תפארת יעקב על חולין חלק ב רא

שמא לכך מוקי לה להיפוך לטהר טמאה כטהורה אבל לריה"ג אתי שפיר בלא"ה כנ"ל:

שם אלא מעתה קלוט במעי פרה וכו' עד להכי אהני ק"ו דר"ח. בזה יש לדקדק הרבה חדא מה שהקשו התוס' דהוי לי' לומר מכח ק"ו ומה שכתבו התוס' דעדיפא משני לא ידעתי היכי הוי עדיפא מה שיש להקשות על זה קלוט במעי קלוטה ומכח ק"ו מיושב הכל ועוד כיון שכבר זכר ק"ו דר"ח מה ס"ד להקשות על טהורה שהרי כבר נתן טעם על טהורה ורק על טמאה דנין ולמה חוזר להקשות על טהורה גם יש לדקדק דהוי לי' להקשות תיכף קלוט בן קלוטה ליטמא דעכשיו חוזר להקשות דטהורה תטמא והקשה על קלוט ותירץ לו משום דהאם מהלך שמנה הוי לי' להקשות תיכף מבן קלוטה ולמה הפסיק בקושי אחרת בהיפוך פרה במעי גמל לא ליטמא וקושיא זו הוי לי' להסמיך לקושית רב אחדבוי בר אמי חזיר במעי חזירתא לא ליטמא גם יש לדקדק דפריך קלוט במעי קלוטה דכיון דכבר חידש מוכל הולך אפי' פרה במעי גמל א"כ אפי' פרה במעי קלוטה ליטמא מוכל הולך גם אינו מובן כלל הך ריבוי דוכל הולך דהיכי שייך שיסתור הכתוב עצמו שיאמר הולך על כפיו דהוא מהלך ארבע ויאמר וכל אפי' מהלך שמנה:

לכן נראה לי בישוב דברים אלו דעיקר הקושיא דס"ד כיון דכתיב וכל הולך על כפיו הרי מפורש דכל שהוא מהלך ארבע טמא כנבלה כמת במעי אמו א"כ ממילא אי אפשר לדון ק"ו כלל שלא התירה תורה כלל לשחוט נבלה והך כל בבהמה תאכלו דמתירין אפי' מת היינו במהלך שמנה ולא במהלך ארבע כיון דגלי קרא דכל מהלך ארבע במעי אמו מת מטמא כנבלה [ואדרבא כיון דלא ס"ד השתא דוכל אתי לרבות פרה במעי גמל ממילא כולל אפי' קלוט במעי פרה] ואהא משני דבעינן מהלך ארבע במהלך ארבע והשתא שאי הוי מקשה השתא קלוט בן קלוטה לא הי' יכול לתרץ כלל ק"ו מטעם הנ"ל ולכך מקשה מעיקרא על פרה במעי גמל דלא ליטמא והוצרך לתרץ דוכל הולך לרבות מהלך שמנה והיינו דרבי קרא כל שבמינו מהלך ארבע הוא טמא במעי אמו אפי' הוא מהלך שמנה במקרה ועכשיו חוזר להקשות על קלוט בן קלוטה והיינו דס"ד נהי דרבי קרא במינו ג"כ אפי' אינו מהלך ארבע במקרה אבל מי שהוא לפנינו אפי' במקרה מהלך ארבע במהלך ארבע ג"כ טמא ומנא לן לטהר ואהא משני כיון דחזינן דקפיד קרא על שבמינו מהלך ארבע ממילא אין לנו לטמא במקרה מהלך ארבע אף שהוא טהור מכח ק"ו ולא שייך לומר דנימא באמת דזה לא ניתר בשחיטת אמו דהא ליתא כיון דכתיב כל בבהמה תאכלו הרי הכל בכלל היתר ומהך קרא דכאן ליכא כללא ואדרבא קרא קפיד כל שבמינו טמא ממילא אמרינן דדוקא כל שבמינו מהלך ארבע טמא ומרבה אפי' מי שהוא במקרה מהלך שמנה אבל כל שבמינו מהלך שמנה טהור וזה ברור לפע"ד והשתא ניחא דלא פריך רק על קלוט בן קלוטה דמהלך שמנה פשיטא דלא קשיא כלל דאף דאיתרבי מהלך שמנה מוכל הולך היינו שבמינו מהלך ארבע הוא אבל פרה במעי קלוטה דבמינו מהלך שמנה והיא מהלכת שמנה לא איתרבי כלל כנ"ל:

שם להכי אהני ק"ו דר"ח. הלשון קשה קצת דמשמע דאין תועלת בק"ו רק לזה והנה לריה"ג וודאי אין צריך ק"ו רק לזה דטהורה בעלמא בלא"ה טהור מקרא דוכל הולך על כפיו דרק מהלך ארבע במהלך ארבע טימא הכתוב ולא מהלך שמנה ולא איצטריך ק"ו רק לענין קלוט בן קלוטה שלא נוכל לטמאות מוכל הולך על כפיו אבל ר"ח דנקט ק"ו לרבנן צריך ק"ו על טהורה דעלמא. ונראה לי דמזה יש ראי' דעיקר כוונת ר"ח דלא קאמר מכח טומאה בלועה הוא משום דלולא הק"ו היינו למידין מוכל הולך על כפיו לטמאות הקמאה עכ"פ והשתא הוי ממילא ההיקש להיפך כמו בטמאה טמא כך בטהורה טמא והיינו במהלך ארבע במהלך ארבע דלא נימא רק מהלך ארבע במינו קפיד קרא דהוא טמא אבל קלוט בן קלוטה לא קמש"ל היקשא טהורה לטמאה דקלוט בן קלוטה ג"כ טמא לכך מייתי מק"ו דטהורה ע"כ אפי' מהלך ארבע טהור א"כ ע"כ ההיקש לטהר אפי' בטמאה וקרא דוכל הולך לאו לעובר במעי אמו אתי והיינו דקאמר להכי אהני ק"ו דר"ח דכל עיקר הק"ו אין בו תועלת רק לזה נתכוון לטהר קלוט בן קלוטה כנ"ל:

שם מתקיף לה וכו' חזיר במעי חזירתא דלא ליטמא. יש לדקדק הא חזיר במעי גמל בוודאי לא קשיא דלא יגרע מפרה במעי גמל דכבר נלמד מוכל הולך א"כ כמו דדרשינן הולך וכל הולך לרבות מהלך שמנה במהלך ארבע כמו כן נדרוש בחי' בכל החי' אפי' במהלך שמנה וא"כ חזיר במעי חזירתא ג"כ טמא ומ"ש וכל הולך ובכל החי' ונראה לי דמזה ראי' למה שכתבתי לעיל דוודאי אא"ל כיון דכתיב קרא וכל הולך על כפיו אי אפשר לדרוש ולסתור קרא לגמרי דלא בעינן מהלך ארבע כלל רק הכוונה דמרבינן פרה במעי גמל משום דמינא דמהלך ארבע הוא ואתי קרא לרבות כל שבמינו מהלך ארבע אפי' הוא דרך מקרה מהלך שמנה ג"כ מטמא והשתא שפיר מקשה חזיר במעי חזירתא לא ליטמי דמהלך שמנה במהלך שמנה במינו הוא ואי אפשר לרבות אותו לא מוכל הולך ולא מבכל החי' כנ"ל:

בתוס' בד"ה מ"ט דת"ק. וא"ת מאי קבעי והא טומאה בלועה היא ולא מטמא וכו'. לכאורה קשה דהא לקמן (דף ע"ב) בד"ה וחכמים כתבו דהך הושיט דהכא לאו דוקא אפי' הוציא ידו ולרבותא דריה"ג נקט הושיט או לרבנן בבהמה טמאה אבל טהורה אפי' הוציא דהא חכמים מטהרין את האבר בשחיטה ואי מעיקרא נבלה לא הי' מועיל שחיטה א"כ בהוציא שפיר מקשה מ"ט דת"ק וצ"ל דהתוס' לשיטתם לקמן (דף ע"ב) בד"ה גזירה דאפי' הוציא סובר ר' ישמעאל דטומאה בלועה הוי עד שיולד ובהכי ניחא טפי מה שתרצו משום דר"ע מטמא לקמן עובר במעי אמו דתינח ר"ח דנתן טעם מק"ו דקאמר אפי' לר"ע אבל קושית התוס' על המקשה מ"ט דת"ק ועל זה לא שייך לומר דמשום ר"ע שואל כן דמנא לן דכר"ע אתיא ולהנ"ל ניחא דלעיל בד"ה וחכמים כתבו ב' תירוצים דלרבותא דריה"ג נקט הושיט ולתירוץ זה לת"ק אפי' בטמאה הושיט לאו דוקא ותירוץ הב' דלת"ק נמי נקט הושיט מכח טמאה דלענין זה לא מקשינן לטהורה עיי"ש והשתא תירוץ ראשון בכאן הוי כפי תירוץ הב' לקמן דהושיט נקט משום בהמה טמאה א"כ ע"כ לא ס"ל כר' ישמעאל דלר' ישמעאל לא הי' נקט הושיט דאפי הוציא ידו ונגע בחוץ הוי טומאה בלועה עד שיולד ואפי' בבהמה טמאה ומדנקט הושיט ש"מ כר"ע אתיא א"כ שפיר קשיא לי' בטהורה אמאי טהור אפי' הוציא דהא חכמים מטהרין לקמן בשחיטה אבר היוצא. והא דמקשה אשכחן טהורה טמאה מנ"ל משום דס"ד לטמאות מוכל הולך דבטמאה ס"ל לתוס' גם בתירוץ ראשון דס"ד לטמאות מוכל הולך רק בטהורה לא ס"ד והדר כתבו דאפי' בטהורה ס"ד לטמאות מוכל הולך דהיינו קלוט בן קלוטה. מיהו אכתי קשיא לי על דברי התוס' כיון דעיקר הקושיא לפי דת"ק מטהר בטהורה אפי' הוציא ידו א"כ היכי מתרץ ר"ח ק"ו הא בהוציא ליכא ק"ו כלל דאין שחיטת האם מועיל כלל להתיר אבר היוצא באכילה ואפי' בעובר חי כ"ש במת והרב מהר"ם מלובלין הקשה על תירוץ התוס' דהקושיא לר"ע הא ר"ע אינו מטמא רק בהוציא וכבר כתבו התוס' בד"ה כרכתו דהכא ע"כ בלא הוציא עיי"ש ולא דק כלל דוודאי שפיר כתבו התוס' לעיל דהך הושיט דנקט לרבותא דריה"ג או מחמת טמאה לרבנן (כפי ב' התירוצים שכתבו לקמן (דף ע"ב) בד"ה וחכמים] ע"כ בלא הוציא דאי הוציא טמא בטמאה לרבנן גם אין כאן רבותא לריה"ג אבל הא וודאי דבטהורה הושיט לאו דוקא דהא מטהרי רבנן אבר בשחיטה כמ"ש התוס' להדיא לקמן (דף ע"ב) בד"ה וחכמים ושפיר מקשה לר"ע למה יהא טהור ואי בהוציא באמת טמא למה מטהרי רבנן אבר שמטמא כנבלה בשחיטה וזה ברור אבל הנ"ל לכאורה קשיא כיון דהקושיא בהוציא ליכא ק"ו כלל:

לכן נראה לי דמה שכתבו התוס' לקמן דפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע רק בהוציא היינו דוקא לפי האמת דדנין הכא ק"ו דעובר במעי אמו חשיב כחי ואפי' טמאה הקיש הכתוב לטהורה דבעודו במעי אמו חשיב כחי הילכך אינו מטמא רק בהוציא תדע דאל"כ תיקשי באמת מאיזה צד נחלק לר"ע בין הוציא ללא הוציא בשלמא לר' ישמעאל איכא טעמא דדריש מעל פני השדה לכן לא גזרינן רק שמא יוציא ראשו אבל אבר אחר לא כיון שאין גוף המת על פני השדה אבל ר"ע כיון דלא דריש על פני השדה רק לרבות גולל ודופק ואדרבא דריש מהנוגע במת בנפש אדם איזהו מת שהוא בנפש אדם זהו עובר במעי אמו א"כ למה לא יטמא בלא הוציא רק כוונת התוס' לקמן כיון דבטהורה דמותר בשחיטה ע"כ הוי מעיקרא כחי גמור כפי ק"ו דר"ח וכן טמאה גלי קרא בהיקש לטהורה דהוי כחי ממילא באדם נמי אינו מטמא בפנים דלא מיקרי מת כלל רק בהוציא ידו דאז אין שחיטה מטהרת ובטמאה נמי טמא הנוגע בחוץ לכך באדם נמי טמא ואפי' לפי מה שכתבו התוס' בד"ה וחכמים בחד תירוץ דאפי' במה שבחוץ הוקש לטהורה מ"מ בהא אהני קרא הנוגע במת בנפש אדם דבאדם נקרא האבר שיצא מת אף שגוף המת בנפש אדם והשתא יפה הקשו התוס' כאן דמאי קבעי מ"ט כיון דלא ידע מק"ו דר"ח ממילא יפרש מתניתין דהושיט דוקא לפי שהיא טומאה בלועה אבל הוציא באמת טמא והא דמטהרי רבנן לקמן אבר היוצא בשחיטה היינו דבשחיטה איגלאי מילתא דבהמה הוי מחיצה לעובר להתיר באכילה ואבר מידי נבלה אבל הכא דלא נשחטה הבהמה כלל דאי נשחטה בעוד העובר במעי' פשיטא דלא הוי ס"ד לטמא הולד דהא כל בבהמה תאכלו כתיב וליכא למ"ד שלא יהא ולד ניתר בשחיטת אמו אפי' מת ואדרבא במת אפי' ר"מ מודה א"כ