תפארת יעקב על חולין חלק ב ר

לקמן והא גופא קשיא למה יהא טהור מעיקרא עד שיהא נטהר בשחיטה כיון דלאו בלוע הוא אבל על ר"ח דאיהו סובר לקמן מחלוקת בעובר חי אבל בעובר מת לכ"ע שחיטה עושה ניפול ואין השחיטה מטהרת לאבר היוצא אפי' לרבנן א"כ שפיר יש לומר הושיט דוקא מטהרי רבנן לפי שהיא טומאה בלועה אבל בהוציא ידו טמא מחיים ג"כ ועוד דאי ס"ד דבא לומר אפי' הוציא ידו הא בהא ליכא ק"ו כלל שאין אמו מועלת כלל להתיר האבר היוצא באכילה וע"כ דבפנים קאי א"כ מה צורך לומר ק"ו הא בלא"ה טומאה בלועה היא לזה פירש"י דוודאי הוי מצי ר"ח לשיטתו לומר מכח טומאה בלועה רק דבא לומר אפי' לר"ע דמטמאה טומאה בלועה מ"מ הכא טהור מק"ו. והא לא קשיא אי על בפנים קאי למה לי ק"ו הא בלא"ה כיון דלכ"ע מותר בשחיטת אמו מקרא כל בבהמה תאכלו א"כ ע"כ מעיקרא לאו נבלה היא. הא ליתא דע"כ לא כתבו התוס' לקמן בד"ה וחכמים רק בשחט אותה באמת דשחיטה מטהרת אבר היוצא לרבנן ע"כ גם מעיקרא לאו נבלה היא ואפי' נגע מעיקרא ואח"כ שחטה אינו טמא הנוגע בחיים קודם שחיטה אבל כאן מיירי בלא שחטה כלל רק אחר שנגע בו נולד וס"ד דאיגלאי מילתא למפרע שלא הי' כאן מחיצה כלל והוי נבלה למפרע וטמא הנוגע ואהא קאמר ר"ח ק"ו דמ"מ כיון דיכול לשחטה להתיר באכילה ע"כ מה שאמו חי' חשיב העובר כחי דאל"כ פשיטא דלא הוי גלי קרא להתיר בשחיטה גוף מת וע"כ דסברא היא דחיות האם מועיל לולד שיהא כחי לענין להתיר בשחיטה וכ"ש דמועיל חיות האם לעובר שבגופה שלא יטמא כנבלה דלמנוע טומאת נבלה סגי בחיות מועט כמש"ל ואין להקשות תיקשי לרבה דסובר בעובר מת ג"כ מטהרי רבנן לאבר היוצא בשחיטה וקשה למה הא מחיים ליכא ק"ו שהרי אין שחיטת אמו מטהרת לאבר היוצא לאכילה הא ליתא דנהי דק"ו ליכא אבל סברא שוה איכא לטהרו דכיון דמועיל לעובר שבפנים להתירו באכילה ש"מ דבעודו במעי אמו חשיב כחי גמור א"כ נהי דאבר לא חשיב כעובר להיות ניתר באכילה אבל מ"מ מידי נבלה טהור כמו בעובר חי דג"כ אין האבר ניתר באכילה מ"מ מידי נבלה טהור וה"ה מת כיון דבמעי אמו חשיב כחי ממילא הוי האבר כאבר המדולדל דטהור מידי נבלה עכ"פ רק ק"ו ליכא ור"ח נקט ק"ו לפי שיטתו בפנים אפי' לר"ע:

ולפי זה נראה לי פשוט דאפילו לר"ח לקמן דסובר מחלוקת בעובר חי אבל מת לכ"ע אין שחיטה מטהרת האבר היינו דוקא בשחיטה כמו שאמר להדיא דשחיטה עושה ניפול דבשעת שחיטה שאינה מועלת לאבר אז נעשה האבר כנפל ומטמא כנבלה אבל מעיקרא שהיתה הבהמה בחיים גמור ומועיל החיות לעובר שבה שיהא חשיב כחי גמור ממילא האבר אינו מטמא כנבלה דנהי דק"ו ליכא אבל מ"מ מצד הסברא שוה ראוי שתציל על האבר רק זהו לפי מה שחידש הק"ו דהעובר חשיב כחי אבל לולא זה שפיר הי' יכול לומר דמה שבחוץ באמת מטמא מחיים והושיט דוקא טהור ומכח טומאה בלועה רק דבא לומר אפי' לר"ע ונקט ק"ו על מה שבפנים וממילא מה שבחוץ ג"כ טהור ולדידי' ג"כ הושיט לאו דוקא כמ"ש התוס' לקמן בד"ה וחכמים והמקשה דלא ידע כלל הך סברא דהעובר בחי' הבהמה חשיב כחי ממילא מקשה לרבה מ"ט דרבנן דמטהרי אפי' בחוץ דלא הוי בלוע למה לא יהא טמא כנבלה וממילא לא יועיל שחיטה ג"כ לטהרו כיון שכבר הי' טמא ועוד אפי' אי נטהרנו בשחיטה היינו דאיגלאי מילתא למפרע דהי' מחיצת אמו מחיצה אבל בנולד איגלאי מילתא דמעיקרא נבלה הוי וכיון דבלא ס"ד ק"ו דר"ח הוי ס"ד דבהא נמי אמרינן איגלאי מילתא למפרע אבל ר"ח חידש דלענין זה לא שייך לומר כן כיון דע"כ קודם שחיטה חשיב כחי ודו"ק ור"ח לפי שיטתו הי' יכול לומר דבאמת טמא בחוץ והושיט דוקא רק דבא לומר אפי' לר"ע ואפי' בפנים ראוי לטמא רק דאיכא ק"ו וממילא אפי' בחוץ טהור מכח סברא שוה כנ"ל ודוק היטב ועמ"ש לקמן בתוס' בד"ה וחכמים בזה ועמ"ש ג"כ כאן בתוס' בד"ה מאי טעמא:

[אמנם אף שהדברים הנ"ל ברורים ונכונים בכוונת רש"י ז"ל מ"מ אומר עוד בפשיטות בכוונת רש"י הנ"ל והוא דעל המקשה דמשני מאי טעמא דת"ק לא קשיא לי' כלל דוודאי יפה הקשה במה נפשך דאי טומאה בלועה אינה מטמאה מה זה שאמר בין בבהמה טמאה בין בטהורה דמה ס"ד שיש הפרש לענין טומאה בלועה בין טמאה לטהורה ושניהם שווין ממש והרי באשה ג"כ הוי טומאה בלועה ואינה מטמאה וכן בשתי טבעות לקמן ואי טומאה בלועה מטמאה למה כאן טהור אבל לר"ח דקאמר ק"ו משמע לכאורה דבאמת סובר דמתניתין ס"ל טומאה בלועה מטמא ולכך נקט בין בטמאה בין בטהורה אף דבטמאה ליכא ק"ו מכח היקש כדבסמוך ואהא קשיא לי' לרש"י דלקמן שקלינן וטרינן אי טומאה בלועה מטמאה ורבה מייתי מנבלה דלא מטמאה ולמה לא מייתינן עלה מהך משנה דמוכח מינה דמטמאה ועל זה כתב דהכוונה דתנא בא לומר אפי' לר"ע והיינו דבא לומר מילתא פסיקתא לכ"ע אפי' לר"ע אבל אין להכריח ממשנה זו דסובר כר"ע וכן בהך משנה דלקמן באשה משני לקמן דאליבא דכ"ע הוא אפי' לר' ישמעאל והתנא נקט מילתא פסיקתא כאן בבהמה ולקמן באשה אליבא דכ"ע רק לקמן דצריך לחדש גזירה מייתי ומתרץ אפי' לר' ישמעאל משום גזירה אבל מהך משנה לא מייתי כלל דוודאי אפי' לר"ע קאמר מכח ק"ו ודו"ק]:

ולפי מה שכתבתי מיושבין היטב דברי התוס' לקמן (דע"ב) בד"ה וחכמים שכתבו דהושיט דהכא לאו דוקא רק אפי' בחוץ טהור דאל"כ היכי יטהר בשחיטה והשתא תיקשי הכא במה נפשך אי על מה שבפנים קאי למה לי ק"ו הא פשיטא דשייך סברת התוס' דאי מחיים טמא היאך יטהר בשחיטה ואי על בחוץ לרבה לא בעינן ק"ו כיון דטהור בשחיטה ע"כ מחיים טהור גם ליכא ק"ו כלל על חוץ ולר"ח דמטמא אחר שחיטה א"כ ליכא ק"ו כלל והוא תמי' לכאורה ולהנ"ל ניחא דוודאי בלא"ה יש לתמוה היכי פשיטא להו לתוס' דהושיט לאו דוקא הא חזינן באבר היוצא דנאסר בשחיטת אמו ואי לא נשחט רק נולד או נהרגה האם ניתר בשחיטת עצמו אלמא דאמרינן דלא הוי מחיצת אמו מחיצה רק כשנשחטה איגלאי מלתא למפרע דהיתה מחיצה אבל אי לא נשחטה כלל רק נהרגה או שנולד כולו אח"כ קודם שחיטה איגלאי מילתא למפרע דלא היתה מחיצה מעולם א"כ אף כאן נימא וודאי אי נשחטה והועילה לולד מועלת לאבר לטהרו מידי נבלה אבל אי לא נשחטה רק הולד נולד והוי עכשיו נבלה גמורה א"כ איגלאי מילתא למפרע שהי' נבלה גם מעיקרא וכמו שלא הי' במחיצה כלל וא"כ הכא דע"כ שלא נשחטה האם דאי נשחטה פשיטא דהכל מותר באכילה ומה צורך טעם על מה שאינו טהור בנגע מעיקרא דהא אין נבלה חוזרת להיות טהורה וע"כ שלא נשחטה רק נולד אח"כ א"כ שפיר יש לומר הושיט דוקא. אבל באמת דברי התוס' ברורים דהא מק"ו דר"ח דהכא ילפינן דלא אמרינן בהא איגלאי מילתא למפרע דכיון דיכול לשחוט להתיר ע"כ בלי שחיטה כל זמן שאמו חי' חשיב כחי וממילא כ"ש דהוי חי להצילו מטומאת נבלה א"כ ממילא מחיים ג"כ טהור דאי ס"ד מה שבחוץ הוי כמאן דפסק אפי' לענין טומאה היכי יועיל שחיטת אמו לטהר האבר והשתא הך ק"ו דר"ח קאי שפיר על מה שבפנים וממילא גם מה שבחוץ טהור כיון דשמענו דע"כ קודם שחיטה חשיב כחי כיון דמועיל שחיטה וממילא אפי' לא נשחטה אינו מטמא משום נבלה וזה שלא זכרו התוס' לקמן לחלק דלר"ח טמא מחיים ולהנ"ל הא ליתא דכיון שחידש ר"ח ק"ו על מה שבפנים דקודם שחיטה חשיב העובר כחי ע"י אמו ממילא גם האבר חשיב חי שלא לטמא כנבלה עכ"פ דאי האבר הוי כפסק לגמרי לא הי' באפשר לטהרו מידי נבלה בשחיטת אמו אפי' העובר חי דהעובר אפי' מת חשיב כחי במעי אמו רק דסובר שחיטה עושה ניפול ומטמא אחר שחיטה אבל בחיים לכ"ע אינו מטמא רק זהו הכל לפום מה שחידש ר"ח ק"ו דלא אמרינן איגלאי מילתא למפרע לענין זה ודו"ק:

שם בהמה טמאה מנ"ל וכו' וריה"ג מ"ט. איכא למידק דמשמע דלולא קרא ראוי לנו לטמאות בהמה טמאה כיון דליכא ק"ו א"כ מאי פריך לריה"ג מ"ט כיון דע"כ לית לי' הך הקישא ממילא מטמא ואי יש הכרח בהיקש זה הוי להו לומר לריה"ג מה יעשה בהיקש זה ומה מועיל הך קרא דוכל הולך דמ"מ מה יעשה בהיקש זה ואי דריש לי' למילתא אחריתא ממילא לא קשיא מ"ט ועוד דאין היקש למחצה ונראה לי דאין הכוונה דלולא קרא ראוי לנו לטמאות בהמה טמאה דהא ליתא דוודאי יש לומר כיון ששמענו בטהורה דעובר מת במעי אמו חי' חשיב כחי ה"ה טמאה רק שיש לומר להיפוך ג"כ דרק בטהורה שיש היתר בשחיטה חשיב לי' קרא כחי ולא בטמאה ואין לנו הכרע בדבר הזה כלל הלכך בין ת"ק המטהר וודאי בין ריה"ג דמטמא וודאי כל אחד צריך ראי' והוכחה מקרא:

אלא שיש לדקדק הא וודאי היקש דת"ק מוכרח דהיכי כתוב קרא אשר היא לכם לאכלה דאטו בהמה טהורה דוקא מטמאה הא טמאה ג"כ מטמאה וע"כ להיקשא אתי ונראה לי דריה"ג כיון שיש לו מקרא דוכל הולך דעובר מת בטמאה טמא ממילא מפרש קרא וכי ימות מן הבהמה היינו עובר במעי אמו ג"כ כל שפירש מן הבהמה וס"ד כיון דבעת מיתה במעי אמו לא הי' טמא אף אח"כ כשיצא לאויר אינו מטמא דהא אז לא מת ומיתה דוקא מביאה את הטומאה קמש"ל דעובר במעי טהורה שהיא לאכילה וניתרת בשחיטה עם העובר מ"מ אי נולד מטמא אף דמיתתו לא הביאה טומאה משא"כ בבהמה טמאה גם בפנים הי' טמא אבל לרבנן כל כמה דלא גלי קרא דעובר בטמאה טמא לא שייך שיאמר כאן רבותא אפי' טהורה דטהור במעי אמו מ"מ