תפארת יעקב על חולין חלק ב רד

שם כולי' לכדרבי אתי פירש"י כאן ולקמן בסוף הסוגי' דלכ"ע אתי בהמה טמאה לגז"ש רק לרבנן דריה"ג נבלת חי' טמאה ג"כ לכדרבי איידי דכתיב טמאה בבהמה דפרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית רק בשביל דבר שנתחדש בה. ואני תמה על פירוש זה דא"כ עיקר הלימוד הוא מנבלת חי' טמאה דהא בהמה טמאה צריך לגז"ש והיכי נקט וכי נבלת בהמה טמאה כיון דלאו מבהמה טמאה נפיק רק מנבלת חי' טמאה והרי נבלת חי' טמאה כתיב מעיקרא ושביק קרא דכתיב קודם ונקט קרא דבתר הכי מאי דלא מוכח מהא כלל ועוד קשה לי שהרי עיקר הלימוד בא ללמוד על חזיר והיכי כתיב קרא נבלת חי' טמאה לטמא עובר והרי חזיר בהמה הוא ולא חי' בשלמא לרנב"י גופי' ניחא דאיהו לא דריש וכל הולך כלל רק לדרשה אחריתי כרבנן דריה"ג ולא חייש כלל דנימא כולי' לכדרבי ושפיר נוכל למילף מנבלת חי' דאין חילוק כלל בין מהלך ארבע למהלך שמנה אבל לר' יצחק דדריש מוכל הולך והתם כתיב מפורש מהלך ארבע דוקא והך קרא לטמא חזיר והיכי נילוף מנבלת חי' ואף דבהמה בכלל חי' בעלמא הכא לא שייך זה כיון דקרא דוכל הולך קפיד מהלך ארבע ממילא חי' דוקא ורק גמל הוי בכלל חי' דהוא ג"כ מהלך ארבע ולא מהלך שמנה ודוחק לומר דנלמד באם אינו ענין לחי' דכבר נשמע מהך דוכל הולך ממילא תנהו ענין למהלך שמנה גם קשה לי מאוד הך קרא דוכל הולך על כפיו לאיזה ענין דייק קרא על כפיו וכן בכל החי' ההולכת על ארבע כיון דבאמת גם חזיר טמא מקרא דנבלת חי' מיהו בהא נראה לי דלולא קרא הוי מטמאינן טהורה ג"כ מהיקשא והיינו דהוי מקשינן טהורה לטמאה דכמו טמאה טמא מוכל הולך כמו כן טהורה וקרא דנבלת חי' כולי' לכדרבי אבל השתא דכתיב מהלך ארבע דוקא ע"כ טהורה טהור וע"כ לא דרשינן היקשא דאי לטהר טמאה מפורש מקרא דוכל הולך דטמא וחזיר ילפינן מקרא דנבלת חי' והך קרא דהולכת על ארבע הכוונה רק למעט טהורה דרוב טמאים מהלכי ארבע רק דס"ד חזיר נמי אימעט לכך כתיב קרא דנבלת חי' וכיון דהקישא ע"כ אי אפשר לא דרשינן כולי' לכדרבי. אבל הנ"ל לכאורה קשיא. לכן נראה לי דלריה"ג לא מוקמינן כלל קרא לכדרבי רק דלולא קרא דוכל הולך הוי מוקמינן מכח היקשא דלעיל כולי' לכדרבי ומשום פרשה שנאמרה ונשנית כדס"ל לרבנן אבל השתא דכתיב וכל הולך דע"כ ליתא הקישא לא מוקמינן כלל קרא לכדרבי רק נבלת בהמה טמאה אתי לטמא חזיר במעי חזירתא ונבלת חי' טמאה משום פרשה שנאמרה ונשנית נשנה הכל משום דבר שנתחדש ונבלת חי' היינו לטמא מהלך ארבע ונבלת בהמה לטמא מהלך שמנה ואין לדקדק מלשון זה דקאמר כולי' לכדרבי דמשמע דלכ"ע מקצת קרא לכדרבי דהא ליתא דכל דאמרינן כדרבי ע"כ כולי' קרא לכדרבי דאל"כ נבלת חי' טמאה למה לי וריה"ג ג"כ הוי דריש כולי' לכדרבי מחמת הקישא דלעיל רק כיון דמוכח מוכל הולך דליתא להיקשא ממילא ניחא לי' למידרש מהך קרא לטמא חזיר וזה ברור לפע"ד:

בתוס' בד"ה חי' טמאה וכו' כלומר שמענו שפיר ומיהו בלא"ה ידעינן וכו'. ולדעתי לק"מ דהתם לא ידעינן מכח ריבוי דכתיב גבי שבת וכל בהמתך מרבינן עוף ולולא דהוי שמענו דחי' בכלל בהמה בעלמא הוי מרבינן חי' ולא עוף רק השתא דחי' בלא"ה בכלל בהמה בכל מקום ע"כ קרא לרבות עוף וממילא נלמד עוף להרבעה. וצריך לומר דבאמת כך כוונת התוס' ולא באו לומר רק דאין הכוונה ללמוד חי' להרבעה דהא ידעינן בלא"ה מג"ש דהא אפי' עוף ידעינן מג"ש רק הכוונה להרבעה לדין הרבעה דמחמת דחי' בכלל בהמה שמענו חידוש בדין הרבעה משא"כ לולא זה לא הוי ידעינן זה והיינו דלא הוי ידעינן דעוף ישנו בהרבעה:

(דף ע"א ע"א) בגמרא בהמה טמאה. הא דנקט בסיפא טמאה קודם לטהורה מה דלא נקט כך ברישא משום דבא למינקט קודם דבר הכולל יותר רק דנקט אחד והיינו רישא טהורה כולל סי' וטומאה והרבעה וטמאה אינו כולל רק הרבעה אבל בסיפא הוי להיפוך דטמאה כולל לכדרבי ויצירה וטהורה רק יצירה בלבד:

שם לסי' פירש"י דה"ה טומאה והרבעה וכו' אבל אני תמה מאחר דעיקר מה שהשיב ר' יונתן לבן עזאי הוא על טומאה והיאך לא זכר בדבריו העיקר ואולי מהך דסי' מוכח הכל כיון דלא כתיב קרא רק על עשה ולא הוזכר למלקות בלא תאכלו דחי' בכלל בהמה ומזה מוכח דכל ששמענו חי' בכלל בהמה ממילא לכל מילי הוי בכלל ומהאי טעמא הוי בכלל לטומאה והרבעה ג"כ:

בתוס' בד"ה ולרבנן וכו' וקשה וכו' ועוד וכו'. דבריהם צ"ע דתיקשי לדידהו ג"כ דהוי לי' למבעי לרבנן הנך קראי למה א ואי יש שום דרשה ממילא לר"י לעיל ג"כ לא קשיא וע"כ דוודאי ידע שיש שום דרשה רק ה"מ בהך דוכל הולך דרק דרשה בעלמא היא אבל הך דנבלת בהמה דהכרח גמור הוא קשיא לי' שפיר ולעיל מקשה לר"י עצמו כמש"ל ומה שתרצו הם ע' מהרש"א ודבריו דחוקין אין להאריך לסתור דבריו וכוונת התוס' פשוט דרבנן לא ס"ל דאיצטרך קרא דבהמה בכלל חי' לטמאה כדרבי ולטהורה ליצירה רק הכל רק לטמאה כרבי דקרא אינו מפורש טהורה וטמאה רק בהמה בכלל חי' ודוק:

במשנה האשה שמת ולדה וכו' ולפי שראיתי מבוכה בכאן בהך משנה דאהלות פ"ז ובדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ה מהלכות טומאת מת וכבר האריך הרב בעל תיו"ט באהלות שם בזה וכל דבריו תמוהין לפע"ד כמו שיתבאר לכן ראיתי להאריך ולברר הכל לנכון:

תנן באהלות פ"ז משנה ד' האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני בוודאי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שהיא ניטלת בגפיים אבל אם היתה מהלכת הראשון טהור שמשנפתח הקבר אין פנאי להלך אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפוקה עכ"ל המשנה וכתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דהבית הראשון טמא בספק שמא נפתח הרחם שם ויצא הולד מת ונטמא הבית ואמר ר"י אימתי חיישינן לזה בזמן שלא היתה יכולה לילך ברגלי' מבית ראשון לבית שני אבל אם הלכה מראשון לשני לא חיישינן שנפתח בבית ראשון שמאז שנפתח הרחם אינה יכולה לילך ואמר אח"כ שזהו דוקא אם העגיל ראש כפוקה אז פתיחת הרחם מעכבת ההליכה אבל בלא העגיל כפוקה אין פתיחת הרחם מעכבת ההילוך והבית הראשון טמא בספק לפי שאנחנו נאמר אולי יצא הולד בבית הראשון ולקטנות ראשו אפשר שהלכה אחר יציאתו ע"כ וכיוצא בזה פי' הרע"ב שם:

[והנה יש לדקדק בפי' זה כפי הנראה לכאורה שאינו ידוע לנו שכבר הי' הולד מת בבית ראשון א"כ יש כאן ספק ספקא גמור שמא לא נפתח הרחם ויצא בבית ראשון ואי נפתח ויצא שמא הי' חי והוא מתהפך ג"כ וצריך לומר משום דמוקמינן לי' בחזקה דהשתא שהוא מת שלא הי' לו חזקת חי מעולם ועוד דברה"י לא מהני ספק ספקא כדתנן במסכת טהרות פ"ו משנה ד' ואין להאריך בזה כי אין כאן מקומו]:

עכ"פ נמצינו למידין לכאורה מתוך פי' הרמב"ם והרע"ב שזה שאמרו אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפוקה לא הוזכר שם לענין לטמא בפתיחת הקבר בלבד אפי' לא היתה שם יציאת ראש כלל רק להיפוך להחמיר בלא העגיל כפוקה דאפי' הלכה מבית לבית הראשון טמא שאין פתיחת הקבר והיציאה מעכבת ההילוך רק כשהראש גדול כפוקה אבל כשאינו כפוקה יכול להיות פתיחת קבר והוצאת הראש ותוכל לילך מבית לבית ולפי פי' זה פשיטא דלא קשיא כלל מהך משנה דהכא דקתני עד שיצא הולד וכן החי' אינה טמאה רק מדרבנן עד שיוציא ראשו חוץ לפרוזדר משום דפתיחת הקבר אינו מטמא כלל כל שלא הוציא ראשו ולא אמרו שם פתיחת הקבר רק למניעת ההילוך וכל שהלכה דנין קולא שלא הוציא ראשו בבית ראשון דאי הוציא לא היתה יכולה לילך שמשנפתח הקבר אינה יכולה לילך ולפי זה מיירי הכא אפי' העגיל ראש כפוקה:

אמנם רבינו שמשון פי' התם דהא דקאמר עד שיעגלו ראש כפוקה היינו דאז מטמא בפתיחת הקבר אפי' לא יצא לחוץ לפי זה הך משנה דהכא כשלא העגיל ראש כפוקה דאל"כ האשה טמאה קודם שיצא הולד בפתיחת הקבר בלבד. עכ"פ מבואר מדבריו דכל שיצא הולד דהיינו שהוציא ראשו לכ"ע טמא אפי' לא העגיל כפוקה:

ומעתה אבאר שכל דברי הרב בעל תוי"ט תמוהין בזה כי מה שכתב שם בד"ה אין לנפלים פי' הרב וכו' וכ"כ הרמב"ם ולדבריהם משנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ מטמא אפי' כשאינו כפוקה ע"כ והוא תמוה דכל שיצא ראשו לחוץ לכ"ע מטמא אפי' אינו כפוקה וליכא מאן דפליג בזה דהא הכא קתני עד שיצא הולד ומוקי לה הר"ש בלא העגיל כפוקה ופשיטא דראש הוי כילוד כולו ונפל מטמא אפי' לא נתקשרו אבריו בגידין גם מה שכתב וצ"ל דפתיחת הקבר הוא כשיצא הולד לחוץ דאלת"ה וכו' וכל דבריו תמוהין דלפי' הרב והרמב"ם פתיחת הקבר היינו וודאי שלא יצא כלל רק עומד נגלה על הפתח ואז אינו מטמא כלל רק כשיצא לחוץ רק דסובר ר' יהודא דלא חיישינן שיצא לחוץ בבית ראשון דאי אפשר שיצא בלי פתיחת קבר וכל שנפתח הקבר אינה יכולה להלך וכיון שהלכה ע"כ לא נפתח הקבר וממילא לא יצא לחוץ ושפיר קאמר בהך דהכא גזירה שמא יוציא ראשו ולא הי' יכול לומר גזירה שמ יפתח הקבר דבזה אינה טמאה עדיין והא דאמר אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגלו כפוקה היינו דבלי עיגול כפוקה אין פתיחת הקבר מעכב ההילוך. גם מה שכתב דלפי' ר"ש