוף בפני עצמו ואינו בטל לאמו לכך צריך קרא ואם נפרש מתניתין דלעיל שהוציא ידו כמ"ש התוס' לקמן (דף ע"א) בד"ה וחכמים אתי שפיר טפי אבל עכ"פ משמע דמילתא דרבה דהכא אפי' לר"ע אתיא דוודאי לא הוי כתנאי ואף שנראה מלשון רש"י ותוס' לעיל דר"ע מטמא כל טומאה בלועה הנלפע"ד כתבתי ועמ"ש לקמן בגמרא עוד בזה:

שם שאני התם דלא חזי' לגר תמי' לי הא אמרינן לקמן סוף פרק גיד הנשה דאי אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב שהרי נהנה גרונו בכזית וע"כ כיון דחייב עליו חשבינן לי' שהוא כדרך הנאתו ואכילה גמורה היא א"כ נהי דלאחר לא חזי' דנמאסת היא אבל לדידי' כיון דחייב עלי' ע"כ ראוי' היא לו א"כ מה נפקא מינה אי ראוי' לגר או ראוי' לדידי' ועדיין לא פרחה טומאה ממנה ונראה לי דלא קשיא כלל דהתם מיירי קודם שבא לתוך מעיו רק כשעדיין הוא בגרונו הקיאו ואז ראוי' לדידי' אבל הכא אפי' אי אכל סמוך לשקיעת החמה מ"מ כיון שהי' שהות לכיבוס בגדים ולטבילה ע"כ כבר הוא בפנים או בסוף מקום בית הבליעה ובהא אפי' לעצמו אינה ראוי' שוב לאכילה ולא מחייב עלה כנ"ל ועמ"ש בתוס' בד"ה מי לא עסקינן:

שם הניחא לר"י דאמר אחת זו ואחת זו עד לכלב. פירש"י דקרא דלגר אשר בשעריך צריך לדידי' לסרוחה מעיקרא כגון בחיים אבל כל שהיתה נבלה ראוי' לגר אפי' נסרחה אח"כ לא מהני עד שלא תהא ראוי' לכלב והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ובתוס' בבכורות שם דהא בע"ז מוקמינן פלוגתא דר"מ ור"ש דפליגי אי נ"ט לפגם מותר או אסור דר"מ סובר אסור וקרא בסרוחה מעיקרא ור"ש מתיר דסובר סרוחה מעיקרא לא צריך קרא ור' יוחנן כר"ש ס"ל התם א"כ היכי קאמר בבכורות לר' יוחנן דאתי קרא לסרוחה מעיקרא ותרצו דלענין אכילה סרוחה מעיקרא לא צריך קרא ולענין טומאה צריך קרא עיי"ש ודבריהם דחוקין מאוד דא"כ למה לן לומר בבכורות לר' יוחנן דסרוחה מעיקרא הוי לי' לומר בפשיטות דקרא רק לאכילה בהא בעינן חזי' לגר אבל לענין טומאה בחזי' לכלב סגי:

ומה שנראה לי בישוב קושיא זו בפשיטות הוא דשם בע"ז נחלקו עולא ור' יוחנן דעולא סובר מחלוקת כשהשביח ולבסוף פגם אבל פגום מעיקרא לכ"ע מותר ור"י סובר מחלוקת בפגם מעיקרו ומבעי לן התם אליבא דר"י אי רק בפגם מעיקרא פליגי אבל השבית ואח"כ פגם לכ"ע אסור או בין בזו בין בזו מחלוקת וסלקא בתיקו וכתבו התוס' אף דסלקא בתיקו הכא מ"מ הדר פשטוה לקמן דהשביח ולבסוף פגם לכ"ע אסור עיי"ש. עוד כתבו התוס' שם דלעולא לא פליגי כלל בהך קרא דלגר אשר בשעריך רק בסברא עיי"ש ובאמת אין זה במשמע בגמרא כלל דקאמר בפשיטות דפליגי בראוי' לגר ותיכף מייתי דברי עולא:

אבל לפע"ד נראה ברור דשפיר אתיא בין לעולא בין לר"י