תפארת יעקב על חולין חלק ב רב

אי אפשר שיהא מטמא מעיקרא כנבלה ואח"כ יהא מותר באכילה וע"כ כשיצא אח"כ לאויר וס"ד דאיגלאי מילתא למפרע דלא הי' כאן מחיצה בעולם והוי נבלה למפרע כמו שאמרו לענין אבר היוצא דאי נהרגה האם אפי' האבר מותר בשחיטת עצמו והיינו דאיגלאי מילתא דלא הי' כאן מחיצה לעולם והכי נמי לענין טומאת נבלה וממילא בהוציא ואח"כ נולד מטמא למפרע רק בהושיט טהור דהוי טומאה בלועה ואהא תרצו התוס' דמשום דר"ע מטמא עובר במעי אמו א"כ לולא ק"ו הי' מטמא באמת בפנים ג"כ כל שנולד אח"כ דאיגלאי מילתא דלא הי' כאן מחיצה לעולם לכך איצטריך ק"ו דבהא מודה דמק"ו דנין דע"כ כחי גמור חשבינן לי' בעודו במעי אמו בלי שחיטה דאי קודם שחיטה הי' חשיב כמת לא הוי מהניא לי' שחיטה וע"כ דקודם שחיטה חשיב כחי וכיון דחשיב כחי ממילא כ"ש דמציל עליו שלא יהא נבלה ולא שייך לענין זה איגלאי מילתא למפרע ולפי זה ממילא אפי' הוציא אינו מטמא מחיים דכל שהעובר שבפנים כחי אף האבר שיצא חשיב מקצת חי שלא יהא נבלה דאי מחיים נבלה לא הוי מטהרי רבנן בשחיטה דלענין זה לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע כדמוכח מק"ו דר"ח כללו של דבר שכל דברי התוס' בד"ה גזירה ובד"ה וחכמים לקמן (דף ע"ב) הם לפי המסקנא דמתרץ ר"ח ק"ו אבל מעיקרא אין מקום לכל דבריהם כלל ושאני היכי שנשחט מהיכי שנולד אח"כ והוא מת הוי נבלה למפרע ואתי שפיר בפשיטות קושית התוס' ותירוצם:

מיהו בעיקר מה שכתבתי דמשמע להו לתוס' דהכא כר"ע אתיא דלר' ישמעאל מאי אירי' הושיט אפי' הוציא טהור וכפי תירוץ הב' לקמן (דף ע"ב) בד"ה וחכמים דנקט הושיט משום טמאה דבהוציא טמא ולר' ישמעאל לעולם טהור ועוד דלולא הק"ו הוי אמרינן הושיט דוקא כמ"ש מקודם ולר' ישמעאל אפי' הוציא טהור וע"כ כר"ע א"כ אפי' הושיט טמא לכך צריך ק"ו ואז באמת לכ"ע אפי' הוציא טהור אבל לדעתי צ"ע דאף דר' ישמעאל דריש מעל פני השדה דאין מת מטמא אפי' הוציא אבר עד שיולד אבל היינו דוקא במת מכח קרא דעל פני השדה אבל בבהמה כיון דהוציא אבר ולאו טומאה בלועה היא שפיר מודה ר"י דטמא א"כ שפיר יש לומר דאתיא כר' ישמעאל והושיט טהור דהוי טומאה בלועה והוציא טמא:

לכן נראה לי דאין כוונתם התוס' דהמקשה הי' סובר דע"כ כר"ע אתיא רק כך כוונתם משום דר"ע מטמא עובר במעי אשה א"כ נהי דר' ישמעאל פליג עלי' היינו לפי שאינו על פני השדה אבל מודה עכ"פ דאינו חשיב כחי רק לפי שהוא בלועה אינה מטמאה אבל מודה דטומאה הוא וממילא אף דשם מטהר אפי' הוציא משום דגוף המת אינו על פני השדה אבל הכא דלא כתיב על פני השדה הי' ר' ישמעאל ג"כ מודה דמטמא ואפילו אי טומאה בלועה בעלמא אינה מטמאה ואפי' מה שכבר הי' טמא עכ"פ בהוציא טמא אפי' לר' ישמעאל] לכך איצטרך ק"ו דבהא מודה ר"ע דלא נבלה היא כלל וחשיב כחי ואינו מטמא בעובר רק בהוציא מקרא דבנפש אדם אבל בבהמה טהור אפי' הוציא לכ"ע וכ"ש לר' ישמעאל ודוק היטב. מיהו כבר כתבתי בגמרא דקושית הש"ס בפשיטות דאי אפשר לומר מכח טומאה בלועה דהיכי שייך לומר בין בבהמה טמאה בין בבהמה טהורה ומאי הפרש לענין בלוע בין טהורה לטמאה וע"כ דמטעם אחר מטהר עד שיש רבותא אפי' בטמאה:

בא"ד א"נ משום דהי' לנו לטמאות מוכל הולך על כפיו אפי' קלוט במעי קלוטה וכו'. לפי מה שפרשתי דברי התוס' בתירוץ ראשון דהכוונה דמשמע לי' למקשה דאתיא כר"ע דלר' ישמעאל אפי' בטמאה טהור אפי' הוציא א"כ יש לומר דלכך כתבו אי נמי לפי תירוץ ראשון לקמן בד"ה וחכמים דאפי' בטמאה טהור אפי' הוציא רק לרבותא דריה"ג נקט הושיט א"כ שפיר יש לומר דאתיא כר' ישמעאל ובאמת אפי' הוציא טהור רק דנקט לרבותא דריה"ג לכך כתבו עוד לתרץ דאפי' בטהורה ס"ד לטמא מוכל הולך. ולפי מה שפרשתי דכוונת התוס' דס"ד בלי ק"ו דאפי' לר' ישמעאל הכא טמא דלא כתיב על פני השדה הוי הך אי נמי בפשיטות דאפי' אי ר"י פליג בכל טומאה בלועה אבל כאן ס"ד לטמאות מוכל הולך. מיהו קשה הא ת"ק ע"כ לית לי' הך וכל הולך דהא מטהר אפי' טמאה מהיקשא דוכי ימות וצריך לומר דלולא הק"ו הוי דרשינן ההיקש להיפוך מה טמאה עוברה טמא מוכל הולך אף טהורה עוברה טמא כל שהולך על כפיו כגון קלוט בן קלוטה דלא נימא דעיקר הקפידא במין ההולך על כפיו קמש"ל היקשא דאפי' טהורה ההולכת על כפיו טמא העובר קמש"ל ק"ו וע"כ ההיקש בהיפוך וקרא דוכל הולך לדרשא אחריתא וכבר כתבתי בגמרא שיש סיוע לתירוץ זה מלשון הש"ס להכי אהני ק"ו דר"ח עיי"ש:

בד"ה קלוט במעי פרה ליטמא. הוי מצוי לישנוי' דלהכי אהני ק"ו דר"ח אלא דעדיפא משני. כבר כתבתי בגמרא דדברי התוס' הללו צ"ע דלא שייך עדיפא משני בהא דיש להקשות עדיין קלוט בן קלוטה וכיון דעיקר הקושיא מעיקרא על טהורה וכבר ישבה ר"ח מק"ו ומאיזה צד חוזר להקשות על טהורה וכבר כתבתי שם לפרש הסוגי' על נכון ולק"מ עיי"ש:

בד"ה קלוט במעי קלוטה. וא"ת ומאי פריך וכו'. ולדעתי לא קשיא ולא מידי דהא שם פריך בתר הכי אלא מעתה שפן שפן חזיר חזיר מא"ל ומשני דלא נשנו במשנה תורה אלא מפני השסועה והעופות מפני הראה ופריך גמל גמל נמי נימא כן ומשני כל היכי דאיכא למידרש דרשינן א"כ אין הכרח דר"י הגלילי סובר לטמא קלוט בן פרה רק דסובר בהיפוך מהך קרא טמא הוא הוא טמא ואין גמל בן פרה טמא וממילא ליכא למידרש כלל מהך דגמל גמל רק הוי כמו שפן שפן חזיר חזיר רק ר"ש דלא דריש הוא טמא ממילא אית לי' למידרש גמל גמל. מיהו יש להקשות בלא"ה נהי דליכא הוכחה דסובר ריה"ג כר"ש אבל מ"מ מאי פריך מנא לי' דלא מטמא ריה"ג קלוט וממילא הוי בכלל בטמאה טמא. ואולי באמת כך כוונת התוס' ולא הביאו ראי' משם רק כיון דחזינן בס"ד ע"כ ריה"ג כר"ש ס"ל א"כ נהי דלפי המסקנא אין הכרח אבל עכ"פ הא יש לומר דריה"ג אף לפי המסקנא כר"ש ס"ל כדס"ד מעיקרא ואף דלא מצינו חולק רק ר"ש מ"מ הרי בס"ד ע"כ גם ריה"ג הכי ס"ל. ובהכי ניחא לי מה שיש לדקדק בתוס' דמאי קשיא להו כאן הא מעיקרא בד"ה מאי טעמא כתבו בתירוץ השני דאפי' לרבנן הי' לנו לטמאות קלוט בן קלוטה מקרא דוכל הולך לולא הק"ו והשתא נהי דריה"ג כר"ש ס"ל מ"מ לת"ק ג"כ תיקשי קלוט בן קלוטה ליטמא מוכל הולך. ולהנ"ל ניחא דוודאי יש לתמוה בדברי התוס' לעיל היכי ס"ד לטמאות לרבנן קלוט בן קלוטה הא אינהו דרשי היקשא דאפי' טמאה גמורה אין עוברה טמא וכ"ש קלוט בן קלוטה וע"כ דלא דרשי וכל הולך כלל דהא ס"ל בטומאה ג"כ טהור. ובאמת דברי התוס' נכונים כמש"ל דוודאי הוי דרשי רבנן וכל הולך לולא הך הקישא וא"כ לולא הק"ו היינו יכולין לדרוש הכל וכל הולך לטמאות עיבר בטמאה וס"ד רק במינו הולך על כפיו קמש"ל הקישא להיפוך להקיש טהורה לטמאה מה טמאה עוברה טמא מוכל הולך אף טהורה שאין פרסותי' סדוקות עוברה טמא ואף דמהלך שמנה אי אפשר להקיש דהא קרא וכל הולך על כפיו כתיב אבל טהורה מהלך ארבע כטמאה עוברה טמא לכך צריך ק"ו דע"כ בטהורה לעולם טהור א"כ כוונת הכתוב להקיש בהיפוך טמאה לטהורה דאפי' טמאה עוברה טהור א"כ ע"כ וכל הולך לדרשא אחריתא והשתא הכא אפי' לת"ק כאן ליכא לאקשויי דכמו דריה"ג ע"כ כר"ש ס"ל בס"ד דבכורות אף דלא מצינו רק ר"ש בברייתא התם א"כ יש לומר דהך ת"ק דהכא ג"כ כר"ש סובר דקלוט טמא כר"ש א"כ כיון דדריש הקישא ע"כ בין בטמאה בין בטהורה טהור דאי ס"ד למידרש מוכל הולך לטמאות בטמאה והקישא לטמאות עובר קלוט במעי קלוטה דהא הא נמי טמא וקרא אשר הוא לכם אכלה כתיב דמקיש טהור לאכילה וטמא לאכילה וע"כ דהך וכל הולך לדרשא אחריתא ומקשינן טמאה לטהורה גמורה דעוברה טהור וריה"ג דלא דריש הקישא כלל ממילא דריש מוכל הולך לטמא בטמאה וה"ה בקלוט בן קלוטה דג"כ טמא רק במהלך שמנה דטהור עובר טהור ובין לת"ק בין לריה"ג לא קשיא ועמ"ש בסמוך דבזה מובן היטב מה שתרצו התוס' בזה דבלא"ה אין הבנה לכאורה לדבריהם:

בא"ד וי"ל דניחא לי' ליישב מילתא דר"י דהכא אפי' למאן דשרי קלוט. דבריהם צריכין ביאור דהרי קושיתם היתה מאי פריך ותירוצם הוא דהתרצן ניחא לי' ליישב אפי' למאן דשרי מיהו בהא יש לומר דכוונתם דהמקשה ניחא לי' שיתיישבו דברי ריה"ג אפי' למאן דשרי קלוט ולכך שואל היאך יתיישבו אבל מ"מ עדיין יש לתמוה כיון דריה"ג באמת כמאן דאסר קלוט ס"ל א"כ למה ניחא לי' ליישב דברי ר"י למאן דשרי דהא מאן דשרי מצי סבר כת"ק דריה"ג ונהי דכתבתי מקודם שאין הכרח דריה"ג כר"ש ס"ל לפי המסקנא דבכורות מ"מ מאיזה צד נצטרך להדר אחר ישוב שיהא מאן דשרי קלוט כריה"ג דהא מצי סבר כרבנן. לכן נראה לי דכוונת התוס' כך דהמקשה רוצה שיתיישבו דברי ריה"ג למאן דשרי קלוט דאי ס"ד דמאן דשרי לא מצי סבר כריה"ג א"כ יהא דעת שלישית דלא כת"ק ולא כריה"ג דלת"ק נמי לא אתי שפיר דהא הא דת"ק לא דריש מוכל הולך הוא משום דדרשי היקשא ולמאן דשרי קלוט שפיר יש לנו לדרוש וכל הולך לטמאות עובר בטמאה והיקשא הוא להקיש טהורה מהלכת ארבע שיש בה עובר מהלך ארבע לטמאה כמו טמאה טמא מוכל הולך כמו כן טהורה והא דכתיב על כפיו היינו למעט טהורה מהלכת שמנה אבל קלוט בן קלוטה טמא ונהי דלת"ק דהכא ל"ק דיכול לסבור קלוט בן קלוטה טמא וקרא אשר היא לכם לאכלה כתיב אבל למאן דשרי קלוט קשיא וע"כ נ"ל ק"ו כנ"ל: